|
חידושים בפסיקה
המדור מובא באדיבות מס פקס עיתון מקצועי לענייני מסים
פקס 03-6163989
אימייל
מס שבח - מכירה בפטור עפ"י הוראת השעה
נחשבת כ"מכירה בפטור" לעניין ס' 49ב'
לחוק מס שבח בנוסחו הישן
עמ"ש 114/99 כהן יצחק ודפנה נ' מנהל מס שבח ב"ש
עובדות - העוררים מכרו ביום 6.2.92 דירה, בפטור ממס שבח, בהסתמך על סעיף 49ב' לחוק מס שבח ודירה נוספת ביום 28.12.95 בפטור ממס, הפעם מכוח חוק מס שבח מקרקעין (פטור ממכירת דירת מגורים)(הוראת שעה), תשנ"א - 1992.
ביום 13.2.96 מכרו העוררים דירה נוספת, שלישית במספר, ובגינה ביקשו פטור ממס עפ"י סעיף 49ב. טענתם היא כי אין להתחשב, לענין סעיף 49ב' (אשר דרש בין היתר כי לא נמכרה דירה בפטור בארבע השנים שקדמו למכירה) בפטור שניתן לגבי מכירת הדירה ביום 28/12/95, הואיל והפטור שניתן לגבי דירה זו ניתן שלא עפ"י חוק מס שבח אלא על פי הוראת השעה , אשר הינה חקיקה מיוחדת הגוברת על הוראות חוק מס שבח, שהוא חוק כללי. המשיב דחה בקשה זו ומכאן הערעור.
כב' השופט (בדימוס) יצחק בנאי, יו"ר הועדה [מר יהושע אמיתי ומר רן משה, חברי הועדה – הסכימו] – סעיף 49ב' לחוק קובע כי : "מכירת דירת מגורים תהיה פטורה ממס אם ...המוכר לא מכר בארבע השנים שקדמו למכירה האמורה דירת מגורים אחת בפטור ממס" (ההדגשה אינה במקור). אין ספק כי הדירה שנמכרה ביום 28/12/95 נמכרה "בפטור ממס", כאמור בסעיף 49ב' לחוק. הוראת השעה נחקקה במסגרת חוק מס שבח מקרקעין, ואין לראותה כחוק מיוחד הגובר על חוק כללי, כטענת ב"כ העוררים.
במילים אחרות, סעיף 49ב' הינו ברור וממנו עולה בעליל, כי לא יהיה אדם זכאי לפטור ממס אם בארבע השנים הקודמות למכירת הדירה, נמכרה על-ידו דירה אחרת, בפטור, וכך עובדות המקרה בענייננו. זאת ועוד, אם אכן ביקש המחוקק שלא להתחשב בפטור שניתן ע"י חוק הוראת שעה, כי אז היה דבר זה מצוין מפורשות בסעיף 49 ב' לחוק. למסקנה דומה הגיע גם כב' השופט א' הומינר יו"ר ועדת ערר לפי חוק מס שבח שליד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק עמ"ש 260/93, ולנימוקיו המלומדים שם אנו מצטרפים.
הערעור נדחה. העוררים חויבו בתשלום שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח. ניתן ביום 26.7.2000.
ב"כ העוררים: עו"ד בן-יהודה. ב"כ מס שבח: פרקליטות מחוז דרום.
מס שבח - הערכת שווי המכירה של מגרש
ביום המכירה לעניין מס רכוש
עמ"ש 5077/99 גל אסבט הרכבה בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין
עובדות - העוררת הנה הבעלים הרשום והמחזיקה של מגרש בחיפה. העוררת כרתה חוזה עם צד שלישי, לפיו התחייבה להקנות לאחרון את כל זכויותיה במגרש והמבנים שעליו במחיר של 380,000$ (נכון ליום המכירה).
