עמוד 10 גיליון מס' 6 מרס-אפריל 2000       אינטר-עט של דלא-ניידי ומיסוי מקרקעין      המיסוי העירוני במקורות (ב) מאת מנחם רוזנטל* ורו"ח ורד פלהיימר** ה. חלוקה שיויונית של נטל המס עקרון השואת נטל המס במסכת בבא בתרא (ז, ב) מוצאים אנו דיון שבבסיסו מונחת ההנחה כי על נטל המס להתחלק בצורה שוויונית, אך יחד עם זאת התלבטו חכמינו בשאלה מהי משמעות השוויוניות: "בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן (שאל רבי אלעזר את רבי יוחנן - רבי אלעזר היה תלמידו של רבי יוחנן): כשהן גובין (- לבנית חומת העיר רש"י) לפי נפשות גובין, או דילמא (או שמא) לפי שבח ממון גובין?" במקרה שלפנינו מדובר על גביה שהיא לצורך הקמת חומה לעיר, ובמונחים בני זמננו, גביה לצורך ביטחון בני העיר (תאורת רחוב, משמר אזרחי וכדו'). בעיון ראשוני לא ברורה התלבטותו של רבי אלעזר, שכן הכל צריכים ביטחון ואבטחה, אם כן מה שאלתו של רבי אלעזר? הסבר לכך מוצאים אנו בדברי הנימוקי יוסף על הרי"ף שם: "כשהן גובין לחומת העיר, לפי הממון שיש לאדם גובים ממנו, או לפי הנפשות שיש בביתו גובים ממנו, ואפילו לא יהיה עשיר יפרע יותר מעשיר (כיון שלעשיר ) שאין לו נפשות כל כך בביתו. ובעיה זו כמו שאומר - אם גייסא (גייסות/שודדים) באה מחמת ממון הם יגבו (עליהם לגבות) לפי שבח ממון, או אם באה (-הגייסות באים ) מחמת נפשות יגבו לפי נפשות. מהסברו של הנימוקי יוסף עולה שאלתו של רבי אלעזר והיא: מה הוא בסיס ההשוואה לפיו יחויבו בני העיר בהוצאות ביטחון העיר, והאם בסיס השוויון משתנה לפי העניין. היינו: אם האבטחה דרושה להגנת רכוש בני העיר - חיוב המס יהיה לפי גובה ההכנסה או גודל הרכוש ( - "לפי ממון"), ואם האבטחה נחוצה להגנת מפני פיגועים ( - "לפי נפשות") אזי חיוב המס צריך להיות לפי נפשות, שכן חשיבות חייהם של כולם שווה, ובמקרה זה יש לגבות לפי גודל המשפחה - ככל שלמשפחה יהיו יותר נפשות יהא עליה לשלם יותר מס. לפי הסבר זה יוצא כי בסיס חלוקת נטל המס הוא תמיד לפי מידת ההנאה, ושאלתו של רבי אלעזר נסבה על ההבחנה - "נפשות" או "ממון". הסברו זה של הנימוקי יוסף קשה להבנה, שכן אם העקרון ההלכתי ברור וכל השאלה נסבה אודות ההבחנה, מדוע הוא מפנה את השאלה לרבו? וכי מהיכן לו לרבי יוחנן לדעת יותר ממנו? גם תשובתו של רבי יוחנן לשאלתו של רבי אלעזר קשה להבנה לפי הסברו של הנימוקי יוסף. תשובתו של רבי יוחנן הייתה: "אמר ליה לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות" ומבאר רש"י "קבע בה מסמרות"- "הזהר לדון כן ולא תסור ממנה." וכי כיצד ניתן לקבוע שאומדין לפי נפשות תמיד, הרי יתכן שתקופה מסוימת הבעיה תהיה אבטחת הממון, ולאחר זמן תהיה הבעיה אבטחת הנפשות, ואם "אין לזוז" מהקביעה שאומדים לפי נפשות גם כאשר האבטחה נחוצה להגנת הממון, יצא שיגבו מס בניגוד לעקרון שהונח בבסיס שאלתו של רבי אלעזר - שחלוקת נטל המס היא תמיד לפי מידת ההנאה?! שוויון בתועלת או בנטל המס ואכן רבנו גרשום מאור הגולה (בפרושו על סוגייתנו) מסביר את התלבטותו של רבי אלעזר כך: "לפי שבח ממון - מי שהוא עשיר נותן יותר, או לפי נפשות שבעיר - שכולם יתנו בשוה." ומסתבר שהנתינה מתייחסת לכל מי שהוא 'בר נתינה' - היינו המבוגרים, בעלי