עמוד 10 שנה שניה * גיליון מס' 8 יולי-אוגוסט 2000   הלכה חדשה או סתם טעות אומללה מאת עדי מוסקוביץ, עו"ד בין עו"ד מלכה אנגלסמן ועו"ד עופר שפיר מתנהלים מאבקים משפטיים במספר תיקים שעניינם אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות. השניים אף זכו לקבל ראיון במסגרת מגזין אינטרנט זה, במסגרת הגיליונות הראשונים. עו"ד אנגלסמן מייצגת את האזרחים הנישומים, ואילו עו"ד עופר שפיר – מחבר הספר: "אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות" - מייצג, בעיקר, את עיריית ראשל"צ. השניים, כך נראה למתבונן מבחוץ, מנהלים מאבקים עיקשים על עמדות ותפיסות שונות ביחס לאופיים, ייעודם ומהותם של האגרות וההיטלים ברשויות המקומיות. אחד הסיבובים האחרונים בין השניים התנהל בבית המשפט העליון בתיק ע"א 7316/97 עיריית ראשון לציון נגד חב' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (טרם פורסם - באתר בית המשפט העליון). שני הצדדים ערערו על פסק דינו של הנשיא אילן. פסק הדין של העליון ניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 24.10.99 מפי כב' השופטת דורנר, אליה הצטרף בהנמקה קצרה כב' הנשיא ברק. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים, אולם הנמקתו של בית המשפט יצרה ערפל סמיך בתחום שהוא מעורפל ובלתי ברור גם ללא פסק הדין. מבלי להיכנס לפרטי פרטיהם של הערעורים, אציין כי עיקר המחלוקת סבה סביב מהות הקשר בין ההיטל לתשתית המוניציפאלית שבגינה הוא מוטל – האם בגין התשתית הסמוכה לנכס או בגין כל התשתיות המוניציפאליות בתחום הרשות. מחלוקת זו, היא מחלוקת עקרונית שמאבקים משפטיים ניטשים בגינה בהליכים שונים, ולאחרונה במאמצים לשנות את מתכונת חוקי העזר על ידי ניתוק הקשר בין התשתית הגובלת בנכס לתשלום ההיטל. בית המשפט הכריע לכאורה במחלוקת זו, לטובת הגישה המשמרת את הזיקה בין תשלום האגרה או ההיטל לתשתית הגובלת באופן פיסי בנכס. כך, במחי יד, דחה בית המשפט את עמדתו העקרונית של עו"ד שפיר, אותה הוא מביע בעקביות בספרו הנ"ל, כי יש לעבור מגישה של "זיקת מימון" (קשר בין התשלום לתשתית הגובלת) לגישה של "זיקת הנאה" (קשר בין התשלום להנאה מהתשתית הגובלת המאפשרת שימוש ביתר התשתיות המוניציפאליות). עם זאת, למרות שבית המשפט דחה את עמדת עירית ראשל"צ, הגיע הנשיא ברק לתוצאה שאינה מתיישבת עם פסק דינה של כב' השופטת דורנר ועם קביעתו שלו – למרות שנפסק כי לא ניתן לגבות היטל סלילת כביש, כאשר אין סלילה בפועל ברחוב הגובל עם הנכס, סבר הנשיא ברק שדי בהוראה בחוק העזר לאספקת מים כדי לגבש חיוב באגרת הנחת צינורות מים לבנייה חדשה ואין צורך בהנחת צנרת בפועל. גם פסק דינה של כב' השופטת דורנר, אליה הצטרף כב' הש' טירקל ללא הנמקה, אינו נקי מסתירות בנקודה זו – נקודת המוצא של כב' השופטת דורנר היא, שבנייה נוספת מחייבת הרחבת צנרת המים ואינה מחייבת סלילת כבישים נוספים. גישה זו אינה נקייה מספיקות, אלא שנראה כי בית המשפט בחן את העניין בהיבט הצר שאליו בחר להיצמד, לפיו המבחן לזכותה של הרשות לחייב בגין הוספת בנייה לנכס, תעשה ביחס לתשתית הגובלת והצמודה לנכס. לפי הנחה זו, כאשר נוספת בנייה לנכס לא נדרשת הרחבת הרחוב הגובל עם הנכס (האמנם תמיד?!), אולם נדרשת הרחבת הצנרת הגובלת בנכס (האמנם תמיד?!). אולם, הנקודה המדהימה בפסק הדין היא קביעת כב' השופטת דורנר, שממנה לא הסתייגו חבריה להרכב, ביחס לסעיף 5 (ב) לחוק העזר של עירית ראשל"צ אשר זה לשונו: "אם לאחר התחלת הסלילה נוספה בנייה לנכס חייב בהיטל, או נהרס בנין שהיה קיים על הנכס והוקם בנין חדש במקומו, ישלמן הבעלים של הנכס בעת הבניה היטל בעד תוספת הבניה לפי חוק עזר זה". בית המשפט סבר, כי סעיף זה מתייחס למצב בו שטח הבניין משתנה תוך כדי סלילת כביש. מכאן, אליבא דבית המשפט, שלא ניתן לחייב בהיטל סלילה תוספת בנייה הנעשית לאחר השלמת הסלילה!!! הוראות דומות לסעיף 5 (ב) לחוק העזר של עירית ראשל"צ קיימות כמעט בכל חוקי העזר של הרשויות המקומיות בדבר סלילת כבישים, וקיימות בנוסח דומה גם בחוקי עזר החלים על חיוב בגין תשתיות מוניציפאליות אחרות. אם פרשנות בית המשפט אינה טעות אומללה, אלא הלכה מחייבת שנאמרה שלא על דרך אמרת אגב, הרי שלפנינו מכה קשה לקופת הרשויות המקומיות.