המשיב לא קיבל את הצהרת העוררים לעניין שווי המכירה החוזי וקבע את שווי המכירה לסך של 800,000$ שתוקן ל – 730,000$. הערכת המשיב הסתמכה על ביקורת שנערכה במגרש ועל שווי השוק העולה מעסקאות של חלקות שיעודן זהה, לטענת המשיב. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב הערכת שווי המכירה ביום המכירה.
כב' הנשיא (בדימוס) מ. סלוצקי - ה"שווי" של זכות פלונית הוגדר בסעיף 1 לחוק מס שבח מקרקעין, כסכום שיש לצפות לו ממכירת אותה זכות על ידי מוכר מרצון לקונה מרצון ובלבד שהתמורה בעד הזכות נקבעה בתום לב ובלי שהושפעה מקיום יחסים מיוחדים בין המוכר לקונה. העובדה שהמשיב לא קיבל את המחיר החוזי כבסיס לשומתו את הנכס, אלא העריך את השווי כסכום העולה עליו באופן ניכר, מעידה כי לא שוכנע כי המחיר החוזי נקבע בתום לב ומבלי שהושפע מקיום יחסים מיוחדים. העדים מטעם המשיב, מפקחים בכירים במשרד מס שבח, העידו כי ביקרו במגרש הנ"ל לצורך הערכת שוויו לעניין מס רכוש, וכי במהלך הביקור אמר להם מנהל העוררת (ומבעלי מניותיה) כי תמורת המגרש קיבלה העוררת סך של 730,000$.
אותו מנהל הכחיש קיום מפגש זה והכחיש את הטענה כי נקב במחיר כגרסת המפקחים. הכחשתו של מנהל העוררת אינה אמינה עלינו. הביקור של המפקחים במגרש, שתואם מראש (ולכן סביר שהתקיים במועדו), היה במסגרת מלוי תפקידם לצורך הערכת שוויו, ועל כן מטבע הדברים הוא שעניין המחיר עלה בשיחתם עם המנהל, שזוהה בוודאות על ידם באולם בית המשפט. יתירה מזאת, לאחר הביקור ציינו המפקחים בדו"ח את פרטי הביקור. ראוי להוסיף כי קיימת אי התאמה בין גודל השטח הבנוי על המגרש כפי שהצהיר עליו המנהל לפי סעיף 17 לחוק מס רכוש, לבין גודלו בפועל. אי התאמה זו שלא ניתן לה הסבר על ידי המנהל, גורעת מאמינותו ומחזקת את עדויות המפקחים.
זאת ועוד. העובדה שהקונים של המגרש לא גבו מהעוררת דמי שכירות, ששיעורם הוערך על ידי הקונים בגובה של 3000$ לחודש, לתקופה של שנתיים ויותר מצביעה, לכאורה, על יחסים מיוחדים המשליכים על עסקה זו.
שיטה מקובלת לשומת שווי קרקע היא שיטת ההשוואה עם עסקאות בין קונים מרצון למוכרים מרצון, באזורים סמוכים במועדים סמוכים, תוך עריכת התאמה על פי הנתונים השונים של הקרקע נשוא הדיון ושל העסקאות המשמשות להשוואה. שווי השוק, המבוסס על כללי ההיצע והביקוש בשוק, מהווה מבחן אובייקטיבי לקביעת שוויה של הזכות במקרקעין (ראה ע"א 50/81 מדינת ישראל נ' יוכבד לוכטר וערעור שכנגד, פ"ד לז'(1) 214).
מהנתונים שהובאו בפנינו לגבי עסקאות שנערכו באותו אזור, מסיקים אנו כי המחיר הנקוב בחוזה שבפנינו אינו הולם את שווי השוק על קרקע מאותו סוג בתאריך המכירה, אלא נמוך ממנו באופן משמעותי. יתירה מזאת, אף לפי חוות הדעת של השמאי מטעם העוררת, שנערכה עובר לחתימת החוזה (העוררת לא מצאה לנכון להציג בפני בית המשפט את אותה חוו"ד, אלא זו נתבקשה להצגה על ידי המשיב) הוערך המגרש בסך של 520,000$ (נכון ליום עריכת החוזה). בהסתמך על הנתונים והראיות שבפנינו, הערכת השווי שנערכה על ידי המפקח בסך של 694,250$ נראית לנו כהולמת את שווי השוק.
