עמוד 11 שנה שניה * גיליון מס' 8 יולי-אוגוסט 2000   הארנונה על קו פרשת יחסי הגומלין - שלטון מקומי ומרכזי ובצל חוק ההסדרים בישראל למעלה ממאתיים וארבעים רשויות מקומיות, בכל אחת מהן חיים ריבואות בני אדם. לכאורה רובד שלטוני שאין כמותו לחשיבות, ואולם תביעתו להתגדר בבקעה משל עצמו מושמת לאל. שיטת הממשל הישראלית דוגלת בריכוזיות בפטרנליזם, ביחס של התנשאות אל הלוקלי והקרתני. מבחינה אטימולוגית התיבה הלטינית מוניציפיום פרושה קהילייה בעלת שלטון עצמי. דומה כי בימינו איבד המונח הרבה ממשמעותו. עבודה זו הנה אפוא בבחינת ניסיון לעמוד על הדברים לנסות ולהבינם אם רגע של כלום ואם לאורך זמן. מאת משה לחמי, יעקב שרביט, שלומית בוטבול, מאור נורני * ריכוזיות מול ביזוריות מערכת היחסים בין השלטון המקומי לבין השלטון המרכזי רבת פנים היא סבוכה ומורכבת. קימות שתי גישות יסוד המאבחנות ומתארות את מרקם היחסים שבין שני רובדי שלטון אלו. הגישה האחת רואה בשלטון המקומי קבלן משנה, מעין חברת ביצוע מטעם השלטון המרכזי. הגישה השניה רואה בשלטון המקומי שלטון נבחר עם מוסדות נבחרים הזכאי למלוא הסמכויות והתקציבים על מנת לפעול כהלכה. שתי גישות הקצה הללו והמשתרע הרווח ביניהן נפוצות בישראל כבמדינות הרווחה של מערב אירופה וצפון אמריקה. מועצת אירופה היושבת בשטרסבורג צרפת קבעה כבר בשנת 1991 את כיוון הדברים הרצוי ב"אמנה האירופית לשלטון עצמי מקומי" - "בסוברן כי הרשויות המקומיות הן אחד היסודות העיקריים של כל משטר דמוקרטי; בסוברן כי זכות האזרחים להשתתף בניהול עניני הציבור היא אחד העקרונות הדמוקרטיים המשותפים לכל המדינות החברות במועצת אירופה; בהיותן משוכנעות כי קיומן של רשויות מקומיות בעלות אחריות ממשית יכול להבטיח מנהל יעיל שיהיה גם קרוב לאזרח; מתוך מודעות לכך ששמירת הממשל העצמי המקומי וחיזוקו במדינות אירופה השונות יהיו תרומה חשובה להקמת אירופה המבוססת על עקרונות הדמוקרטיה וביזור הכוח; בהטעימן כי הדבר כרוך בקיומן של רשויות מקומיות בעלות גופים לקבלת החלטות שהוקמו באופן דמוקרטי, ובעלות מידה רבה של אוטונומיה בתחומי אחריותן, בדרכים ובאמצעים למימוש תחומי אחריות אלה ולמשאבים הדרושים להגשמתם; הסכימו [המדינות החברות במועצת אירופה] כלהלן... " בישראל נמצאות הרשויות המקומיות בקרבה לאותו קצה גישה הרואה בהן קבלן משנה לשירותים שונים וכגוף בינים אדמיניסטרטיבי עליו מוטלות מספר מטלות כגון אחזקת גנים ובתי ספר, פינוי אשפה, גינון, תאורת רחוב, הקמת בתי מטבחים, וכיו"ב. יש מי הסבורים לאור המתואר כי המונח שלטון בכל הקשור לרשויות המקומיות הנו מונח שגוי מעיקרו. היטיב לתאר זאת וינוגרד (דיני רשויות מקומיות) "שכן רשות מקומית אינה שולטת על תושבי האזור אלא מרכזת בידיה את השירותים הציבוריים לתושבים ומפקחת עליהם". חוקר חשוב אחר, קלכהיים, אשר בחן את מערך