עמוד 20
גיליון מס' 6 מרס-אפריל 2000
רינת זסלבסקי עובדת עמי כשנה וחצי, והיא מופקדת על הוצאתם לאור של ספרי הוצאת אוריאן. בחודש ינואר היא יצאה לטיול בן שלושה חודשים במזרח הרחוק. מכתב זה נשלח אליי, והוא מתפרסם לאחר שובה בשלום. הנריק רוסטוביץ |
|
הנריק, שלומות! בתחילה חשבתי לשלוח גלויה. רצוי מ"יאנג-שו" ( ראה במכתב זה מונולוג ארוך מצידי. בניגוד לסברה, המזרח שאני נמצאת בו, שונה עד מאוד לזה שחשבתי שאמצה בו. השוני נובע, בעיקרו, מהעובדה שאבי, המכיר את שבטו, בחר בערים גדולות ומפותחות, פחות או יותר. אז היו לי מים זורמים - רוב הזמן - ושירותים מערביים - חלק מהזמן. החוויה של כניסה לשירותים היא אחת כזו שמעבירה באמי חלחלה. נדמה לי, שעד עכשיו היא עדיין אוגרת בתוכה שרידי שתן... האסלה, המוכרת וחביבה במערב, עדיין נמצאת. כלומר, ניתן לראות השפעות המערב בארצות המזרח, אלא, שכנראה בגלל גובהם ה... איך נגדיר את זה? הולך ונעלם! האסלה קבורה עמוק באדמה, כשרק גבולותיה מונחים על הקרקע. וכך מוצא עצמו אדם מערבי, מתורבת, כורע תחת הנטל, וחוזר שנים רבות אחורה, לילדותו, עת יצא לטייל בשדות, עם "הצופים", והטבע קרא לו. אבל חווית השירותים הינה ספציפית למקומות שרגל האדם הלבן דורכת בו לעתים רחוקות. בבתי המלון בהם אנחנו שוכנים, הקדימו תרופה למכה וסידרו, מבעוד מועד, "אווירה מערבית". סינגפור היא יוצאת הדופן. ארץ עיר ואי שאין שני לו בעולם. הנריק, נשבעת לך, הסינים הקטנים שגרים שם, הם הגזע העליון! ברור שעם משטר מדכא טוב, אפשר להגיע לתוצאות מרהיבות, אבל מה שיצא תחת ידם, זו פשוט אומנות! בגלל מזג האוויר הטרופי, הצמחייה שם ענפה. בין בניינים רבי קומות, שמזכירים לא אחת את מנהטן האפורה (לטעמי!), יש דשא ירוק, פארקים מלבלבים ועצים גבוהים. מסתבר, שכשמפחידים מספיק את התושבים, אפשר אפילו לשמור על איכות חיים טובה. בוודאי שמעת על החוקים הדרקוניים שממשלת סינגפור כופה על תושביה. קנסות אינספור, ואפילו הלקאה המונית פה ושם, בעבור לעיסת מסטיק בפרהסיה, או השלכת פסולת ברחוב. מרב הזהרות, פחדתי ללעוס מסטיק בחדרי! עוד עלול לצאת לי מהארון איש משטרה סינגפורי ולהקריא לי את זכויותיי, שבמקרה של סינגפור הן קצרות מאוד - כלום. שלא נדבר על חציית הכביש שלא במעבר חציה! במקרה שכזה, משלמים באברי אדם. שתי הרגליים שלי שייכות כרגע רשמית לממשלת סינגפור. אפשר לבטל כבר את כרטיס תורם האברים שלי בארץ, אני באוברדרפט בסינגפור. אבל מעבר לאסתטיקה, זו מדינה חצי וירטואלית. הכל בהיי-טק. באמצע הרחוב יש בוטקה, כמו של ש.ג. בגלילות, אבל בפנים יש מסך, שעל ידי נגיעה, אפשר לקבל אינפורמציה מה קורה בעיר, כמו גם להזמין Take Away ממבחר מסעדות. לאן בדיוק המשלוח יגיע, לזה לא היה לי זמן לברר... כלומר, עד עכשיו חייתי בעצם במערב. לא חוויתי את "סין האמיתית", כפי שרבים מציינים בפני. אבל אם טוב, יפה ונוח, למה להתעסק עם הסוס? החלטנו לחוות את החיים הפשוטים. וכך מצאנו עצמנו נסחבים מרחק שעת טיסה מהונג-קונג, ועוד שעה וחצי של נסיעה באוטובוס מתפרק מגווילין (Guilin). הגענו