הכלל שבא לידי ביטוי בפסיקה (ע"א 664/80 מנהל מס שבח אזור המרכז נ' ברכת חביב בע"מ, פ"ד לז'(3) 449) הוא ששווי המכירה נקבע לפי מחיר השוק, והיוצא מן הכלל הוא שהשווי נקבע לפי המחיר החוזי, אם שוכנע המשיב כי החוזה נעשה בתום לב ומבלי שהושפע מיחסים מיוחדים. לאור הנסיבות שהוכחו, נראה כי העוררים לא עמדו בנטל המוטל עליהם לשכנע את המשיב כי בקביעת שוויה של הזכות שנמכרה אין להיזקק לצורך חישוב המס לשווי השוק אלא לתמורה המוסכמת בחוזה הנ"ל (ע"א 419/86 לפשיץ נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד מג (2) 188).
שאלה נוספת שעולה היא כיצד לנהוג, כבמקרה שלפנינו, כאשר המחיר שנקבע גבוה ממחיר השוק - היש לקבוע את שיעור המס לפי שווי השוק או לפי המחיר הגבוה יותר. בהתאם לסעיפים 1, 17 לחוק מס שבח, נראה לנו כי יש לנהוג לפי הכלל כי שווי המכירה נקבע לפי מחיר השוק ולהעמידו על 694,250$.
הערר נדחה כפוף להעמדת שווי המכירה על סך של 694,250$. העוררים חויבו בהוצאות הערר ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח. ניתן ביום 26.7.00.
עליון פלילי - זיכוי מפלילים בעסקה החשודה כעסקה למראית עין
ובקביעת שווי עסקה הנמוך ממחיר השוק
רע"פ 2549/00 מ"י נ' ברנוביץ ואח'
עובדות - חברת ברקי פטה אינטרנשיונל (להלן - אינטרנשיונל) זכתה במכרז להקמת פרוייקט מגורים בת"א ("פרויקט בזל"). אינטרנשיונל נשלטה בידי חברת ברקי פטה המפריס (ישראל) שבעליה(יצחק שני ויוסף דיאמנט) מונו כמנהלי אינטרנשיונל. לאחר שאינטרנשיונל רכשה את הקרקע, ולקראת ביצוע הפרויקט, צורפו אליה מספר משקיעים נוספים: טטיש פייננסינג אינק.(חברה זרה), שיוצגה ע"י זאב סוקולובסקי, רפאל דינרי ז"ל, שמואל ברזל, חיים שטריקס ואפרים גלעד (קבוצה זו, ששלטה בפרויקט בראשית דרכו, כונתה בהליכים בשם "היזמים").
בהמשך הדרך ביקשו היזמים למכור את זכויותיהם בפרויקט. על רקע זה התקשרו בחוזה עם החברות א.צ. ברנוביץ ובניו (קבלנות ובניה)בע"מ וא.צ. ברנוביץ ובניו בע"מ , באמצעות מנהליהן אריה ומרדכי ברנוביץ (שבהליכים כונו בשם "הרוכשים"), שלפיו העבירו היזמים לרוכשים את השליטה באינטרנשיונל. בעקבות העברת השליטה בה, מן היזמים לרוכשים, שונה שמה של אינטרנשיונל לא.צ. ברנוביץ ובניו (1985) בע"מ.