היחסים והמתח שבין שני רובדי שלטון אלה מיטיב לייצג באומץ דעה שמרנית ולא פופולארית. קלכהיים סבור שהרשות המקומית היא רשות שלטונית במלוא מובן המילה. לדעתו כשם שמדינה הנתמכת כלכלית וצבאית על ידי מדינות אחרות לא נשללת ממנה בזה ריבונותה ועניין היותה ישות מדינית סוברנית. כך הרשות המקומית אף שחסרים בה כמה סממני ריבונות המצויים בשלטון הריבוני הכללי. ראינו, כי וינוגרד סובר שאין לקרוא לשלטון המקומי שלטון מפאת היותו חסר את המרכיבים והמאפיינים אשר שלטון חייב בהם. החוקר דוד דרי מקצין השקפה זו עוד יותר, לדעתו הרשות המקומית במצב הדברים ובמבנה הדברים דהיום (עבודתו נכתבה במהלך תשנ"ד) הרשות המקומית היא בעת ובעונה אחת קבלן משנה של שירותים ופושט רגל כרוני. לנו נראית עמדתו של וינוגרד מן ההיבט המשפטי שלה ועמדתו של דרי מן ההיבט הציבורי והמנהלי עדיפות על זו של קלכהיים, אשר לצורך עמדתו מבדיל בין שלטון מקומי יציג המבוסס על ממשל מקומי נבחר עם בית נבחרים מקומי לבין שלטון מקומי לא יציג. אין לקשור בודאות בין רמת תמיכה ורמת מענקים, מענקי יעוד ומענקי איזון, לרמת התלות של השלטון המקומי בשלטון המרכזי. קלכהיים יוצא בפסקנות כנגד גישה זו ומביא תימוכין לגישתו אחדות ממדינות אירופה ואת יפן. גרסת קלכהיים אומרת כי אוטונומיה אינה תלויה במשק אוטרקי דווקא אלא עצם שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה לבין משרדי הרשות המקומית הוא המביא להרחבת עוצמתה של הרשות המקומית, ואינו בבחינת הפגנת חולשה, במדינת הרווחה כפי שהתפתחה במחצית השניה של המאה העשרים לא יתכן קיום מנותק של הרשויות המקומיות מהשלטון המרכזי. לדעתנו התלות אינה באה כדי ביטוי רק בדרכי מימון ואו במרכיבים תקציביים בלבד. התלות היא תלות במובנים רחבים הרבה יותר, למשל השאלה הגרוטסקית האם אני ראש העירייה הנבחר מותר לי להציב שלט/ תמרור עצור ברחובה של עירי אם לאו? או האם אנו חברי מועצה נבחרים איננו עומדים עוד לדין הבוחר ביום הבוחר אלא למשפטו של פקיד, גבוה ככול שיהא, היכול לפזר את המועצה העירונית. וכן היכולת להטיל מס לקובעו ולשלוט בו, יכולת זו הנה מהותית לריבונות לסוברניות. בפועל, כפי שנוכח, העלייה ברמת ההכנסות ממקורות עצמיים של הרשויות, עליה דרמטית, לא שחררתן מן התלות המוחצנית בשלטון המרכזי. התהליכים אשר התחוללו מאמצע שנות השמונים וחוקי ההסדרים שבאו בעקבותיהם, חשובים ככול שיהיו אין בהם כדי לרמז על ההתחלה בניסיון להבין את התופעה ששמה יחסי שלטון מקומי מול שלטון מרכזי. פרשת יחסים זו נעוצה עוד בדברי ימיו התיכוניים של השלטון הבריטי המנדטורי בארץ ישראל. פקודת העיריות שיובאה ואומצה ונחקקה (אף מחדש בימינו בנוסח חדש), היא דוגמה מובהקת להתייחסות בריטניה הגדולה לכלל נתיניה אזרחים בני אנגליה וילידים בני המושבות. באותם האופנים בהם הורישו והנחילו התרבות הבריטית