התעריף המרבי של הארנונה המוטל על הבנקים מגיע השנה ל- 980 ש"ח למ"ר לשנה שהם קצת פחות מ- 240$. מנהלי הבנקים חורקים שן ומשלמים. על מנת להבין את המשמעות הנדלנית של תעריף זה, אין מנוס אלא להפליג לרגע אל סוגיית שווי המקרקעין, ואל הרנטה (דמי השכירות) המשולמת לבעלים, אשר השקיע ממון ברכישתם.
התשואה המקובלת של דמי השכירות של נדל"ן מסחרי כגון חנויות היא בשיעור של כ- 6% לשנה. כאשר מבקשים להעריך את שווי זכויות הבעלות של חנות, ניתן לעשות זאת באמצעות היוון ההכנסות, כלומר על ידי חלוקה של דמי השכירות השנתיים בתשואה המקובלת. (אין זו הדרך היחידה להעריך את שווים של מקרקעין, אולם זו אחת משלוש הדרכים המקובלות.)
כך למשל, כאשר חנות שווה 1,000,000 ש"ח, ניתן לצפות לדמי שכירות של 60,000 ש"ח לשנה. מכאן, שכאשר שוכרים של חנויות באזור מסוים משלמים דמי שכירות של 60,000 ש"ח לשנה, ניתן לומר, כי על פי שיטת התשואה, שווי החנויות הוא 1,000,000 ש"ח באותו אזור.
ונשוב לבנקים. אם ברשות מקומית מסוימת מטילים על הבנקים את התעריף המרבי של הארנונה בסך של 240$ למ"ר לשנה, ניתן לומר, כי השווי של אותם מקרקעין הוא לפחות 4000 = 240:6% דולר למ"ר. ומדוע לפחות? משום שמלבד הארנונה חייב הבנק לשלם דמי שכירות לבעלים, וכאשר הבנק הוא הבעלים הוא "משלם לעצמו" דמי שכירות רעיוניים תמורת ההון שהשקיע ברכישת אותם מקרקעין.
אם נניח שלבעלים של המקרקעין שמורה הזכות לקבל דמי שכירות שאינם פחותים מהמס המוטל על המשתמש במקרקעין, נגיע לתוצאה שאותם מקרקעין שווים לפחות 8,000 $ למ"ר. במציאות, יש מקרקעין ששווים מגיע לסכום כזה, אולם מרבית החנויות עולות ושוות הרבה פחות.
המסקנה הבלתי נמנעת היא, שתעריף ארנונה של 240$ למ"ר לשנה מגיע לכדי הפקעת זכויות במקרקעין ללא תמורה מידי הבעלים.
הבנקים אינם יכולים "לסגור את העסק" רק בגלל הארנונה, והם חייבים להחזיק סניפים ברחבי המדינה. הבעיה היא, שאותו תעריף ארנונה מוטלת גם על ארכיונים של בנקים. התחכמו חלק ממנהלי הבנקים, והעתיקו את הארכיונים אל מועצות אזוריות, ורכשו את המקרקעין דרך חברות בנות או חברות שבשליטתם. ראשי המועצות האזוריות שמחו על הנישום החדש, שמשלם תעריף ארנונה של "תעשייה", ומחזיק אלפי מטרים בנויים, שאינם נזקקים לשירותים מוניציפליים.
לפני מספר שנים התחכמה עיריית פתח-תקוה, והוסיף לצו הטלת הארנונה תעריף חדש הקרוי "ארכיונים של בנקים", ושיעור התעריף זהה לתעריף התעשייה. לשמע בשורה זו החלו בנקים להעתיק את הארכיונים את אזור התעשייה בפתח-תקוה, וגזבר העירייה ראה נחת בעמלו.
בנובמבר 1998 חוקקה המועצה של עיריית רמת גן את צו הטלת הארנונה, והוספה בו תעריף חדש הקרוי "משרדי הנהלות של בנקים". אין צורך לומר, כי תעריף זה נמוך באופן משמעותי מהתעריף של סניפי הבנקים ברמת גן, והנהלות של בנקים אחדים רכשו משרדים במתחם הבורסה של רמת גן למגינת ליבו של גזבר עיריית תל-אביב-יפו.
כתבות על זעקת הגזבר התפרסמו בעיתונות הכלכלית, ואף נאמר בהן, כי במשרד הפנים הוחלט לאסור משנת 2001 את התרגיל של הוזלת התעריפים.
אלא שהדבר אינו כל כך פשוט. התעריף של "משרדי הנהלות של בנקים" נחקק כדת וכדין על פי כללי חוק ההסדרים, ושרי הפנים והאוצר אישורו תעריף זה בחתימת ידם. הבנקים התבססו על החקיקה האמורה, ונערכו להעתקת המשרדים מתל-אביב לרמת-גן. לשר הפנים ולשר האוצר אין סמכות לחוקק את תעריפי הארנונה. כל שהם רשאים לעשות הוא לאשר או לא לאשר חקיקה של המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות בקביעת התעריפים בצו הטלת הארנונה מידי שנה כאשר תעריף מסוים עולה או נופל מהתעריף שחל בשנה הקודמת בתוספת השיעור הכללי שנקבע על ידם.
מה נותר? לתקן את החקיקה הראשית. קשה להאמין שהכנסת תחוקק "תעריף" של ארנונה המנציח להלכה ולמעשה את גזילת המקרקעין מידי בעליהם.
מה שבטוח הוא שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בסוגיה זו, ועתידים עינינו לחזות בשנת 2001 במאבק מרתק החובק סוגיות של מיסוי נדל"ן, זכויות במקרקעין, וקניין הפרט במדינה שמתחילה להיות דמוקרטית.