המשפחות. לפי הסברו של רבי גרשום יצא ששאלתו של רבי אלעזר את רבי יוחנן רבו הייתה, האם חיוב המס הוא בשל ההנאה מהחומה, ואז שיעור המס יהיה לפי מידת ההנאה, וכיון שהעשיר נהנה יותר מהגנת החומה יהא עליו לשלם יותר, או שמא השותפות של בני העיר בכלל הדברים הנחוצים לעיר היא המחייבת - ואז גם אם נחיצות השרות שונה בין אדם לאדם, יתנו כולם בשווה - "לפי נפשות", והשוויון יהיה בין בתי האב בין עשירים ובין עניים. לפי הסבר זה אכן בבסיס שאלתו של רבי אלעזר מונחת שאלה הלכתית עקרונית: האם מפתח חלוקת נטל המס תלוי במידת ההנאה הספציפית - בדומה למונח "אגרה" בימינו, או שחלוקת נטל המס מחולקת על כולם בשווה למימון כלל פעולות העיר. לפי הסבר זה תשובתו של רבי יוחנן יש בה הכרעה הלכתית, לאמור: "לפי ממון גובין! ואלעזר בני קבע בה מסמרות!" ר"ל חלוקת המס היא לפי מידת ההנאה , ושיעור ההשתתפות הוא כמידת ההנאה. ( אגב, קביעתו של רבי יוחנן אינה משתנה גם לפי גירסת ה"איכא דאמרי"). אם נשלב את עיוננו בדברי הנימוקי יוסף ורבנו גרשום נקבל את התוצאה הבאה: 1. חלוקת המס היא לפי מידת ההנאה , הינו על המס לבטא גישה "אגרתית" (מל' אגרה התלויה בשרות). 2. את מידת ההנאה יש לשקול ולעיתים לשקלל על פי ההבחנה של הנהנים מהשרות. (אבטחת נפשות - -בשווה, ואבטחת ממון - -לפי ממון.) שוויון משלם המס אלא שבאמות מידה אלו אין די, שכן מבחן השוויוניות עד כה נאמד רק ביחס לקופת הציבור - קופת הרשות המקומית. ומה ביחס לקופתו של הפרט נותן המס? האם השוויוניות היא במבחן הממון בעלמא או שמא מבחן השוויוניות יש לקחת בחשבון גם (ואולי בעיקר) את המאמץ הכלכלי של נותן המס? למיקוד השאלה הבה ניקח דוגמה: מועצת רשות מקומית התכנסה כשעל סדר יומה דיון נוקב אודות בעיות ביטחון בעיר. בתום הדיון התקבלה החלטה כי כל בני העיר מגיל 25ומעלה מחויבים להצטרף למשמר האזרחי ולשמור לילה אחד בחודשיים. ההחלטה התקבלה פה אחד, ולקבלת הגיבוי הציבורי להחלטה נערך משאל תושבים שתמך ברב מוחץ (96%) בהחלטה. על פי החלטה זו כל אדם חייב באופן אישי לשמור פעם בחודשיים. דא עקא שלאחר שבועיים התברר שלא כולם יכולים לשמור באופן אישי (יש חולים ל"ע, יש שטרם חזרו מהעבודה וכדו'). לאחר ניסיונות לפתרונות מאולתרים (שכמובן לא עלו יפה) התכנסה שוב המועצה והחליטה, בלית ברירה, כי כל המחויב בשמירה ישלם את תמורת השמירה לשומר שכיר ומקצועי. לפי החלטת המועצה הראשונה הרי שהמס היה שווה לכל נפש בין עשיר בין עני - כולם לא ישנו ושמרו איש לפי כוחו, לילה אחד בחודשיים בשווה - היינו על הפרט היה נטל מאמץ השמירה (מהבחינה הכלכלית כמובן) שווה, ולא היה הבדל בין אם השומר בעל ממון אם לאו. אך לפי החלטת המועצה השנייה שוויון המאמץ הופר, שכן המאמץ הכלכלי לשמירת העיר השתנה. שהרי לעשיר תשלום דמי שמירת לילה הוא סכום של מה בכך, ואילו לעני התשלום הוא משמעותי ביותר. בהעמקה נוספת אולי יהא ניתן להבין את שאלתו של רבי אלעזר לרבי יוחנן רבו על ציר ההתלבטות שהוזכר זה עתה: "לפי נפשות הן גובין" היינו בסיס השוויון הוא טכני/אריתמטי, דהיינו שכל בית אב משלם בשווה (או לפי בית אב או לפי מספר הנפשות, אין הדבר משנה לענייננו.), או שמא - "לפי שבח ממון גובין" היינו