והשלטון הבריטי להודו ולפקיסטן את משחק הקריקט ( פקיסטן זכתה בעבר באליפות העולם ו"ביום טוב" מסוגלת לנצח את אנגליה בבחינת פיס אוף קייק) למשל, כך הורישה האימפריה הבריטית מורשת שלטונית שכעבור שנות דור עודה קיימת ומסרבת למצוא את מנוחתה בעבר. עוד כיום נוהגות ישראל ובריטניה כשני תאומי סיאם, מנהג דומה באזרחיהן תושביהן. בריטניה בניגוד לאחיותיה במערב אירופה (בלגיה, צרפת, ספרד, איטליה, גרמניה) פנתה למגמה של ריכוזיות- ריכוז מחדש. תוך שהיא מצמצת את חופש הפעולה והאוטונומיה של הרשויות המקומיות. בבריטניה השלטון המרכזי קובע ישירות את שיעור המסים המקומיים. בישראל עושה זאת משרד הפנים באמצעות חקיקת חוקי ההסדרים ותקנות ההסדרים המתפרסמים בכל שנה. בבריטניה מענק האיזון ניתן לרשות מקומית בהתאם להפרש, שחושב על ידי השלטון המקומי, בין הוצאות צפויות לבין פוטנציאל הכנסות של הרשות. בישראל אין אף כל קריטריונים לזה ומענק האיזון "מוענק" במידה רבה בדרכי מיקוח פוליטיים - יוצג ויובהר בהמשך. אף בנושא אשראי בנקאי נמצאות ישראל ובריטניה באותו קצה הקשת של מדינות הרווחה. בבריטניה השלטון המרכזי קובע את גובה האשראי גובה ההחזר השנתי ומטרת ההלוואה. בישראל עם קבלת חוק יסודות התקציב בשנת 1985 מחויבות הרשויות לקבל היתר מיוחד משר האוצר ומשר הפנים כדי לקבל אשראי מתאגיד בנקאי. ניתן לומר, אם כן, בפרפרזה למחזה ידוע, הנציב העליון חי או מת. התשובה תהא במידה רבה של נכונות מת אבל חי. בתפיסה הריכוזית, כזו הרווחת בישראל ורואה ברשויות קבלן משנה לבצוע מטלות המונחתות עליו מלמעלה מצטמצם עד מאוד מעמדה של רשות מקומית, לכאורה החליפה התפורה לה נשמרת עמה: בית נבחרים מקומי ראש עירייה הנבחר בבחירות אישיות ישירות. למעלה מעשור ומחצה קדם לבחירת ראש ממשלה באופן דומה - ציבור בוחרים/תושבים/נישומים שלפניו יש לתת את הדין וחשבון ביום הבוחר, ולמענו יש להשתדל ולהצליח לספק את השירותים הנחוצים ברמה היאותה לו. ומנגד אם עולה ומתברר יותר ויותר כי רשות מקומית היא קבלן משנה לצורך הספקת שירותים בלבד, האם עוקרו לחלוטין מתוך אגוז הרשות המקומית הלוז והתוכן הפנימיים ונותרה אך החליפה, הקליפה היפה לציטוט אותו מאמר ההופך את הרשות המקומית הנבחרת לרשות מנהלית בלבד הקמה ונופלת מכוחו של דין ואולי מוטב לומר מכוחו של דיין ללא דין, ולה יאים הדברים הבאים: "עקרון חוקיות המנהל הוא האלף-בית של המשפט המנהלי. רשות מנהלית נהנית אך מאותן סמכויות שהוענקו לה מכוח הדין. ללא הוראת הסמכה בת תוקף אין בכוחה של הרשות לפעול. הדין הוא אביה מולידה של זו, ואין לה אלא מה שהראשון קצב לה. התימרה הרשות לחרוג מהתחום המוקצב, יוצאת היא מתחום הכרתו של הדין, ומבחינתו מעשיה כמותם ולא היו, והרי לך בקליפת אגוז, עיקרו של המשפט המנהלי." (ברוך ברכה, משפט מנהלי, כרך א' עמוד 35). מרחק של תפיסה