עמוד 14
גיליון מס' 7 מאי-יוני 2000
|
מס עיזבון - צידוקו הנורמטיבי כרפורמת "מס" מאת שאול ויסמן* קודם הדיון על השפעת מס עיזבון על שוק הנדל"ן, ראוי לדון במשמעותו הנורמטיבית לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זכות הקניין מצטיירת בדרך-כלל כזכות במקרקעין, ופגיעה בה נחשבת כפגיעה כזו. דיון זה נכון לכל סוג של קניין. מס עיזבון שיוטל על נכסים כ"מס הון נטו" אינו מס. זו הפקעה ללא תמורה. הפקעה שכנגדה אין פיצוי צודק. הפקעה זו חייבת לעמוד בקריטריונים הברורים שנקבעו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. על קריטריונים אלה אעמוד בהמשך. השאלה המקדמית שראוי לדון בה, היא ההבחנה הכללית בין מס רטרואקטיבי לבין מס רגיל. ככלל, מדינה רשאית לגבות מסים לא רק לכיסוי הוצאותיה, אלא גם לצורך מדיניות חברתית מתקנת. מדיניות זו חייבת להיות כפופה לעקרון השוויון, עקרון, שבו כל סוג של הכנסה חייבת לשאת בנטל מס שוויוני ולו פרוגרסיבי. אין הצדקה להפלות בין סוג אחד של הכנסה לסוג אחר של הכנסה, קל וחומר שלשיטתנו מופלית לרעה הכנסה מעבודה לעומת הכנסה מהון. פטורים ממס אין להם משמעות חברתית, אלא כהטבה סקטוריאלית, באשר המקופחים הם גם מעוטי הכנסה, ולגביהם אין לפטורים אלה כל משמעות. המסקנה המתבקשת הייתה ובצדק להנהיג גבייה שוויונית של הכנסה. לגבי גביית מס מהכנסה אין לי מחלוקת עם הרפורמה, אולם כאשר המס מתעתד להפקיע רכוש לשמו ולפגוע בחירות ובזכות יסוד חוקתית (סעיף 3 לחוק היסוד), אין מדובר ברפורמה במס, אלא ברצון לחלוקה מחדש של מקורות העושר. זו לא רפורמת מס, זו מדיניות ניאו מרכסיסטית, המסתתרת אצל תורות פוסט ליבראליות, הקוראות לכך "צדק חלוקתי" כאשר המקרקעין הם שם מושא ראשוני. תחילה אבקש לבחון את המס כמס רטרואקטיבי ואת משמעותו כאקט שלטוני. רווח אינו מתגבש לזכות קניין כל עוד לא שולם עליו המס שבו הוא חייב באותה עת. זכות קניין נרכשת, אנו מניחים, כל עוד לא הוכח אחרת, בכסף ששולם עליו מס, וכך אנו מגדירים זכות קניין לענייננו כ"הון נטו". מס רטרואקטיבי הוא מס על קניין שהנחת היסוד היא, כי כבר שולם עליו המס שבו הוא היה חייב, וכך התגבש לקניין מוגן. הייתי מבחין בין פגיעה בזכות קניין רטרואקטיבית לבין מכאן ולהבא, אף כי הליבראלים לא יקבלו גם הבחנה זו. מס רטרואקטיבי הוא מצג שווא שלטוני והסתמכות שנכזבה ואולי חמור מכך תרמית פשוטה. משעה שבוטל מס העיזבון אמור היה כל אדם, לאור מדיניות עידוד החסכון, לדעת, כי אם ינהג באורח חיים חסכני ולא נהנתני הוא יבוא על שכרו. כך גם מהעידוד שנבע גם מהפטורים ממס שבח הניתנים במקרקעין ובדירת מגורים ללא כל הגבלה בערך. יוצא, שאלה שידעו "ליהנות" מהחיים וניהלו