שבסיס השוויון הוא מהותי, כלומר שמכל בר חיוב גובים מאמץ שווה של מס אך לא סכום שווה, שכן לכל אחד יש "שבח ממון" ( "שבח" - הערך המוסף של הממון) אחר, לעשיר "שבח הממון" נמוך (יחס ההוצאה לממונו נמוך), ואליו לעני "שבח הממון" גבוה. לפי הסבר זה תשובתו של רבי יוחנן "לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות" בעלת תביעה מוסרית גבוהה, שכן בתשובתו זו קבע רבי יוחנן כי נטל המס יהיה שווה לפי עומס המס על התא המשפחתי/כלכלי, וכי השוויון לא יהיה טכני גרידא . חיזוק להבנה זו ניתן לראות בהמשך הדיון בסוגיה: "איכא דאמרי (יש אומרים ששאלתו של רבי אלעזר את רבי יוחנן רבו היתה אחרת) בעא מיניה (שאל אותו) רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין (כשראשי העיר גובין את המס) לפי קירוב בתים (-לחומה, היינו ככל שהבית קרוב יותר לקצה העיר, חומת העיר יותר מגינה עליו, ולכן עליו לשלם יותר מס.)הן גובין, או דילמא (או שמא) לפי ממון גובין? (כפי שהוסבר לעיל) אמר ליה: (ענה לו - רבי יוחנן, לתלמידו רבי אלעזר.) לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות" בהתבוננות בשאלתו של רבי אלעזר לפי הגרסה השניה (של ה "יש אומרים") נקבל את ההתלבטות הבאה: הנחת היסוד היא שאכן יש להטיל את חיוב המס לפי מידת ההנאה. אלא ששיטת השומה/המדידה של מידת ההנאה לפרט יש בה שני צדדים, כשכל צד בספק ייתן תוצאת מס שונה: בנית חומה לעיר היא השקעה יקרה לשנים רבות, בדומה להשקעה בתשתיות בימינו. ומתלבט רבי אלעזר: האם מפתח שומת המס לבניית החומה יהיה לפי הנאת בעלי הנכסים בקרבת נכסיהם לחומה, שכן ככל שנכסו של אדם קרוב יותר לקצה העיר כך הגנת החומה נחוצה לו יותר - היינו שיטת שומה טכנית ונוחה המשתנה לעיתים רחוקות . או אולי כיון שחומה היא השקעה רבת שנים לתקופות שמעבר לתקופה סבירה של בעלות אדם בנכס, יצא ששומה המבוססת רק על מיקום הנכס ביחס לחומה יש בה גביה שמעבר למידת הנאתו של האדם מהמס שיושת עליו? (ותוצאה זו סותרת את הנחת היסוד!)ולכן יש לקבוע את שומת המס לפי "שבח ממון" - בלבד? (משמעות "שבח ממון " מבוארת כבר לעיל.) - היינו שיטת שומה עניינית ופרטנית יותר. ומתלבט רבי אלעזר גם באלטרנטיבה זו, שכן שומה לפי שבח ממון בלבד אין בה מענה להשקעות תשתית יקרות וארוכות טווח, כך שלשיטה זו חסרונות משלה. הכרעתו של רבי יוחנן זהה לזו שבגרסה הראשונה, היינו "לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות". היינו, לעולם בגביית מס יש לשקלל את ההנאה שתצמח למשלם המס, וכדברי רבי יוחנן - "קבע בה מסמרות". הכרעה זו יש בה תוספת הבנה שכן היא מכריעה בהתלבטות שבין שומה עפ"י מפתח ערך ו/או מיקום הנכס, לבין שומה עפ"י עומס המס על התא המשפחתי/כלכלי, ויש בה כדי העדפה לשיטת החיוב צודקת יותר על פני שיטת חיוב נוחה יותר. בדוגמה התלמודית שלפנינו נסב הדיון על רקע שאלתו של רבי אלעזר מול יעד מימון אחד - ובמקרה שלפנינו, הוצאות אבטחת הישוב. נשאלת השאלה האם הכרעתו של רבי יוחנן תהיה עקבית גם במקרה של גבית מסים למימון משימות רבות או מורכבות. שאלה זו מקבלת משנה תוקף לפי גרסת ה"יש אומרים", בה נמצא כי הכרעתו של רבי יוחנן לגביית המס "לפי ממון גובים" היא