בחוזה המקורי בין היזמים לבין הרוכשים הותנה כי בתמורה להעברת מניותיהם יקבלו היזמים בין השאר, 15 דירות בפרויקט בזל. בנספח לחוזה שנתכנה "פרטיכל" נקבע כי מחירן הראוי של חמש עשרה הדירות האלה מסתכם ב- 1.6 מליון $. כעבור זמן חתמו הצדדים על חוזה שני, וממנו הושמט דבר זכאותם של היזמים לקבלת הדירות. במקביל חתמה אינטרנשיונל על חוזי מכר נפרדים עם כל אחד מהיזמים, שלפיהם מכרה להם את 15 הדירות, כשצירוף מחירי כל הדירות היה בגובה שווין המוסכם הכולל עליו הוצהר בחוזה הראשון.
על רקע עובדות אלה הוגש כתב אישום כנגד היזמים והרוכשים. ביסוד כתב אישום זה ניצבה הטענה כי היזמים והרוכשים קשרו ביניהם להעלים מרשויות המס את הרווח האמיתי אשר צמח ליזמים מעסקת המכירה. המאשימה טענה כי החוזה הראשון שיקף את עסקתם האמיתית של הצדדים, שלפיה נמכרה אינטרנשיונל לרוכשים תמורת חמש עשרה דירות בפרוייקט העתיד לקום, אלא ששווין הריאלי הכולל של הדירות המובטחות הסתכם בכ- 4.4 מליון $, ולא בסכום השווי עליו הצהירו הצדדים (1.6 מליון $).
סכום זה, לטענת המאשימה, שיקף רק את גובה השקעתם של היזמים באינטרנשיונל. קבלת הדירות תמורת מניותיהם הניבה להם, לפיכך, רווח של כ- 2.8 מליון $, ועל רווח זה היה על היזמים להצהיר ולשלם מס. החוזה השני , שכביכול נועד להחליף את החוזה הראשון, היה, לטענת התביעה חוזה למראית-עין, אשר נכרת בין הצדדים בכוונה להונות את רשויות המס.
בימ"ש השלום קיבל את גרסת התביעה והרשיע את היזמים ואת הרוכשים בכל העבירות העיקריות בהן הואשמו. ביהמ"ש המחוזי קיבל, בעיקרו, את ערעורם ופסק כי החוזה השני איננו חוזה למראית-עין , אלא חוזה שהחליף את החוזה הראשון, נערך ממניעים לגיטימיים ושיקף את עסקתם של הצדדים לאשורה. כן קבע ביהמ"ש המחוזי, כי התביעה לא הצליחה להוכיח שמחירן הכולל של הדירות, עליו הצהירו הצדדים, היה נמוך במידה משמעותית משווין הריאלי של הדירות, כשהוא מוערך תוך התחשבות בתנאיה המיוחדים של העסקה.
המבקשים בחמש מן הבקשות (הנאשמים) עותרים למתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי , אשר אף כי קיבל בעיקרו את ערעורם על הרשעתם בדין בבימ"ש השלום, החליט ביחס לשש סוגיות להחזיר את הדיון בעניינם לבימ"ש השלום. בקשתם הינה לביטול החלטה זו. מ"י (המאשימה) מצידה עותרת למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא, אשר קיבל בעיקרם את ערעורי הנאשמים על הרשעתם בדין בבימ"ש השלום.
כב' השופט אליהו מצא – העיון בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובטענות הצדדים הביאני לכלל מסקנה, כי בקשת המדינה אינה מעמידה עילה ראויה למתן רשות ערעור. בטענתה העיקרית של המדינה, כאילו נדרשת הנחיה נורמטיבית מטעם בימ"ש זה בדבר מהות האיסור החל על אנשי עסקים לבצע מעשי מרמה כלפי רשויות המס, אין כל ממש. מהכרעתו של ביהמ"ש המחוזי לא נובע, כלל ועיקר, כי אנשי עסקים המבצעים מעשי מרמה כלפי רשויות המס עשויים להתגונן בטענה כי פעלו בדרך שהיא מקובלת בחיי המסחר.