אורח חיים בזבזני יצאו נשכרים, ואלו שחסכו להם ולילדיהם אחריהם שלא יזכו בתענוג המפוקפק של משכנתא כבדה, יוצאים "פריירים" דהינו מרומים. הבחנתי בין מס מפקיע רטרואקטיבי לבין מס מפקיע מכאן והלאה בשל זכות הבחירה. אם אדם יודע, כי על רכוש שיצבור או יחסוך יוטל מס חברתי, דהינו חלק ממה שירוויח יופקע, כי אז בידיו להחליט ליהנות ממה שיש בידו או להותיר "צדקה". אלו המביאים דוגמאות ממדינות המערב שם חל מס עיזבון עלי להזכירם, כי שם הוא לא בוטל והבחירה אם לחסוך או ליהנות מהחיים נתונה בידך, אבל שם אינך נתפס "אחר מעשה" ואין תרופה להחזר רטרואקטיבי של תקופת חיים. אין כל צידוק נורמטיבי למס רטרואקטיבי ואין הוא אלא גזל פשוט ויהיו הנימוקים החברתיים אשר יהיו. וגם גזל בשם החוק אינו מתיר את השלטון מדין "נבל ברשות התורה". בית המשפט שלנו ככלל ראה בהפקעה גזל פשוט לשמו. בע"א 695/76 דוד אליאס רוזן נ. עיריית חיפה פ"ד לג (1) עמ' 175 בעמ' 188 נאמר: "שהצדק מחייב את בתי-המשפט שלא לעצום עיניים מן העובדה שהפקעת מקרקעין ללא פיצוי נאות גזל הוא, שאינו נסבל במדינת חוק". בד"נ 1/97 פ"ד לה(1) עמ' 903, אומרת השופטת בן-פורת באותו עניין: "קשה להלל ולקלס פשרה הנעשית על גבו של האזרח ולכנותה פתרון צודק." ומצאתי גם ממקורותינו: בבא בתרא סימן ק' אות ע"א "רבים גזלנים נינהו כל שהחזיקו דרך גזלה - אינו כלום" ואומר החזון איש, מבבא בתרא סימן ד' אות ט"ו: "אין היחיד צריך להפסיד את ממונו, אלא הציבור חייב לשלם לו הפסדו, שהרי אין היחיד צריך לעשות צרכי ציבור משלו אלא צריך לתת חלקו עם הציבור...". דיון זה מחויב בשל השאלה הנורמטיבית הכללית של הגינות שלטונית. מאז חוק היסוד, מוגנת זכות הקניין כזכות יסוד חוקתית. פגיעה בה מולידה זכות יסוד אחרת, היא זכות היסוד לפיצוי צודק. ניתן לפגוע בזכויות היסוד אך ורק בהוראת חוק מפורשת על-פי הכללים שנקבעו בחוק היסוד ובפסיקה. כדי למנוע ספק, חוק מס עיזבון חייב יהיה לעמוד במבחני הפגיעה בחוק היסוד ולקיים את תנאיו גם כפגיעה בקניין וגם כשלילת הזכות לפיצוי הוגן. במקרה שכזה, רוב חברי הכנסת יצטרכו לתת דין וחשבון לבוחר ולתומכיו בפריימריס, ואלו לא נמנים על המקופחים. נניח, כי הכנסת תאשר פגיעה בזכות הקניין כזכות יסוד חוקתית, סקרן אני מה יהיה באשר לאדמות הקיבוצים, והמושבים וזכויות בניהם הממשיכים? הרי באדמות יקרי ערך הזכויות הקנייניות להם הם טוענים. האם גם הם יחויבו במס עיזבון ?! איני רוצה להרחיב כאן בהנמקות המוסריות של אבירי הצדק החלוקתי. מנהגו של עולם, אלה שאין להם רוצים את מה שיש לאלה שיש להם, גם אם אלו שיש להם זכו לכך בחריצות וביושר. יאמרו לי הרי בהפקעות גם קיים הכלל, כי אין משלמים תמורה עד 