לכאורה בכל מקרה. העדר מבנה לאומי ריבוני לעמנו לאורך שנות הגלות הרבות, והתרכזות יהודים בערים ועיירות תוך בניית מסגרות חברתיות וציבוריות ברמה מקומית, הביאו מטבע הדברים להתפתחות פסיקת הלכות ברמה המקומית, כך שבעיון במקורותינו ההלכתיים יהא ניתן ללמוד על גישת חכמי ישראל בכל הקשור למיסוי ברמה המוניציפאלית. בסימן קס"ג בחושן משפט דן סימן שלם ב"דברים שבני העיר כופין זה את זה". ומהתבוננות בחלק מההלכות ננסה להסיק תשובה לשאלתנו. סעיף א' פותח: כופין בני העיר זה את זה (אפילו מיעוט כופין את המרובין - רמ"א עפ"י רבי ירוחם) לעשות חומה דלתיים ובריח לעיר, ולבנות להם בית כנסת, ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים, כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הציבור. ומוסיף הרמ"א (רבי משה איסרליש) והוא הדין לכל צורכי העיר. ועין באורח חיים סימן נ"ה "דין שכירות חזן לבני העיר... וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים, ולחלק להם צדקה, וליתן לתוך כיס (קופה מרכזית) של צדקה " (ועיין בהמשך הדברים על שיטת קבלת הרב, והכלים לכפיית החלטת הרוב.) תחילת הסעיף דן בסוגיה המוכרת לנו מהגמרא ממסכת בבא בתרא שבה גבית המס היא לצורך מטרה ספציפית. אך בתוספת שבדברי הרמ"א (המבוססים על דברי המרדכי בפרק ראשון של מס' בבא בתרא, ועל תשובת מיימוני ספר הקניין סעיף נ"ט) מוצאים אנו שקיימת גבית מס לצרכים כלליים "לכל צורכי העיר"... "וליתן לתוך כיס של צדקה". רוצה לאמר, שניתן לגבות מס לקופת הציבור מבלי לדעת מראש מה הסכום המדויק הנדרש לגביה, אלא די לציבור, ובפועל - לנציגיו, חברי מועצת העיר (ובלשון חז"ל שבעת טובי העיר, על סמכותם ודרך בחירתם מהראוי לעיין, אך אין זה נושא דיוננו), אם רצונם שתהיה קופה של צדקה בעיר, כדי לחייב את בני העיר לשלם מס למילוי קופה זו. ובהקבלה לימינו, דייה לרשות המקומית להחליט כי ברצונה להעניק שירותי חסד, היינו מגוון שירותים סוציאליים בעיר, כדי לחייב את בני העיר בתשלום מס למילוי קופת הרשות לסעיפים תקציביים אלו. נמצאנו למדים כי ניתן להטיל מס על בני העיר גם מבלי לדעת מראש את עלותה הכוללת של ההוצאה, ובלבד שמטרת הגביה (- להבדיל מסכום הגביה) תהיה ידועה מראש. נשאלת השאלה, האם יסוד זה חל דווקא על סעיפי הוצאה הקשורים לשירותים סוציאליים למיניהם (-קופה של צדקה...), או שניתן לבני העיר/למועצת הרשות המקומית להחיל יסוד זה על כלל הוצאות הציבור/הרשות המקומית? מנוסח ההלכה והדוגמאות המפורטות בה ניתן להסיק כי בכל מקרה מטרת ההוצאה חייבת להיות ברורה ומוגדרת, ודוגמת הכיס של צדקה היא ספציפית. (או בשל היותה מצווה ולא שרות גרידא לבני העיר, או משום שלא ניתן לחזותה מראש, וצריך עיון...) מהשואה בין יסודות אלו בפקודת העיריות, ניתן לומר כי עקרונות אלו אכן באים לידי ביטוי בסעיפים 206 ו - 211 לפקודת העיריות, שכן בסעיף 206 נאמר: "ראש העירייה יכין הצעת תקציב לעירייה, ויגישנה לאישור המועצה (- בני העיר) לא יאוחר מחודשיים לפני תחילתה של שנת הכספים שאליה מתייחסת ההצעה..." הוראה זו תואמת לעקרון כי על מטרת ההוצאה להיות ברורה ומוגדרת לבני העיר, וליתר דיוק היא שואבת את כוחה מהחלטת בני העיר - ר"ל