עמוד 11 גיליון מס' 6 מרס-אפריל 2000       אינטר-עט של דלא-ניידי ומיסוי מקרקעין      ארנונה: זכות ההשבה גוברת על סופיות השומה כאשר העירייה גבתה ארנונת יתר בגלל מדידת שטחים שגויה, יש לצפות שתחזיר את הכסף אפילו ללא התדיינות וטענת השיהוי לא תעמוד לה. עיריית חולון תחזיר את הכסף לחברת פרץ אברהם עו"ד רמי שר-ישראל בפסק דין שניתן בביהמ"ש המחוזי הוכרה עליונותה של זכות ההשבה על פני עיקרון סופיות השומה. נקבע, שעל רשות מקומית להחזיר ארנונה שגבתה ביתר בגין מדידה מוטעית של שטח הנכס. וזאת, הגם שהנישום לא העלה שום טרוניה במשך השנים בדבר גביית היתר. נקבע עוד, שלא חלה על הנישום כל חובה לפקפק שהמדידה שביצעה העירייה היא מוטעית. אולם, משנתברר - לאחר שנתבצעה מדידה מטעם העירייה - כי נגבתה ארנונה ביתר, המדובר בהתרשלות של העירייה ולכן חלה עליה חובת השבה, הגם שלא הוגשה השגה על פי חוק. המבקשת, חברת פרץ אברהם בע"מ (להלן -"המבקשת"), מפעילה מפעל לייצור חלקי פלסטיק בנכס אותו היא שוכרת והמצוי ברח' הבנאי 13 חולון (להלן - "הנכס"). בחודש ספטמבר 1996 בוצעה מדידה של הנכס על ידי מודד חיצוני מטעם עיריית חולון (להלן -"העירייה"). בהתאם לממצאי המדידה נתגלה, כי המבקשת שילמה ארנונה עבור שטח הגדול באופן משמעותי מהשטח שבו החזיקה בפועל. לאור זאת הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בת"א, המרצת פתיחה, ובמסגרתה נתבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי נגד העירייה, שבו ייקבע, כי העירייה גבתה ארנונה כללית ביתר בין השנים ,1991 -1997 כתוצאה מכך ששטח הנכס לצורך חיוב בארנונה עמד על 739 מ' בעוד הארנונה נגבתה על פי שטח נכס מוטעה של 1,049 מ'.התובענה נדונה בפני השופט עדי אזר. הוסכם בין הצדדים, כי התובענה תוכרע על פי סיכומים שיגישו הצדדים, עם אפשרות לצרף מסמכים מתיק הנכס לסיכומים. משלא צורפו מסמכים, נקודת המוצא הינה, כי העירייה אכן גבתה ארנונה ביתר בתקופה הרלבנטית. לטענת העירייה, הייתה זו חובתו של הנישום (המבקשת) לבצע מדידות ולבדוק את נכונות החיובים, ולהגיש ערר בכל שנה או בכל תקופה סבירה. משלא עשתה כן המבקשת - טוענת העירייה - חל עיקרון "סופיות השומה" ואין הצדקה להשבה כלשהיא. מידי שנה נמסרת למבקשת הודעה על השטח שלפיו היא מחויבת וכן צוינו בהודעה הוראות החוק המאפשרות להגיש השגה, ולפיכך יש לראות את המבקשת כמושתקת מהגשת התובענה. אכן, קובע השופט אזר, המחלוקת בין הצדדים מעוררת את שאלת איזון האינטרסים בין חובת ההשבה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט (להלן - "החוק") מצד אחד, ובין עיקרון סופיות השומה מצד שני. בנוסף, כולל גם החוק עצמו הוראה המקנה לבית המשפט שיקול דעת להימנע מלצוות על השבה, וזאת בסעיף 2 לחוק, שבו נקבע, כי בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה אם ראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. נסיבות אלה, הנטענות במקרה הנוכחי, הן נסיבות של שיהוי, של סופיות השומה ושל העניין הציבורי בגביית מס, באופן שלא ניתן יהיה לערער על גבייתו לאחר שחולפת תקופה מסוימת. הגבלתו של האזרח בזמן הגשת ערר על חיוב במס היא חיונית, לשיטת העירייה, שכן משעבר זמנה של הגשת הערר, תוכל הרשות המקומית לראות את השומה הנדונה כסופית ועל כן ניתן יהיה לראות באי הגשת ערר במועד החוקי משום הודעה מכללא מצד האזרח בחבותו בתשלום. השופט אזר דוחה טענה זו, בהסתמכו על ספרו של פרופ' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, הגורס, כי ביצוע השבה בנסיבות אלו צודק, בהתחשב בכך שמדובר ברשות ציבורית אשר חבה כלפי