40%, התשובה לכך, בדרך-כלל יוצא בעל הנכס נשכר ועוד נאלץ לשלם היטל השבחה על עליית ערך יתרת המקרקעין. מצד אחד מופקעת קרקע לצורך ציבורי מסוים המשרת את הכלל וגם את יתרת המקרקעין, ומצד אחר יוצא בעל הקרקע בדרך כלל נשכר, באופן אישי, מעליית ערכם. מקום שאינו יוצא נשכר, על הוראה זו אין לנו מה להתגאות, שהרי היא מדין גזל. כדי להשוות, ראוי להזכירנו רעה זכורה מהעבר גם היא הוראת "מס" מפקיעה, היא המס האינפלציוני. כדי לשכנע ציבור מסוים לקבל את הרפורמה ולרצותו, מה יותר פופולרי מאשר "מס" בעל אופי חברתי וחלוקתי "לקחת מהעשירים", שלא הוכיח עצמו בעבר. מס זה יצטרך לעמוד בביקורת ציבורית של הגינות שלטונית מצד אחד ובמבחן עילות הביקורת החוקתית מצד אחר. אני לא מוצא כל צידוק במדינה המתיימרת לעבור "מהפיכה חוקתית" ליברלית להפקעת רכוש ללא תמורה ספציפית. נראה לי, כי טוב יעשה ולא יוטל מס מפקיע מראש ועונש על מי שנדרשו להתנהגות טובה, שהרי אפילו "שליש" (בשל התנהגות טובה) לא ניתן להשיב להם. "אבירי הצדק החלוקתי" ובעלי התארים המתיימרים לדבר בשם המקופחים המצדיקים וכי לא את מס העיזבון, אומר נביאם ובשפתו - Rawls: Liberty can be restricted only for the sake of liberty בעבור איזו חירות ספציפית מבקשים הם להצדיק לפגוע בחירות הקניין שחזקה שנרכש ביושר ובחריצות ובחסכנות ליום סגריר? הרי טענה גדולה להם היא כנגד המחזיקים הראשוניים של עתודות הקרקע, הם הקיבוצים והם הרי לא ישלמו מס עיזבון. כדי להצביע עד כמה חסרה הוועדה הבחנה סוציאלית, ניתן להצביע על המלצתה בעניין השוואת מס השבח למס רווח הון ל- 25% בלבד. אם מדובר ברפורמת מס והשוואה למקורות הכנסה דומים, הרי כך ראוי. מנקודת ראות חברתית סוציאלית הרי זו הענקה של תשלומים נכבדים דווקא למי שיש להם, כי מי חייב במס שבח? מי שבידו נכסי נדל"ן. התוצאה - אם נצרף זה על זה את "מס" או "היטל" העיזבון למס השבח נקבל חובת מס שבח 35% לעומת 50% שהיו חייבים. לו אכן בצדק חלוקתי עסקינן, כי אז הכסף שהופקע מהשארים של אלה שיש להם היה אמור להינתן לאלה שאין להם, אותם חצי המשתכרים, שאינם חייבים במס ואינם נהנים מהרפורמה. לעומת זאת על פי הרפורמה, הכסף של אלה שיש להם ניתן לאלה הנהנים מהנחה במס דהינו שיש להם גם. לו אכן היה הכסף המופקע או בשפת הפוסט ליבראלים או הניאו-מרקסיסטים היה ניטל מהעשירים לטובת העניים באמת, כי אז לפחות לגרסתם הפגיעה בזכות הקניינית הייתה לתכלית ראויה. ההבנה של ועדת הרפורמה בעניין זה לוקה בחסר. זו לא שאלה של חלוקה אחרת של נטל המס של אלה שיש להם ממה לשלם, זו שאלה של העדפה מתקנת של אלה שאין להם ממה לשלם, ובהם הרפורמה הרי לא עסקה. צדק חלוקתי דורש לא רק כתובת דואר