נציגי בני העיר, הלא הם חברי מועצת העיר. זאת ועוד, סעיף 211 לפקודה מגביל את האפשרות להעברת כספים ממטרה אחת לאחרת, (ובמונחים מוניציפאליים - העברה תקציבית מסעיף לסעיף,) אלא בהסכמת בני העיר. ובלשון החוק: "ראש העירייה רשאי באישור המועצה ובאישור השר להעביר בכל שנה שהיא - כספים מסעיף הוצאה אחד שבתקציב למשנהו..." ולשאלתנו המקורית, האם הכרעתו של רבי יוחנן "לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות" אכן נשמרת בכל מקרה, התשובה תהיה חיובית, בהסתייגות קלה בכל הנוגע לסעיפי תקציב שעניינם גמילות חסד/שירותים סוציאליים. ו. שיטת קביעת השומה בסימן קס"ג בחושן משפט יש מגוון שיטות לשומת בני העיר: בהמשך לסעיף א' בו נקבע העיקרון כי "כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתיים ובריח לעיר, ולבנות להם בית כנסת, וכו' ", בסעיף ב' נאמר: "מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים (- תשתיות לאספקת מים). אבל בשאר כל הדברים אין משעבדין אותו (- אין כופין אותו). וכל הדר בעיר י"ב (- שנים עשר) חדשים או שקנה בה בית דירה, נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכים לתיקון החומה והדלתות ושכר הפרשים והשומרים את המדינה (- המדינה במשמעות של עיר.) וכיוצא בדברים אלו ששומרים העיר." על פי הלכה זו נמצא כי העיקרון ש חלוקת נטל המס תהיה לפי מידת ההנאה שריר וקיים. אלא שעדיין יש לברר כיצד נקבע יחס השוויון בין הנהנים, ולפי איזה מפתח? נראה כי סעיף ג' בסימן שלפנינו דן בסוגיה זו: כשגובין שאנשי העיר לבנות החומה, גובין לפי קירוב הבתים לחומה, כל הסמוך לחומה נותן יותר. ויש אומרים שגובין לפי הממון, ואחר שחלקו לפי הממון גובין גם כן (לפי ) איזה בית קרוב לחומה - הוא פורע יותר. כיצד: שני בתים שוים בקרוב זה בזה, ויש בהם ממון בשוה - פורעים בשוה, ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון, ואחר רחוק ויש בו ממון - אין גובין מהקרוב כלום כיון שאין לו על מה לחוש. ואם יש שני בתים (ש) יש בהם ממון בשוה, ואחד רחוק ואחד קרוב - הקרוב יתן יותר מהרחוק. ודוקא כשיש שלום בארץ ... אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה - לא אכפת לן ( - לא אכפת לנו) בקרוב בתים (לחומה) כלל, ואין גובין אלא לפי שבח ממון. ומוסיף הרמ"א: כל מה שגובין לפי הממון - הולכים אחר רוב הממון, והעשירים שהם מיעוט הנפשות, הם חשובים רוב בעניין זה." נמצא כי גם להלכה נותרו שתי שיטות שומה. אמנם העיקרון המנחה אותן הוא עקרון השוויון, אך הגדרת אומדן השוויון שונה: בעוד שלפי הדעה הראשונה השיטה פשטנית וטכנית - לפי קרוב הנכס לחומה. הרי שיטת ה"יש אומרים", הננקטת יותר להלכה, היא שיטת שמירת השוויון המשוקללת. היינו בראש ובראשונה אומדים את מידת ההנאה של משלם המס מהשירות אותו יקבל בגין גבית המס, ובמבחן משני תשוקלל מידת ריבוי הממון. כלומר, ככל שלאדם ממון רב יותר, יחול עליו מס גבוה יותר, אם בשל התועלת הרבה יותר שתצמח לממונו (אם בגין שמירת נכסיו, או בימינו כיוון שערך נכסיו יעלה בעיר שבה שירותים טובים יותר), ואם בשל עומס יחידת המס על יכולתו הכלכלית. לסיכום - עפ"י המקורות שנידונו עולה כי אמות המידה (כולן או חלקן) הראויות לחיוב בני העיר במס הן: 1. חיוב המס מותנה בהנאה/בתועלת הצומחת למשלם המס. 2. בסיס המס צריך להיות שוויוני. 