ייאמר מלכתחילה כי הדברים ידועים, והכתובת כתובה על הקיר זה מכבר. ברם, אין בכך בכדי למנוע את אוזלת היד המאפיינת את התחום הזנוח למדי של החקיקה המוניציפלית ככלל, וחקיקת המס המוניציפלית בפרט. ברשימה זו נבקש לתרום ולו במעט להעלאת המודעות באשר למחדלה של הרשות המחוקקת בכל הנוגע לטיפול בנושא החקיקה המוניציפלית.
תחילה, בתמצית, לתיאור המצב הנוהג כיום. מערכת החקיקה העוסקת בשלטון המקומי, הינה פירמידה מסועפת של חקוקים, שבקודקודה אסופה גדולה של דברי חקיקה ראשית המחוקקת על-ידי הכנסת, בטבורה חקיקת משנה, פרי תקנות וצווים מטעם שרי הממשלה, ובתחתיתה חקיקת עזר מקומית, המותקנת על-ידי הרשויות המקומיות עצמן, מכוח הסמכות שהקנה להן המחוקק הראשי. נתמקד בקודקוד הפירמידה, שהוא, לעניות דעתנו, מקור הרעה.
בבסיס החקיקה המוניציפלית הראשית, עומדות פקודת העיריות [נוסח חדש] ופקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]. המדובר בדברי חקיקה מיושנים למדי: פקודת העיריות הינה במקורה דבר חקיקה מנדטורי משנת 1934, לה חובר בשנת 1964 נוסח חדש, ששינה בעיקר את נוסחה של הפקודה, אך לא את תוכנה. פקודת המועצות המקומיות נחקקה בשנת 1941, ונוסחה החדש חובר בשנת 1965.
קצרה היריעה מלפרט את שלל הפגמים והליקויים בדברי חקיקה אלה. עיקר הפגמים הוא פועל יוצא מהיות הפקודות ילידות מציאות שונה בתכלית מזו הנוהגת כיום. עד עצם היום הזה לא מצא לנכון המחוקק הראשי לנער את האבק מדברי חקיקה אלה, ולהחליפם בדברי חקיקה עדכניים. הוא הדין לגבי דברי חקיקה נוספים, העוסקים בענף הכה חשוב של המיסוי המוניציפלי.
מערכת חקיקה ארכאית זו מבססת את סמכויותיהן של הרשות המקומית או של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להטיל תשלומי חובה. סמכויות אלה כוללות ארבעה ענפי משנה עיקריים: ארנונה כללית; אגרות והיטלי פיתוח; אגרות צריכה; היטלי השבחה ואגרות בנייה. שניים אלה האחרונים אינם מוטלים על-ידי הרשות המקומית, אלא על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, והדיון בהם חורג ממסגרת רשימה זו.
שלושת סוגי תשלומי החובה הראשונים מוטלים על-ידי הרשות המקומית. הארנונה הכללית היא למעשה המס הטהור היחיד שרשאית רשות מקומית להטיל. אגרות והיטלי פיתוח הם תשלומי חובה המיועדים לממן את התקנת התשתיות בתחום הרשות המקומית. אגרות הצריכה מממנות הוצאות שוטפות בגין אספקת שירותים ומצרכים, כגון אגרת צריכת המים, אגרת הביוב ואגרת פינוי האשפה. המדובר בתשלומי חובה בהיקף אדיר, המסתכם במיליארדים רבים של שקלים בשנה.
חרף היקפם הכספי הניכר, לוקה הטיפול בתשלומי חובה אלה במישור הסטטוטורי בחסר ובהזנחה רבתי. ראשית צדה את העין תופעת ריבויים של דברי החקיקה העוסקים בנושא. הטיפול בארנונה הכללית מתפרש, וכתוצאה מכך מתפרש, על-פני עשרות דברי חקיקה: היסטורית עוגן הטיפול בארנונה בפקודת העיריות ובמקבילותיה במועצות המקומיות. בשנת 1992 הופרד הפרק העוסק בהטלת ארנונה, ושולב בחוק ההסדרים במשק המדינה, ובתקנות המותקנות מידי שנה מכוחו. הפרק העוסק בגביית ארנונה נותר, לעומת זאת, בפקודת העיריות.
נוסף על ההפרדה בין הטלת המס לבין גבייתו, מצויים בספר החוקים דברי חקיקה נפרדים להנחות מארנונה (תקנות משנת 1993), להנחות לחיילים, נפגעי מלחמה ונכי רדיפות הנאצים (חוק משנת 1953), להשגות ועררים על שומות ארנונה (חוק משנת 1975) ולפטורים מארנונה (פקודה ארכאית משנת 1938, הפוטרת מארנונה, למשל, בתי מָלַחים ובתי הכנסת אורחים המשמשים לאכסון עולי-רגל בלבד...).
הטלתם של אגרות והיטלי פיתוח הוסדרה היסטורית בפקודת העיריות ובמקבילותיה. בראשית שנות השישים, ככל הנראה עקב מעבר מואץ מספיקת ביוב באמצעות בורות ספיגה להובלת שופכין בצנרת, חוקק חוק נפרד לעניין תשתיות הביוב. נוסף על אלה, מפארים את ספר החוקים חוק משנת 1962, המתיימר להסדיר את השתתפות המדינה בסלילת רחובות, ופקודה מנדטורית משנת 1936 בנושא אספקת מים. הפקודה האחרונה היא עוד שריד אנכרוניסטי לימי המנדט, שעצם כפילותו הלכאורית לפקודת העיריות, כבר הספיקה לטעת שגיאות ובלבול בפסיקות בתי המשפט.
אינפלציית דברי החקיקה גורמת מטבעה לקשיי התמצאות. בד בבד עם זאת, אין ריבויים של דברי החקיקה מלמד דבר אודות איכותם. הוא מלמד עוד פחות על נאותות הטיפול מצד המחוקק בנושא. ההפך הוא הנכון, מרבית דברי החקיקה מיושנים, ומתקשים להתמודד עם המציאות ההנדסית והכלכלית המתפתחת. די לעיין בסעיפים 269 עד 330 לפקודת העיריות, על הגדרותיהם והוראותיהם הארכאיות, בכדי להיווכח בכך. ברשימה הבאה נדגים אודות מעט ממגרעות דברי חקיקה אלה בתחום הארנונה ובתחום היטלי הפיתוח, ונציע פתרון ראוי לדעתנו לבעיה הקיימת.
