בבוקר יום חמישי בחודש יולי חם ומהביל, מצאנו את עצמנו - קבוצת ישראלים בטיול מאורגן, בעיצומה של הפלגה במעבורת סינית רעועה, במימיה הירוקים והמעופשים של תעלת מים בנישין. הנוף הפסטורלי שניבט מכל עבר והסירות ששייטו לידינו כשהן נושאות עליהן אבא-אמא-ילד, לא יכלו להסיח את דעתנו מההתרחשות שאפפה את "סירת ההפתעות".
ובמה דברים אמורים?
לאחר הפלגה של חצי שעה, החל הסיני המחייך שהופקד על הסירה (שייקרא לצורך הדיווח צ'ינג) להציע לנו לרכוש אי אלו חולצות טריקו, ואנחנו, שהגענו לרוויה (חלקית) מקניות בלתי פוסקות של בגדי משי, כלים סיניים, תמונות ושאר מזכרות, זחלנו בעצלתיים לכיוון דלפק המכירה המאולתר, כשאנו ממששים את החולצות לארכן ולרוחבן, כדי לעמוד מקרוב על טיבן, לאחר משא ומתן מקובל, שבמהלכו נעזר ידידנו במחשבון זעיר והוריד את המחיר לסכום שנראה לנו, קנינו מספר חולצות שנועדו לאחדים מחברינו שעדיין לא זכו בשום שכיית חמדה מסין.
לפני שהספקנו להניד עפעף, שלף הסיני הממולח כ- 30 קופסאות של"פניני אורז". הפעם גילינו התעניינות-מה ורכשנו אי אלו מחרוזות, כדי לא להשיב ריקם את פני שכנינו, מיודעינו וסתם חברים רחוקים. כשרצינו לחזור למושבנו, הגיח לעברנו אחד מעוזריו של צ'ינג, והניח על המדף חלוקי קימונו אדומים, שדרקונים אימתניים חושפי שיניים, ניבטו מהם. הפעם לא טרחנו להתעניין במחיר, שהרי לאן נוכל ללכת עם חלוק הקימונו ?!
צ'ינג, בחושיו החדים, הבחין מייד שהחלוקים לא יביאו גאולה לכיסיו, ולכן הורה לעוזריו להביא מלאי חדש של כריות משי, צעיפים, מערכות כלי תה ופסלונים מאבן ירקן, הפעם הצליח במשימתו -
כל מי שראה שפריט זה או אחר אינו מצוי בידיו, מיהר להשלים את החסר.
בסיומה של ההפלגה, גילינו שברשותנו 20 חולצות, 15 מערכות אוכל, 10 "ציורי אורז", 30 עניבות משי ו- 12 מניפות. עמדנו המומים נוכח הרכישה האובססיבית ותהינו בקול:
מאין הוציא צ'ינג את כל מרכולתו?
התשובה המוחצת חכתה לנו כאשר ירדנו לחוף. צ'ינג פשוט פתח את המזוודות שלנו ומכר לנו שנית את כל מה שקנינו במהלך הטיול עד כה ...
