עמוד 21 גיליון מס' 5 ינואר-פברואר 2000       אינטר-עט של דלא-ניידי ומיסוי מקרקעין      "ארנונה" הפרי הדומה לאננס (א') מאת דליה ישעיה כאשר הגעתי ארצה לביקור לפני מספר שנים, הייתי מלאת התלהבות והתרגשות. האנשים, החנויות עם חלונות הראווה היפיפיים, הרחובות הנקיים, הדשא הירוק, הפרחים, מזג האוויר המשגע (ממש פלורידה), ובמיוחד השפה העברית - או קיי, ביי, אפילו המילה "דולר" הייתה בפי כל. הרגשתי כמו בבית. בהיותי אדם מתון ושקול, החלטתי ביום השלישי לביקורי לעשות "עלייה". במרץ רב חיפשתי דירה להשכרה, וכמובן שברמת-גן ליד "קולנוע אורדע". ריח העשן השרוף הנפלט מהמכוניות, הרעש הבלתי פוסק של האוטובוסים, ואלפי החתולים השולטים ברחוב לא השפיעו עלי דעתי. זכרונות ימי הילדות של הפלאפל במוצאי שבת היה הגורם המכריע. "נפגש אצל העו"ד לחתום על חוזה" אמרה בעלת הבית לאחר שהסכמתי לתנאי השכירות של 650$ לחודש. (השתוממתי על רצונה להיפגש אצל עו"ד). "בסדר" עניתי. כאשר הגעתי למשרדו של עורך הדין חיכו לי חוזה שכירות ומספר הפתעות - 1. ערבות בנקאית או 2 ערבים ושטר בסכום של 35,000 ש"ח. (לאן הגברת חושבת שאני אבריח את הדירה בלילה???) 2. 4 תשלומים לשנה, ועלי לתת את ההמחאות בזמן חתימת החוזה. (ואולי היא חושבת שאברח עם הבית? באמת, אם למפרע, אתן לה 15% פחות). 3. בלי פריג'ידר ובלי תנור. (אני הולכת לדווח זאת למשרד הבריאות). 4. הדירה באה עם טלפון רשום על שם בעלת הבית. (איך ארגיש כתושבת מן המניין אם שמי לא יופיע בספר הטלפונים? לא רוצה את הטלפון שלה). 5. תיקונים כל שהם באחריות הדייר. (אוי ווי, מה אני יעשה אם ישברו לי את הקיר???) הרגשתי שאת כל אהבתי לציון ששוכן עמוק בלבי ובנשמתי במשך 35 שנים בגולה נשאבת מתוכי. בדרך כלל אני אדם נימוסי, אבל באותו רגע לא יכולתי להתאפק. קמתי ושאלתי באירוניה "יש עוד?" "כן, ארנונה". "מה זה ארנונה?" שאלתי בחיוך עצבני (מה לפרי הדומה לאננס עם שכירות דירה?) באותו רגע הבנתי ששמים לי מלכודת. תיקונים על חשבוני? מה יש לתקן? תנור אין, פריג'ידר אין, שלא לדבר על מדיח כלים שאין. מה פתאום מס ארנונה? אני בסה"כ הדיירת. מה לי ולפרופרטי טקס (Property Tax ) ה-Property לא שלי והמס לא עלי. גם משלמת שכר גבוה וגם בדולרים? מי שמע שבאמריקה דייר ישלם מס ארנונה? ועוד דבר, עם דרוש כל כך הרבה כסף לשכור דירה, יותר משתלם לקנות. ב5%- מזומן בלבד אני אגש לבנק אקבל משכנתא ונגמר העניין, הרי ככה עשיתי באמריקה). בביטחון רב פניתי למארחי - "אני רוצה לקחת את החוזה ולהראות אותו לעו"ד שלי" שיקרתי. "חבל שתלכי לעוד עו"ד ותשלמי פעמיים" אמר הפרקליט. "פעמיים? למה פעמיים? " שאלתי. "שכ"ט שלי" ענה "בעלת הדירה משלמת חצי ואת חצי". "אבל אני לא ביקשתי את שרותך, אני אפילו לא מכירה אותך, הגברת רוצה אותך, שתשלם". אחזתי בידי את החוזה ושאלתי אם נוכל להיפגש שוב אחר הצהרים לאחר שובי מהעו"ד שלי. הגברת בלי להסס אמרה "בוודאי". קמתי ממקומי לחצתי את ידי הגברת ואחר כך את ידי עורך-הדין, ולפני שהרפה מידי, הביט לעיניי ואמר את המילים הנצחיות: "גברת דליה, פה זה לא אמריקה, פה זה ישראל" ___________________________ ספור בהמשכים. פרק ב' (אחה"צ במשרדו של העו"ד). דליה ישעיה, ילידת הארץ. בגיל 15 היגרה עם משפחתה לארה"ב ושם חיה כארבעים שנה (25 שנים באורלנדו, פלורידה). מאז ביקורה בדצמבר 1993 גרה ברמת-גן ובאורלנדו. מקצוע: Commercial Real Estate Broker, Florida and Israel.