והתפתחות חברתית ותרבותית בין עיקרי המבוא המצוטטים מתוך האמנה האירופאית לבין התפיסה המעקרת את הרשויות המקומיות והופכתן לרשויות מנהליות - אדמיניסטרטיביות, זרוע ביצוע בלבד של השלטון המרכזי. קריאה עמוקה ונוקבת משמיע ראש מועצה ממרכז הארץ - "אנחנו ברי רשות... אנחנו נבחרים בבחירות אישיות, יש לנו תואר יפה, אבל בעצם אנחנו ברי רשות של הביורוקרטיה של ממשלת ישראל לנהל את השלטון המקומי...." שני רבדי השלטון במדינת ישראל השלטון המרכזי והרשויות המקומיות "חולקים" בניהם את המטלות באופן פונקציונלי. לאמור סך מסוים של תפקידים ומטלות מועברים מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי לצורך ביצוע בלבד. האחריות לביצוען התקין של המטלות והמשימות הנה על כתפי הרשויות המקומיות. הסמכות, דברי החקיקה, דרכי התקצוב והיכולת להתערב ולהשפיע נמצאים בידי השלטון המרכזי. בניגוד לתפיסה הפונקציונלית הרווחת עומדת התפיסה הטריטוריאלית האומרת שקבוצה מוגדרת של תפקידים ותפקודים מטלות ומשימות ירוכזו בטריטוריה אחת ותחת סמכות מקומית אחת לצורך מתן שירותים נאותים לאותם תושבים המנהלים את חייהם באותה טריטוריה. כמובן שיטה זו אוחזת בתקצוב התואם את רמת השירותים הנדרשים. בשיטה זו רווחים שני כללי יסוד המאירים את חוזקה היחסי אל מול השיטה הפונקציונלית. הכלל הראשון הוא הידוע כנקודת החלטה. נקודת החלטה היא נקודת המפגש בין קווי הסמכות לבין קווי המידע מעין צומת דרכים שרק בה ניתן לקבל הכרעות. דרי מציע לתאר זאת כנקודת מפגש שבין סמכות לבין כושר ומיומנות, ללא השילוב ההכרחי שבין רמת הידיעות, לימוד נושאי השטח והכלים המקצועיים לבין הסמכות לפעול ולהכריע לא תוכל להתקבל החלטה על בסיס רציונלי. הסמכות לבדה אינה מספקת לכך והכושר והמיומנות אינם מספיקים לבדם. נציין אפוא את העובדה הטריוויאלית שזהו מצב הדברים בו נמצאות הרשויות המקומיות כיום כנושאות המיומנות וידיעות השדה במנותק ממוקד הסמכות וההכרעה לצאת לפעולה. למשל כאשר רשות מקומית באבחנה את מצבה הכספי ובנתחה אותו, נמצא שהיא מפעילה קווי מידע, לאמור מיומנות וכושר טכני, ואולם כאשר בעקבות האבחון והניתוח היא לווה הלוואה מתאגיד בנקאי, נמצא שהיא נהגה כן ללא סמכות שכן בשיטה הריכוזית הנהוגה סמכות זו שמורה בלעדית לשלטון המרכזי. לפנינו אפוא מצב דברים קלוקל, לכאורה החלטה נעדרת סמכות הנה החלטה שאינה מגלמת בתוכה את חלקה הרציונלי. השאיפה בשיטה הביזורית היא להפוך את הרשויות המקומיות למוקד הכרעה, כלומר לקרב את מוקד ההכרעה אל זירת השדה בקשת נושאים רחבה ככול הניתן. שאיפה זו ניתן ליישם בתפיסה הטריטוריאלית. הכלל השני הוא השלטון הקרוב, אל מול השלטון המרוחק המושל בכיפת השיטה הנוכחית. הגישה הביזורית מחייבת שלטון הקרוב אצל תושביו, שלטון היודע את רצונותיהם מחויב להם, מכיר מקרוב את הבעיות, יודע את הצרכים