מסקנתו, כי יש להתערב בקביעת בימ"ש השלום ביחס למניעי כריתתו של החוזה השני לא התבססה על ראיה שונה של גדר החובות שהוטלו על היזמים והרוכשים לפי הדין, אלא על ניתוח הראיות שהובאו במשפט. לאור כל זאת, אין לקבל את בקשת הרשות לערער מטעם המדינה. עם זאת, יש להעביר הדיון בבקשת הנאשמים להרכב של 3 שופטים, וזאת משום שאף נציגי המדינה הסכימו כי לנוכח נסיבותיה המיוחדות של הפרשה, הסרבול והקושי שבהעברת ההכרעה בשש סוגיות ספציפיות לביהמ"ש השלום, אשר דעתו, ככלל, נדחתה מלפני ביהמ"ש המחוזי.
בקשת הרשות לערער ע"י המדינה נדחתה. בקשת הנאשמים הועברה להרכב לשם הכרעה. ניתן ביום 24.7.2000.
ב"כ המבקשת : עו"ד לאה מרגלית – ב"כ המשיבים 1-3 : עו"ד אמנון גולדנברג - ב"כ המשיב 4 : עו"ד גיורא אדרת – ב"כ המשיב 5 : עו"ד גיורא עמיר – ב"כ המשיב 6 : עו"ד ח. ברוכי
ארנונה - העדפת מבחן השימוש בנכס
על פני המבחן האורגני והפונקציונלי לעניין חיוב בארנונה
ע"ש 146/98 מנהלת הארנונה ראשל"צ נ' בנק הפועלים בע"מ
עובדות – בבעלות הבנק (המשיב) נכס שקומתו העליונה משמשת כמנהלת אזור הדרום. בקומה זו מצויים משרדים המשמשים מחלקות שונות, כגון : משאבי אנוש, הדרכה וכו'. אין חולק כי במשרדים אלה לא מתבצעת פעילות בנקאית. בקומתו התחתונה מצוי סניף של הבנק.
סעיף 2.3 בפרק ב' לצו הארנונה העירוני (להלן "הצו") מגדיר "בנקים בכל האזורים, בכל סוגי הבניה כולל: מחסנים, ארכיונים וכל מקום אחר המשמש אותם". לאור ההגדרה, החליטה המערערת לחייב את הקומה העליונה בתשלום ארנונה על פי תעריף "בנקים". הבנק, מאידך, טען כי יש לסווג את השטח על פי תעריף "משרדים" כקבוע בסעיף 2.1 לצו. לטענתו, לו רצתה המערערת לחייב כל משרד על פי מהות המחזיק, לא היה עליה לייחד תעריף מיוחד לנכסים המסווגים כ"משרדים". לדידו, כל פירוש אחר ירוקן את הסיווג המשרדי מתוכן. ועדת הערר קבלה את דעתו של הבנק ואת הערר.
המערערת טוענת טענה מקדמית לבטלות החלטת הועדה מחמת היותה לאקונית ובלתי מנומקת, בניגוד לתקנה 20 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר תשל"ז - 1977 (להלן תקנות הערר). לגופו של עניין, טוענת המערערת, כי סיווג משרדי הקומה העליונה חייב להיעשות על פי המבחן הפונקציונלי והארגוני, ולפיכך, בתעריף "בנקים". בנוסף, גם אם לא ניתן לראות אותם את השטח כ"בנק", הרי שעל פי סעיף 2.3 לצו ניתן לחייב את השטח בתעריף בנקאי כ"כל מקום אחר המשמש את הבנק".
מנגד, טוען המשיב כי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג - 1992 צמצם את שיקול דעתה של הרשות בקביעת הסיווג ועל פי לשון סעיף 8 לחוק, הארנונה תוטל על פי השימוש שנעשה בנכס. עוד טוען המשיב כי גם על פי הפסיקה הקריטריון לחיוב בתשלום ארנונה הוא השימוש הספציפי.
