המתווכים חתמו על הסכם עם החברה הקבלנית, לפיו התחייבה החברה הקבלנית לשלם למתווכים 1.5% בגין כל יחידה שתימכר, וכן 3% בגין כל יחידה שלא תימכר מסיבה כלשהי עם חיבור החשמל לבניין, והמתווכים התחייבו לפרסם מודעות בעיתון מקומי בגובה 15% מההכנסות הצפויות להם.
החברה הקבלנית העבירה למתווכים מחירון של דירות מפרוייקט הבניה, ורשמה כי תנאי להתקשרות הוא מכירת 12 דירות במשך 3 חודשים. תנאי זה לא קויים, והחברה הקבלנית פנתה למתווכים אחרים, ושלחה מכתב למתווכים התובעים, כי יחדלו לתווך בעסקה, וכי ישלמו להם את המגיע להם על פי ההסכם. המתווכים הגישו תביעה בגין הפרת ההסכם לתיווך.
בית המשפט בחן האם ניתן היה להוסיף בדיעבד תנאי במכתב ששלחה החברה הקבלנית למתווכים התובעים, אשר לא הוזכר בהסכם הבלעדיות ולא אושר על ידם; ומה משמעות התנהגות הצדדים לעניין תוקפו של המסמך, כאשר המתווכים לא מחו כשקיבלו את המסמך והמשיכו בתיווך, כמקבלים עליהם את התנאי; והחברה הקבלנית המשיכה להעביר כספים למתווכים, ולא הודיעה על ביטול הסכם הבלעדיות. האם השתיקה מעידה על כך שהמסמך קובל על ידי המתווכים?
בית המשפט פסק, כי אין לראות בשתיקה כהודאה או כהסכמה להצעה, וכי שתיקה היא ניטרלית (סעיף 6(א) לחוק החוזים).
בית המשפט דחה את טענת התובעים המתווכים לחוסר תום לב מצד החברה הקבלנית, וקבע כי מחד, מובן רצונה של החברה להוסיף את שלדעתם הוחסר בהסכם, ומאידך, אין לראות במסמך בגדר חוזה תקף, מאחר ולא אושר על ידי המתווכים התובעים. לפיכך אין לראות במסמך תנאי לקיומו של ההסכם ואין לקבל את אי קיומו כהפרת ההסכם.
יתר על כן, בית המשפט קבע, כי התובעים המתווכים עמדו בקצב סביר במכירת הדירות (7 מתוך 24 במשך 3 חודשים), והסיק מהראיות, כי החברה הקבלנית לא הרימה את נטל השכנוע להוכיח, כי המתווכים - התובעים הפרו את ההסכם, ושזו הייתה הסיבה לאי תשלום כמוסכם.
יתר על כן, בית המשפט חייב את מנהלה של החברה הקבלנית אישית בתשלום הפיצוי, בקבעו על פי הראיות, כי היה ערב אישית להסכם בחתמו עליו בצד חותמת החברה. עוד הסיק בית המשפט מהראיות, כי דמי תיווך כמקובל בנסיבות המקרה הם 1.25% ולא 2%, וקבע את הפיצוי על פי פירוט הדירות ואחוזי דמי התיווך שנקבעו לגביהן בהסכם, גם לגבי דירות שלא נמכרו!