3. בשיטת השוויון כמה גישות/שיטות: לפי מיקום הנכס. לפי ערך הנכס. לפי התועלת הכלכלית שמפיק הנכס. לפי המאמץ הכלכלי של המשלם. בשקלול כולן או מקצתן. ז. השוואת שיטות החיוב והשומה לזמננו בניסיון להשוות את עקרונות המיסוי במקורות לשיטות המיסוי הנוהגת כיום, ניתן לקבוע כי ככל שאופי החיוב יהיה "אגרתי" יותר (היינו מותנה יותר בתמורה), כן יתאם אופי החיוב לגישת חז"ל. חיוב אגרות בניה והיטלי בניה בשיטת החיוב בימינו בכל הנוגע לחיוב בני העיר לתשתיות (מים ביוב כבישים וכדו') אכן מופיעים העקרונות שהוזכרו לעיל: 1. מטרת ההוצאה ברורה ומוגדרת - שכן פעולת ההשקעה ומימונה מוגדרים ע"י תב"ר המאושר ע"י מועצת העיר. 2. גובה החיוב קשור למידת ההנאה/ התועלת של המשלם: בבניה חדשה: "השתתפויות הבעלים" מוגדרים כתב"ר המושקע בפיתוח אזור הבניה, כך שהמשלם הוא בעל התועלת העיקרית מתשלום החיוב. בחידוש תשתיות: בהנחה שההנאה משיפור התשתיות היא של כלל בני העיר, הרי סכומי ההשקעה בתשתית מועברים מכלל בני העיר לתב"ר מוגדר שייעודו שיפור התשתיות. יחד עם זאת במקרה זה, בכל הנוגע לגיוס הכספים מכספי גבית מסי הארנונה, מופר העיקרון. חיובי אגרות שונים בכל הנוגע לאגרות מים, ביוב חינוך וכדו' עקרון התשלום ביחס להנאה/לתועלת נשמר, שכן קיים יחס ישיר בין משלם האגרה לתועלת הצומחת לו מתשלומה. יתירה מזו, שיטת החיוב הפרוגרסיבי בחיובי אגרות המים, והענקת הנחות באגרות החינוך, מוסיפות נדבך נוסף של עקרון השוויון. עפ"י עקרון זה, לאחר המבחן הראשי של מידת ההנאה/התועלת, משוקלל המאמץ הכלכלי לתשלום האגרה על ידי הפחתת החיוב ככל שמצבו של המשלם דחוק יותר. חיובי ארנונה הגדרת הארנונה כמס ולא כאגרה, גוזרת אי תלות בין חובתו של תושב העיר לשלם את מסיו, לבין השרות אותו הוא אמור לקבל. מכאן שהעיקרון המנחה, בו חייב להיות יחס בין התועלת/ההנאה למס אינו קיים, ומהבחינה המשפטית ההפך הוא הנכון. יחד עם זאת ניתן לאמר כי בבסיס מנגנון חיוב הארנונה עומד "ההגיון הציבורי" או "הלגיטימציה הציבורית" האומרת שעיר אינה יכולה להעניק שרות, סדרי חיים ואיכות חיים לתושביה, ללא ארגון קופה ציבורית למימון סדר זה. אם נקבל הנחה זו, ניתן לאמר כי מקור סמכותה של הרשות המקומית לגביית המסים באופן בלתי מותנה בשרות אותו היא נותנת לתושביה, אינו תולדה של קביעה שרירותית, אלא פתרון משפטי לגביה יעילה של מסי העיר. מטרת הפתרון היא חיסכון בהתדיינות אין סופית בין בני העיר לבין קברניטיה בשאלה (שניתן להניח בודאות שלעולם לא תמצא לה תשובה מוסכמת.) האם תושבי העיר ברחוב או בשכונה זו או אחרת קבלו את התמורה הראויה מהמס ששלמו. קבלת הנחה זו כרקע הציבורי להיטל המס על בני העיר, יש בה כדי להביא להתאמה לא מבוטלת בין האופן בו רשות מקומית מנהלת את ענייניה כיום, לבין השיטות לחיוב בני העיר במס עפ"י מקורותינו: מצד ההוצאה: 1. מטרת ההוצאה חייבת להיות ברורה ומוגדרת - ניתן לראות את ספר התקציב לשנת הכספים, כספר המגדיר את מטרת ההוצאות. שכן לצד סעיפי ההכנסה (אומנם סעיפי ההכנסה הלא ייעודיים נסקרים יחד, וצ"ע) מפורטות ההוצאות למימון הפעולות שייהנו מהן בני העיר, כך שניתן לראות בספר התקציב הודעה מפורטת לבני העיר על מטרות ההוצאה הכספית. (פרק אחד עשר לפקודת העיריות.) 