כב' הנשיא (בפועל) אורי גורן - באשר לטענה המקדמית בדבר ההחלטה הבלתי מנומקת - על אף צורתה החסרה של ההנמקה (ראה פרשת טקדו בע"ש 197/98) אין מקום לפסול את החלטת הועדה.
באשר לשאלת הסיווג של הקומה העליונה של הנכס - בטרם נחקק חוק ההסדרים, דן בית המשפט בסמכות העירייה לקבוע שיעורי ארנונה. בין היתר קבע כב' השופט מצא בפרשת ירדניה (בג"צ 345/78) כי:
"בגדר סמכותה להטיל על מחזיקי הבניינים בתחומה תשלומי ארנונה כללית, רשאית מועצת העירייה להגדיר על פי הבנתה את המבחנים לחישוב ארנונה. במסגרת זו בידה לאמץ את המבחנים שנקבעו בפקודה, כולם או מקצתם, וככל שהדבר מתיישב עם הגדרת סמכותה, רשאית היא אף לעצב מבחנים מתאימים אחרים...היקף שיקול הדעת הנתון לעירייה...הוא נרחב".
אכן, החקיקה המאוחרת בחוק ההסדרים, הגבילה את שיקול הדעת של הרשות בהטלת ארנונה, אולם לא נשללה זכותן של העיריות לסיווג נכסים באופן המטיל על כל סוג תעריף מס שונה (ראה דעת השופטת בייניש בפרשת אמקור, בג"צ 7053/96).
סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע כי :
"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי מחזיק הנכס".
החוק נועד לאפשר מדיניות חדשה שתגביל את העלאת שיעורי תעריפי הארנונה.
יוצא כי המדדים לקביעת סכום הארנונה לפי סעיף 8 לחוק הם: יחידות השטח של הנכס, סוג הנכס השימוש שנעשה בו ומקומו. הבנק טוען לחיוב על פי תעריף "משרדים" תוך הסתמכות על פרשת דשנים וחומרים כימיים בע"מ ( בג"צ 764/88) בה נקבע כי
"...לגופו של עניין אילו רוכזו כל משרדיה של העותרת בבניין נפרד (להבדיל מהמצב דהיום, בו פזורים משרדיה בין המפעלים), ברור היה כי גם על פי סברה זו, ששומת הארנונה בשל המשרדים תעשה על פי שימושם כמשרד. אולם ריכוז המשרדים במבנה אחד דווקא אינו תנאי הכרחי, שכן השימוש שנעשה בנכס פלוני אפילו הוא חלק ממתקן רב תכליתי הוא הקובע. אותם נכסים שהוגדרו לצורך הטלת ארנונה בסיווג משרדים, אכן משמשים למטרה זו, גם אם פזורים הם בשטח בכך מודה המערערת למעשה. לפיכך דין משרדים להם".
עוד מסתמך הבנק על פרשת אגד (ע"ש 28/90)שם נקבע כי
"לאחרונה דן בית המשפט העליון בסוגיה האמורה וקיבל את הגישה האחרת לפיה יש להתייחס בנפרד לשימוש שנעשה בנכס, אפילו מדובר בשימוש טפל ונלווה (בג"צ 764/88 הנ"ל)...לאור ההלכה שנקבעה בבג"צ 764/88 הנ"ל יש להכיר בפטור לגבי מרתף המשמש כחדר ספורט לאנשי המערערת...ההלכה הנובעת מפסק הדין האמור נותנת תשובה לשאלה, המתעוררת מקום שנכס שלמחזיק מסוים משמש למטרות שונות אשר כל אחת מהן באה בגדר סיווג נפרד בהחלטה המטילה ארנונה."
לעומת זאת, הפנתה המערערת לפרשת מרכז סליקה בנקאי (ע"ש 413/84) בו בחר בית המשפט ליישם את המבחן האורגני שבוחן את היחס בין האורגן לבין התאגיד וכן את המבחן הפונקציונלי שבוחן האם האורגן מהווה פונקציה של התאגיד באופן שלפיו נזהה את פעולת האורגן כפעולה של התאגיד.