ליאנג-שו מאוחר בלילה. הדרך הייתה חשוכה, ולא יכולתי לראות בבירור מה נעשה לצידיה, מלבד צללים של הרים בצורות משונות. מדי פעם עברנו ליד שורות אנשים שמכרו, מה שלימים התברר כפומלות. תללים והרים של פומלות. כאילו שהסינים לא אוכלים דבר מלבד פומלות. ואורז. הנהג שלנו נסע את רוב הדך במסלול השמאלי, כלומר, זה הנגדי, ולעתים אף הגדיל לעשות ונסע בשוליים של אותו מסלול! המיניבוס בו נסענו איים להתפרק, אבל הנהג דחק בו ועקף כל דבר שעמד בדרכו. אתה צריך לראות איזה כלי רכב יש להם! נראה כמו משהו שהם בישלו במטבח הביתי, או שהילד הקטן, הגאון של המשפחה, הרכיב מערכת "פצצת האטום" שהוא קיבל לבר-המצווה. זה היה נראה כאילו אנחנו עוקפים את כולם, אבל למעשה, הם חייבים היו לעמוד, אחרת אי אפשר להבין כיצד הצלחנו לעקוף שיירה של משאיות ואופנוע. כשהתעוררתי בבוקר, חשבתי שנכנסתי לתוך סרט דוקומנטרי משנות ה-20, כשנראה כאילו כולם הולכים קצת מהר מדי ומסתכלים על המצלמה כאילו שזו הפעם הראשונה שעיניהם חזו בפלא שכזה. הכיכר הראשית המתה אדם ומכוניות. כולם צופרים וצורחים, והכל בשחור לבן (בגלל מזג האוויר האפור). באותה השניה רציתי לצעוק: או-קיי! הבנתי מה זו סין האמיתית! עכשיו, אפשר בבקשה לחזור לצוויליזיציה? אבל אף אחד לא שמע את צעקתי. ולי לא נותר אלא למצות את הדין עם העיר. אז נסעתי באופניים למקום העלייה לרגל של התיירים - Moon Hill, ועד עכשיו אני יושבת מצחיק. ועליתי 1000 מדרגות כדי להגיע למקדש, ועד עכשיו אני הולכת מצחיק. ואכלתי אורז כאילו שהוא עומד לצאת מהאופנה מחר, והעיניים שלי הופכות למלוכסנות והקומה שלי הופכת נמוכה. ברומא...? עם כל כמה שהמעטתי מערכו של החור היפיפה הזה (והוא באמת מדהים!), סממנים מערביים נמצאים גם כאן, והרבה. יש להם שני מקומות בהם ניתן למצוא אינטרנט, למרות שמשלוח e-mail היה יכול להיות מהיר יותר אם הייתי טורחת, קמה מהכסא הקטן ומתחילה לצעוד לכיוון ישראל. ברוב בתי הקפה יש וידאו, DVD וסרטים שעדיין לא הגיעו למסכים. וכמובן, Hard Rock Caffe. מה חסר? מקדונלדס, בכדי שידעו שיש כאן חיים (אינטליגנטיים?). הזמן מקבל משמעות שונה, כשהוא מוגדר על ידי אנשי המזרח הרחוק. פתאום אני מבינה שבדקה אחת יש הרבה יותר מ-60 שניות עלובות. הרבה הרבה יותר. אם נדמה מהמכתב שאני לא נהנית ורק מקטרת, אז כשלתי במשימתי. היופי שסובב אותי מצליח להתיק את נשימתי. האנשים, רובם, נחמדים ונכונים לעזור. אפילו אם כל הידע שלהם באנגלית מסתכם במילה Hello!. ויש הרבה תועלת ב"לא לעשות כלום". הספקתי, לדוגמא, לגמור ספר שלם, דבר שלא הצלחתי מאז "מגיל 12 עד 16", ספר שמקבלת כל נערה המגיעה למצוות. גם כשרון הבהייה שלי השתפר. היום ישבתי 5 דקות שלמות ובהיתי בנהר. סתם כך, ללא סיבה. האש מתחת לשולחן דועכת. ככה הם מחממים את הזרים, עד שיהיו מוכנים. יש קדרת עץ קטנה ליד הרגליים ובה גחלים רוחשות ולוחשות. כולנו סביב מדורה אחת. מכל מקום, האש דועכת, רגלי מתקררות, ליטר הבירה ששתיתי לבדי רוצה כבר לצאת, גם הוא רוצה לראות עולם, ולכן אסיים. מסור את אהבתי לכל הכנופיה. רינת |