האזרחים חובת הגינות וגם חובה בסיסית שלא לנהוג ברשלנות. ראוי להכיר בזכות להשבת תשלום מס שנגבה ביתר בצורה רחבה, מפני שאזרח המקבל דרישת תשלום מן השלטון רשאי להניח כי הדרישה מבוססת על אדני חוק. על האזרחים המקבלים דרישות מס לדעת, כי במקרה של טעות יוחזר להם כספם. אחיזת הכספים שנגבו בטעות על ידי הרשות יש בה אלמנט ממשי של חוסר צדק, ואין סיבה להימנע מהחזרת התשלום שנגבה ביתר. אף בית המשפט העליון אימץ גישה זו. בפס"ד עיריית חיפה נ. לה נסיונל (בר"ע 2824/91) נקבע, כי כאשר נהגה העירייה ברשלנות רשאי האזרח לתבוע השבת ארנונה שנגבתה ביתר. בפרשת עיריית נהריה נ. קזס (רע"א 7669/96) נקבע, כי בנסיבות כאלה ראוי היה שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות. בענייננו, קובע השופט אזר, כללה התובענה טענה רשלנות, בכך שהעירייה התרשלה עקב ביצוע מדידה שגויה. המדובר בטענת רשלנות (המדידה השגויה וההסתמכות עליה משך שנים) במידה המספקת לצורך פתיחת הפתח לשם הגשת תובענה זו. כאמור, עילת התביעה אינה רשלנות אלא עשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, אין צורך להכריע האם קיימת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין על כל מרכיביה. טענת הרשלנות דרושה רק כדי שתהיה הצדקה להגשת תביעה בבית המשפט הרגיל, וניתן יהיה להתעלם מכך, שהמבקשת לא הגישה השגה לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). העירייה העלתה שורה של טענות סף להדיפת התובענה. הטענה הראשונה היא, שאין לאפשר הגשת תובענה לסעד הצהרתי מקום שניתן להגיש תביעה כספית. כלל זה אינו כלל בל יעבור, קובע השופט אזר. קיימת בידינו הלכה לפיה ישנם מקרים, שבהם יש תועלת במתן סעד הצהרתי הדרוש למבקש באופן ממשי, ויש להניח שעל סמך אותו סעד הצהרתי יסתיים הדיון וישולם הסכום שבמחלוקת. כאשר מדובר בתביעה להשבת סכומים קצובים שנגבו בפועל, פירוש הסעד ההצהרתי הוא סוף ההתדיינות. מדובר במחלוקת שעיקרה משפטי ורק חלקה הקטן עובדתי. בנסיבות אלה, אין יסוד לטענה כי אין לאפשר הגשת תובענה למתן סעד הצהרתי. טענות סף נוספות הן טענות שיהוי והתיישנות. לטענת העירייה, עילת התביעה התגבשה ביום שבו נוצר החיוב בארנונה, ומכאן שעילת התביעה התיישנה. המבקשת טוענת מנגד, כי עילת התביעה נוצרה רק כאשר נודעו לה העובדות בדבר הטעות באופן חישוב השטח. נסיבות המקרה מעוררות את תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע, כי אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה מסיבות שאינן תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. לטענת העירייה, אדם סביר היה מבצע מדידה בעצמו והיה מגלה את הטעות. לטענת המבקשת, אדם סביר רשאי לסמוך על הרשויות ולהאמין בדרישות התשלום שהוא מקבל מהן. השופט אזר מעדיף את גישת המבקשת. אדם סביר אינו חייב לבדוק בעצמו כל דרישה המגיעה לידיו ואינו חייב להטיל ספק במדידה שביצעה העירייה. טענת השיהוי אינה יכולה להשפיע על תביעה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט - שאיננה תביעה על פי דיני היושר, אלא תביעה המקנה זכות מהותית להשבה. נפסק, כאמור, שיש לצפות מהרשות שתחזיר את שגבתה ביתר אפילו ללא התדיינות, קל וחומר, שבמקרה של התדיינות, אין זה ראוי לעורר את טענתה השיהוי, ולכן נדחית טענה זו. יתרה מכך, הפסיקה המודרנית הרחיבה את זכות ההשבה של תשלומי חובה שנגבו ביתר. הזכות להשבת תשלומי מס ראוי שתהיה מוכרת בצורה הרחבה ביותר. התוצאה הסופית: ניתן פסק דין הצהרתי לפיו עיריית חולון גבתה ארנונה ביתר מהמבקשת. ה"פ .177223/98 בית המשפט המחוזי בת"א, השופט ע. אזר.