לדעתי, יחידת הנהלה אזורית מהווה פעילות משרדית רגילה להבדיל ממחלקות המקיימות מגע ישיר עם לקוחות. סעיף 8 לחוק ההסדרים קובע במפורש כי הארנונה תחושב לפי השימוש שנעשה בנכס ולא על פי השימוש שנעשה בנכסים אחרים בעלי זיקה כלשהי לנכס. כמו כן לא ניתן להתעלם מכך כי אין מעבר פנימי בין הקומות. אין לקבל גם את טענת המערערת כי ניתן לראות במשרדים "מקום אחר המשמש" שכן הגדרה זו מכוונת ליחידה פנימית ואינטגרלית.
הערעור נדחה. ניתן ביום 13.7.2000
ב"כ המערערת : עו"ד אופיר ארגמן - ב"כ המשיב: עו"ד יצחק מיוחס
ארנונה - מבנים הרוסים כ"בניין"
ע"ש 1679/99 עץ ערמונים חברה להשקעות בע"מ נ' עיריית דימונה
עובדות - למערערת זכויות בשטח של 11,461 דונם באזור התעשייה בדימונה. בשנת 1999 הושבו המקרקעין וכל המחובר להם לידי המערערת ממפרקה של חברת דימונה טקסטיל בהתאם להוראות ביהמ"ש המחוזי בת"א. המערערת השיגה על דרישת הארנונה אשר נשלחה אליה בטענה כי המבנים המצויים על הקרקע אינם עונים להגדרת "בנין" כהגדרתו בפקודה העיריות.
השגה זו נדחתה והיא ערערה על ההחלטה לועדת הערר בה חזרה על טענתה שמדובר במבנים הרוסים, שאינם "בניין". ועדת הערר דחתה את הערר בטענת חוסר סמכות מבלי שנתנה לצדדים כלל אפשרות לטעון בשאלת הסמכות ומבלי שהטענה הועלתה כלל ע"י המשיבה. לטענת המערערת מצבו הרעוע של הנכס נכלל בגדר ס' 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות ועל כן, אין לחייבה בארנונה. מכאן הערעור.
כב' השופטת שרה דברת - אשר לועדת הערר מן הראוי שתינתן לצדדים זכות הטיעון שמא היה בטיעוני הצדדים לשכנע אותה בשאלת הסמכות. ועדת הערר הפנתה בהחלטתה לס' 3(ב) לחוק הרשות המקומיות, לפיו אין סמכות לוועדה לדון במעשה המועצה בהטלת ארנונה. אולם, בענייננו, ועל כך אין חולק, לא מדובר בתקיפת מעשה המועצה אלא באופן ובדרך ביצוע החלטת המועצה ולו רק מסיבה זו דין הערר להתקבל.
על כך נאמר בבג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה כי יש לפרש את האמור בס' 3 באופן רחב ככל האפשר כדי לאפשר פתח לקיום זכות השגה. הלכה זו קיבלה משנה תוקף בפ"ד 28/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' עיריית דימונה שם נקבע כי יש לפרש את ס' 3 לחוק מעבר לתחומים שהתוו ע"י פרשנות מילולית גרידא. במקרה דנן, טוענת המערערת כי הבניין נשוא ההשגה ראוי להריסה. ס' 330 לפקודת העיריות קובע כי בנין שנהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, על המחזיק בו למסור הודעה לעירייה בכתב ועם מסירתה לא יהא מחויב בתשלומי ארנונה. שאלת מצבו של הבניין אינה שאלה משפטית אלא עובדתית גרידא הנתונה לסמכותה של ועדת הערר שתקבע בהגדרת "סוג הנכס" או "השימוש" בו - האם הבניין קיים או בנין אשר חדל מלהתקיים.
הערעור התקבל.
|