2. חלוקת המס לפי מידת ההנאה/התועלת - אישור רוב חברי מועצת העיר, כשלוחיהם של בני העיר, את ספר התקציב, יש בה כדי הסכמה כי סך המס שיגבה מבני העיר אכן מבטא את מידת ההנאה שבני העיר ככלל מעונינים להפיק ממסיהם. (התנגדות המיעוט אין בה כדי לשנות, אם משום שהרוב כופין על המיעוט, ראה חו"מ קס"ג ס"א ברמ"א, ואם מדין הפקר בי"ד הפקר, ולעניינו שבעת טובי העיר דינם כבי"ד, ראה ב"ב ז, ב: מרדכי שם תפ,: שו"ת הרשב"א ח"ד תשובה תמ"ב, אלא שבדין טובי העיר יש מקום לעיין אם חל במציאות כיום , שכן חו"מ סימן לז' ס' כ"ב כתב ברמ"א "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי הרבים או יחידים הרי הם כדיינים, ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון...") מצד ההכנסה / הגביה כפי שראינו, חיוב בני העיר במס מושתת במקורותינו על עקרון השוויון, אלא שבמדדים הנשקלים להשגת השוויון יש דעות שונות: 1. שוויון פשטני/טכני - א. מיקום הנכס קובע את אומדנו לגובה החיוב ( - מידת קרבת הבית לחומה), דומה לשיטת סיווג הארנונה עפ"י אזורים. ב. ערך הנכס קובע את אומדנו לגובה החיוב ( - ככל שערך נכסיו של התושב גדול יותר, הם זקוקים להגנה רבה יותר, וממילא חיוב המס צריך להיות גבוה יותר), דומה לסיוג הנכסים עפ"י איכותם. 2. שמירת השוויון המשוקללת א. התועלת הצומחת לבעל הנכס - ככל שהתועלת מהנכס גבוהה יותר, שיעור המס יהיה גבוה יותר (נכס עסקי המניב רווחים ישלם יותר מנכס ששימושו למגורים.), בדומה לחיוב נכסים עסקיים להם תעריפי ארנונה גבוהה יותר מנכסים המשמשים למגורים. וקביעת תעריפים מדורגים לסוגי עסקים שונים. ב. היחס בין עומס המס לבין התא הכלכלי (בית האב) המחויב במס (- "שבח הממון" - היינו, ככל שהמאמץ לתשלום גבוה יותר, שיעור החיוב יהיה נמוך יותר.) - בדומה להנחות שסעיף 8 לתקנות ההסדרים במשק המדינה, הנחות מארנונה. נמצאנו למדים כי אכן באופן כללי ניתן לראות קווי דמיון רבים בין אמות המידה לחיוב בני העיר במס בתקופתנו לאלו שבמקורות. יחד עם זאת בבחינה מדוקדקת יותר נמצא שונות משמעותית בין שיטת השוויון המשוקללת במקורות לזו המיושמת כיום. א. בתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) ההנחות מוענקות לשתי קבוצות אוכלוסייה עיקריות: 1. סקטוריאליות - (סעיף 2, 1-7 ו 9-10) פנסיונרים, נכים, עולים וכד'. 2. לפי הכנסה - (סעיף 2, 8) ההנחה נקבעת לפי היחס שבין ההכנסה למספר הנפשות. בשיטת החיוב על פי אזורים, בשני המקרים אחוז ההנחה אינו מושפע מסכום החיוב ברוטו של מקבל ההנחה. כך יוצא ששני משלמים שיש להם נכס בגודל זהה ומצב סוציו-אקונומי שווה, ישלמו מס שונה, כך שהעומס הכלכלי על שניהם לא יהיה שווה. ב. להוציא מקרים חריגים, אין בתקנות מנגנון הנחה לעסקים. בתחום זה בהעדר כלים להנחה, השונות בין נכסים עסקיים זהים בעלי רווחיות שונה קיצונית עוד יותר. ג. אזורי המיסוי האמורים לקבוע את גובה המס לפי היחס בין ערך הנכס ופוטנציאל הפקת הרווח ממנו. שינוי במוקדי מסחר בעיר גורם לכך שנכסים שבעבר היו