והאפשרויות ובתוקף זה מוסמך ויכול לתת פתרונות. בישראל השלטון המרכזי בכול הקשור לנושאי פנים הנו שלטון מרוחק. בשלטון מעין זה מוקדשים מיטב המאמצים, המעיינים והמשאבים כדי לפתור בעיות הרות גורל בנושאי חוץ וביטחון. לנושאי פנים נשאר שלטון כזה מחוסר כוחות ומשאבים. אלא אם מגיעים הדברים לממדי קריסה ומשבר. שביתת מורים, שביתת סגל רפואי, שביתת סגל אקדמי, שביתת ועדי עובדים גדולים, שביתת ראשי רשויות מקומיות גדולות, כל אלה הנם דוגמאות למשברים בהם נאלץ בעל כורכו השלטון המרכזי להתערב. ובהתערבותו, או אז תיבה זו של שלטון מרוחק נמלאת לפתע תוכן המורכב משתדלנים וממליצים וממעשיהם של אלה. שני כללי יסוד אלה, נקודת החלטה ושלטון קרוב שאינם מיושמים במסגרת השיטה הריכוזית שלפנינו מודגמים יפה בדבריו של ראש עיר ישראלית במרכז הארץ. "אני מספיק טוב בשביל 120-130 מיליון שקל בשנה... בחתימת ידי, בתוספת חתימת הגזבר, אני יכול לתת 50 מיליון שקל בצ'ק אחד, בלי בעיות. בשביל זה אני טוב. יש לי אחריות, יש לי אחריות פלילית. הכל. אבל בשביל לקבוע תמרור 'עצור' - זה לא. זה דבר מסובך, 'עצור' זה כבר יותר מדי, אני צריך את הנציב העליון, נציג משטרת ישראל, נציג משרד התחבורה, ועדת תנועה. צריך לכנס את כל האנשים האלה, להושיב אותם לתת להם בורקס וקפה, לשכנע אותם, ואז מחליטים על שלט, ואם זה לא מספיק, צריך גם לפרסם פרוטוקול, והפרוטוקול צריך לרוץ למפקד התחנה שיחתום ומשם למקומות אחרים, לאנשים אחרים שיחתמו, ורק אז יכול להיות שלט 'עצור'... אני רוצה לשים תמרור 'עצור' אבל אני לא יכול כי חס וחלילה מחר בדיוק יקרה שם משהו ואז אני אשם. אז אני נזהר לא לעשות את זה, והציבור סובל". (בילסקי זאב, ראש עיריית רעננה - המכון הישראלי לדמוקרטיה, שולחן עגול מרס 1999) השלטון הרחוק אמרנו מליט פניו ומשיא עיניו מנושאי ובעיות הפנים ולא רק מנושאי פנים, באמצעות הרשויות, קבלן המשנה, הוא יכול לאחוז בחבל בשני קצותיו, מכאן להציג עצמו כשלטון נאור ודואג ומנגד לטעון כשלושת הקופים במיתולוגיה ההינדית, "לא ראיתי" "לא שמעתי" "לא ידעתי". בסוף שנת 1987 פרצה ההתנערות (האינתיפדה). עם הימשכותה נצטוו הרשויות על ידי הנציגים המוסמכים של משרד החינוך לדאוג לשמירה במוסדות החינוך כל רשות בתחומה. להחלטה זו לא נלוותה תמיכה תקציבית תואמת. מנכ"ל עירייה ידועה ממרכז הארץ התלונן - "המדינה פוגעת בחינוך, הופכת את העירייה לשנואה על האזרחים, המדינה היא יפת נפש מרחוק זה נראה כאילו היא מפעילה את סמכותה לפי החוק: לטובת בטחון ילדי עם ישראל. ופה, הנבלות האלה בעירייה מכניסים לך את היד לכיס. שהאזרח ישנא אתכם ולא אותנו"... (עיתון ירושלים 12/07/92) מאפיין זה של השלטון המרוחק בשיטה הריכוזית המגלגל את האחריות לספו של השלטון המקומי מבלי לתקצבו כנדרש מתגלה בכל תוקפו אף בפרשת הקליטה הישירה בתחילת שנות