יוצא, אלא דורש גם כתובת ברורה לדואר נכנס וכתובת זו לא קיימת כאן. מהרפורמה למדנו את מצג השווא השלטוני והסתמכותנו האווילית, את חוסר ההגינות השלטונית מצד אחד ואת היומרנות לדבר בשם "הצדק החלוקתי" מצד אחר, מבלי להכיר את עקרונותיו. מס העיזבון, במדינה בה מחירי הנדל"ן, ובדרך כלל ללא הצדקה כלכלית, הופכים אותך ל"מיליונר" בעל כורחך, לא יכול להיות נשוא הרפורמה במס. מס העיזבון צריך להידון כנשוא דיון אידיאולוגי פוליטי. האם במדינה ליברלית, המגינה על חירויות הפרט, ניתן בשם עקרון השוויון להפקיע רכוש מאלו "שיש" להם לטובת אלו "שאין" להם. "צדק חלוקתי" שאמור להפוך את העשירים לעשירים פחות ואת העניים לעניים פחות, (אף כי לצערי אמפירית הדבר עדיין טעון הוכחה האם אכן מקום שקיים מס עיזבון אכן העניים הם עשירים יותר), חייב להידון בדיון נפרד - מה היא התפיסה החברתית דמוקרטית של המדינה? לכ- 70% מהשכירים, הרפורמה לא שיפורה את מצבם הסוציאו-אקונומי באופן מהותי, ואין בה כל מסר חברתי. הרפורמה התמודדה רק עם העברת הכנסות ממיסים מהכיס האחד לכיס השני. הרפורמה חברתית כוללת, הייתה צריכה להתמודד עם שאלות יסוד של תשלומי העברה שמעודדים בטלה מצד אחד והם כאבן ריחיים על העובד, והורדה משמעותית יותר של נטל המס הכולל על עבודה, בדרך של ריווח משמעותי של מדרגות המס והשוואה למתוקנות שבמדינות מצד אחר (בדומה למסקנות ועדת המסים של לשכת עורכי הדין בראשותו של פרופ' הדרי). נדרשת בחינה מחדש של הגורמים לשכר הנמוך, היוצרים אצל כמעט יותר מחצי העם חוסר כל מחויבות חברתית, זולת התחושה המתסכלת של תלות, והתחושה כי דרך החיים הנכונה היא לקחת "חלוקה" מהאחרים, מאשר להשתכר בכבוד. ראוי היה שההמלצות יתרכזו רק בד' אמות המס כפי שאכן הצהירו, כי אין הם באים לנהל מדיניות חברתית, בעיקר כשהמדובר בעשירונים התחתונים שלא יזכו מהרפורמה ולא כלום. מוטב, כי מדיניות ההפקעות והמענקים יועברו למסגרת שונה של דיון חברתי וצידוקיו. אם הדברים שנאמרו על ידי מר בן בסט במרכז הבין תחומי נכונים, כי מס עיזבון בא להטיל מס על כסף שלא שולם עליו מס, כי אז יש להתייחס לדבריו כעובד ציבור בחומרה רבה. אם נתכוון להעלמת מס, דבריו גובלים בהוצאת לשון הרע. אם מתייחס הוא לפטורים ממס, שניתנו על ידי הריבון ונציגיו הנבחרים בחקיקה, כי אז יש בכך אי כיבוד החוק וביטול רטרואקטיבי של חקיקה. שער בנפשך מה הייתה מפלגת העבודה אומרת לו ביבי נתניהו היה מבטל את הסכמי אוסלו. אולם גם עסקית בן בסט אינו צודק, משום שחלק ניכר של הרכוש נצבר כתוצאה מרכישת מקרקעין וחברות באמצעות אשראי, אשר נפרע בדרך כלל מהכנסה ששולם עליה מס. * שאול ויסמן הוא שמאי מקרקעין, משפטן, וחוקר בתחום דיני הקניין |