במקומות סואנים, ובעלי רווחיות גבוהה , לאחר זמן מוצאים את עצמם באזורי מסחר נחותים, אך 'חוקי ההקפאה' מכבידים על שינוי/עדכון אזורי המיסוי בהתאם. ד. הטענה כי ניתן לראות את ספר התקציב כהודעה מפורטת לבני העיר על מגוון התועלות/ההנאה הנצמחת להם מתשלום המס, יש בה הכללה רחבה מידי. שכן הנהגת העיר משתמשת לא אחת במשאבים הכספיים שלרשותה לשינוי המבנה האורבני בעיר ע"י 'טיפוח יתר' של אזורי מצוקה על חשבון אזורים מבוססים יותר. במצב כזה קשה יהיה לטעון כי חיוב המס תואם את ההנאה/התועלת הצומחת למשלם המס. (אלא אם נטען בעקיפין נהנים מכך גם בני האזורים המבוססים יותר, טענה 'רחוקה' .) ח. סיכום בפתיחה של עבודה זו נעשה נסיון לסקור בקצרה את ההשתלשלות ההיסטורית ואדני היסוד של הטלת המסים ברשות מקומית מתקופת התנ"ך ועד ימינו, תוך מתן דגש לכך כי בענייני מסים ההלכה מכירה במנהגים והסדרים מקומיים, עם זאת ראוי לדעת הפוסקים לקרב את המנהג הקבוע ככל שניתן לדין תורה. כמו - כן הוצגו שלושת השיטות המרכזיות להטלת המס - כפיה, שותפות, הנאה תוך הצגת השאלות המתעוררות בכל אחת מן השיטות וניסיון להציג שילוב אפשרי ביניהם. במרכזה של העבודה הונחה הנחת היסוד כי על נטל המס להתחלק בצורה שוויונית והועלו כל השאלות ההתלבטויות והשיטות לאותה שוויוניות - האם לפי מידת ההנאה, האם לפי נפשות, או שמא לפי שבח הממון?! כל הנ"ל כלפי קופת הציבור וכמובן כלפי קופת היחיד. מסקנת ניתוח כל השיטות היא - חיוב המס צריך להיות שוויוני ולהיות מותנה ומשוקלל ב - מיקום הנכס; ערך הנכס; התועלת הכלכלית מהנכס; המאמץ הכלכלי של המשלם. כמסקנה בניסיון להשוואת עקרונות המיסוי במקורות לשיטות המיסוי הנוהגות היום, ניתן לקבוע כי ככל שאופי החיוב של המס יהיה "אגרתי" יותר (היינו מותנה יותר בתמורה), כן יתאם אופי החיוב את גישת חז"ל. כבוני תרבותנו הכלכלית במדינתנו המתחדשת , קירוב שיטת המיסוי לעקרונות חז"ל תהווה נדבך נוסף בבנייננו הלאומי , ובפרט בתחום המיסוי העירוני בו המרחק בעקרונות המיסוי בין הנהוג היום לדעת חז"ל אינו כה רב וישים . ביבליוגרפיה פקודת העיריות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 בראשית פרק מ"ט פסוקים י"ד - ט"ו שמות א' פסוק י"א מלכים א' פרק ה' - פסוקים כ"ז, כ"ח הרמב"םבהקדמתו לפירוש המשניות במסכת בבא בתרא תוספתא בבא מציעא י"א, י"ג מסכת בבא בתרא פ"א מ"ה תלמוד הירושלמי במסכת פאה פ"ח תלמוד הבבלי בבא בתרא דף ח' שאלות ותשובות הרשב"א חלק ג' תשובה תי"ב הרשב"א בחלק ה' תשובה עד' בעל תרומות הדשן בסימן שמ"ב ה"נחלת שבעה" סימן כ"ז הר"י בן עזרא בספרו "משא המלך" חלק נעילת שערים שו"ת מהרש"ם חשן משפט תשובה שס"ט הברייתא במסכת סנהדרין (יז, ב) מסכת בבא בתרא (כד, ב) מסכת מועד קטן (ה, א) מסכת בבא בתרא (ז, ב) הרמב"ם סוף הלכות דעות פרק ד' הלכה לג' מסכת בבא בתרא פא' משנה ה' המרדכי בפרקינו סימן ת"ה רמ"א, בשו"ע חושן משפט, סימן ל"ז, כ"ב סימן קס"ג בחושן משפט * מנחם רוזנטל: מנהל אגף מסים וחשבונות המים בעיריית רחובות ** רו"ח ורד פלהיימר: סגן ומ"מ גזברית העיריה עיריית פתח-תקוה עבודה זו הוגשה כעבודת גמר בקורס: תשלומי החובה של הרשויות המקומיות, מחזור רביעי ינואר-מרס 2000.