התשעים. מאות אלפי עולים עשו דרכם אל ממשלה לא מוכנה אף שהוזהרה בעוד מועד, ואל ביורוקרטיה ישראלית טיפוסית ולבסוף נבלעו/ נקלטו בערים ובעיירות באופן ישיר. לפתע התגלה השלטון המקומי כמי שבידיו לפעול גדולות. שוב מבלי שיקבל גיבוי ותמיכה של ממש. "וכך כאשר מנהיגות המדינה עסוקה בפריימריז, בשביעיות ובמועצות חכמים נותרו ראשי הרשויות כמעט לבדם מול העולים והמובטלים". (רגר יצחק, ראש עיריית באר שבע המנוח). ראש עירייה אחר מצפון הארץ - "מצאתי את עצמי מתמודד מול עולים שהתנפלו על העיר בהמונים, הממשלה לא עושה כלום."... כרגיל, מדיניות הקליטה הישירה העמיקה את גירעונות הרשויות המקומיות ומימון לה לא נמצא בכפות ידיו הקמוצות של השלטון המרכזי. פרשת יחסי השלטון המקומי עם השלטון המרכזי הולידה מספר גיבורים מקומיים אשר בתוקף תפקידם ובתוך הנסיבות המבולבלות אליהן נקלעו מצאו דרכים מוזרות לא פחות כדי לשרוד או לפחות להלחם עוד יום קרב אחד נוסף. הידוע והמוכר שבהם שימש כראש עיריית תל-אביב בעבר, שלמה להט, שנודע בחוק לא כתוב הנושא את שמו, "חוק ציץ": "יש ליצור משברים באמצעות קיצוצים בסעיפים קשים וכואבים בתקציב (טיפול בקשישים, שכונות עוני וכד') וכך מתגלגלת האחריות משולחן ראש העיר בחזרה לשולחן שרי האוצר/הרווחה/הפנים." חוק המזכיר את האמרה המרקסיסטית-לניניסטית לאחר שעברה סובלימאציה כל שהיא "ככול שיהא רע יותר יהא טוב יותר". "אני הולך עכשיו להסכם עם משרד האוצר" מדווח להט לתושבי עירו "ואני לא מתכון לקיים סעיף אחד ממנו". (העיר 5.1.1993). גיבור מקומי אחר ברוך אלמקייס ראש מועצה מקומית שהודח בירוחם קבע נחרצות: "אתם תכסו כל גירעון שאני אעשה." דברים דומים הסביר ראש עיריית אשקלון לשעבר: "הגירעון הכלול בתקציב הוא יעד של מדיניות כדי לעמוד מול המוסדות המתקצבים ולהאבק כדי לקבל תקצוב הולם." (בני וקנין, ראיון לקול הדרום 5.3.1993). אינטרמצו באמצע שנות השמונים של המאה שעברה נפל דבר של ממש. חלקן היחסי של ההכנסות העצמיות מכלל הכנסות הרשויות המקומיות עלה לשישים ושישה אחוזים לעומת שלושים ושלושה אחוזים בעבר. חלה ירידה מסך 945 ש"ח לנפש בהעברות הממשלה בשנת 1979 לסך של 570 ש"ח בשנת 1987, במקביל חל גידול בהכנסה העצמית של הרשויות מ- 430 ש"ח לנפש ל- 1120 ש"ח. לא נצפתה, במקביל למגמה זו, תנועה עולה במידת האוטונומיה וחופש הפעולה של הרשויות המקומיות. בהיפוך גמור למקווה חלה צעידה לאחור (רגרסיה) בכל הקשור למידת העצמאות (האוטונומיזציה) של הרשויות. בחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985 נקבע כי "שר הפנים בהסכמת שר האוצר יקבע כללים לעניין הטלת המסים, אגרות ותשלומי חובה המשתלמים לרשויות המקומיות ושינוי שיעורם." יש חוקרים הסבורים כי אחד ממחוללי התלות הגדולים של הרשויות בשלטון המקומי הוא מענק האיזון, (דרי- קלכהיים). מענק האיזון הנו מענק הניתן לשם כיסוי גירעון ובניגוד למענק ייעודי הניתן בהתאם למסגרת ייחודית (פרטיקולרית) העמוסה בפרטי פרטים ומפורטת לסעיפי סעיפים שאין מקום לטעות בהם, מוענק הראשון ללא מאפיינים ברורים וללא הגדרות מדויקות. ככלל ניתן לומר כי זהו מענק הבא לפצות על הגירעון הנוצר בשל ההפרש בין רמת הכנסות מוכרת של הרשות המקומית לבין כלל ההוצאות המוכרות. היות ואינו ייעודיי כמתואר הרי שכאן המפתח לחוליים רבים הן של הרשויות המקומיות והן של פטרונן השלטון המקומי. בנוסף, בהעדר הגדרות מדויקות המאפיינות מה הן הכנסות מוכרות ומה הן הוצאות מוכרות מתחולל תהליך מוזר ומובן כאחד. רשויות מקומיות מתאמצות להוכיח עד כמה הוצאותיהן גדולות ועד כמה הכנסותיהן זניחות ושוליות, לצורך מאמץ זה רשויות נכנסות לגירעונות ולוקחות מלוות שכן החזר מלוות מוכר כהוצאה מוכרת שכאמור תפרע בסוף חשבון על ידי מענק האיזון. אם מאפיינים ברורים ומחייבים אין הרי הגורם הקבוע והקובע לחלוקת מענק האיזון בין הרשויות המקומיות הוא שר הפנים. השיטה(?) אותה שיטה ישנה וטובה שהרומאים הטיבו לדעתה ונודעה בדברי ימי האנושות בשם הפרד ומשול. תאר יצחק ירון ראש עירית גבעתיים: "משרד הפנים ומשרד האוצר מתעללים בנו... הם יודעים לשחק גם בנינו, כי אנחנו יכולים לבוא כולנו יחד ולצעוק, לא ניתן לא ניתן!, ואחר כך בהתגנבות יחידים כל אחד הולך לקבל את מנת החסד. כי הוא צריך כמה כיתות והוא צריך כמה שקלים והוא רוצה איזה חתימה שמה על איזו הלוואה וכולם צועקים: לא ניתן לא ניתן! אבל בהזדמנות ראשונה הוא תופס את השר בצד ואומר, רגע אחד דרעי אני רוצה לדבר אתך משהו - וזוהי חולשתנו." דברים בשם אומרם, גיבור מקומי. בהעדר מאפיינים (קריטריונים) ברורים נעשו ראשי הרשויות מומחים לדבר יצירת גירעונות וקשרים אישיים. הרשויות המקומיות נאלצות להרים נטל משאות ממלכתיים הממומנים על ידי מסים מוניציפאליים, כתוצאה נכנסות לגירעונות וכתרופה נוטלות הלוואות מתאגידים בנקאיים, הלוואות אותן שמחים הבנקים לתת ביודעם כי המלוות הנם חלק ממענק האיזון אותו מעבירה הממשלה לרשות. הרשות אדישה למחיר אותו היא משלמת בעבור ההלוואה. (תנאי החזר ריבית וכדומה). הבנקים רואים בהלוואה כזו הלוואה בטוחה ביודעם כי הממשלה ניצבת לפתחו של תהליך זה ולא תניח לרשות מקומית לקרוס. קלכהיים נאחז בתיאור דברים זה בדונו בהשקפה הטוענת להעדר כל קשר מוכח בין מידת השתתפות השלטון המרכזי בתקצוב הרשויות לבין מידת עצמאותן. לדעתו השתרשה בארץ הדעה כאילו התלות בכספי הממשלה וחוסר האונים של הרשות המקומית בעמידתה מול הבעיות התקציביות דוחפות אותה למצבי הסתבכות כספית בעוד שההפך הוא הנכון קיימת תחושת בטחון ברשות המקומית שגם בהרפתקה פיננסית אין למעשה סיכון משום שבסופו של דבר יבוא הפטרון, השלטון המרכזי, לעזרתה. את התופעה המתוארת לעיל לא ניתן לתאר אחרת מהתיבה "חגיגת הסכמות". שני מלומדים המייצגים גישות שונות לחלוטין ( קלכהיים – דרי) מסכימים למעשה, כי העיריות מסתבכות "בטובתן", הבנקים מצד האחר של המתרס מסכימים לספק את הבמה והכלים להסתבכות זו והשלטון המרכזי מואיל בטובו להעניק את החבל, מהודק אך לא קטלני. חוק ההסדרים - סקירה בשנת 1984 נקלעו הכלכלה והחברה הישראלית למשבר עמוק. האינפלציה הגיעה לשיעור של % 445, הגירעון התקציבי הגיע ל- 147% מהתוצר הגולמי ויתרות מטבע החוץ צנחו לרמה של 3.2 מיליארד דולר. בשנת 1985 הוכנה תוכנית חירום לייצוב המשק הלאומי, במגמה להקנות לתוכנית זו תוקף חוקי קיבצה הממשלה תחת קורת גג אחת אוסף של חוקים ודברי חקיקה שהובאו לאישור הכנסת בדבוקה אחת. האוסף כלל חוקים מתחומי הבריאות והרווחה, מיסוי והשקעות, תשלומי ארנונה, רפורמות מבניות בנושאי חקלאות, אנרגיה, תקשורת ועוד. למעשה עבור הממשלה היווה חוק ההסדרים קיצור דרך משמעותי בעת בניית תוכניותיה הכלכליות. שאם לא כן היה עליה לפנות אל דרכי החקיקה המקובלות שאיטיות הן מטבען ואינן מתאימות לימי צרה ושקיעה. החוק שנחקק אפוא בימי חירום הפך לחלק ממערך החקיקה השנתי של מדינת ישראל. הסיבות לקביעות החוק הן רבות ותלויות בנהנים השונים, הקבועים והמזדמנים, מהחוק עצמו. הממשלה: עבורה זהו כלי חקיקה שנועד לקידום יוזמותיה הכלכליות תוך שהיא מסתייעת ברוב הקואליציוני העומד לרשותה. ( חוק ההסדרים נידון בועדת הכספים שהיא ועדה א- נושאית ובה יש לקואליציה רוב וכמובן בראש הועדה ניצב איש הקואליציה). הקבוצה השניה שלה אינטרס מובהק בחוק ההסדרים היא פקידות האוצר הבכירה שלה משקל מכריע במערכת הציבורית והפוליטית בישראל, קבוצה זו רואה בחוק ההסדרים מכשיר מרכזי בעיצוב המדיניות הכלכלית של ישראל, אצלה נערכת עבודת המטה שבה נקבע איזה דברי ותיקוני חקיקה יונחו לאישור על שולחן הממשלה. על מתנגדיה נמנים, באופן טבעי, אנשי הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה האחרים הרואים בחוק ההסדרים חוק הפוגע בסמכותם, בסדרי עבודה תקינים ויכולת התפקוד של משרדיהם. לשני נושאי תפקידים אחרים החוק הנו כלי יעיל ובעל עוצמה לקידום הנושאים עליהם הופקדו. שר האוצר וראש הממשלה. מצדדי החוק טוענים להישגיותו מאז שנת 1985 בהליכי ייצוב המשק, בלימת האינפלציה, וריסון חקיקה עתירת תקציב. חששם שביטולו יביא לבלימת הרפורמות במשק. חוק ההסדרים מובא להצבעה בצמוד להצבעה על חוק הצעת התקציב השנתי, ומוחק בהליך זריז ומהווה חלק משלים לחוק הצעת התקציב. נמצא כי החקיקה היזומה על ידי חברי הכנסת, הצעות חוק פרטיות, "עולה כסף רב". נתונים שריכז משרד האוצר ערב הגשת תקציב המדינה לשנת 1997 מלמדת כי אילו אושרו כל הצעות החוק הפרטיות לאותה שנה הייתה עלותם מסתכמת בלמעלה מ- 10 מיליארד שקלים. חוק ההסדרים מאפשר לממשלה לפעול ביעילות בשני הכיוונים, לאשר חקיקה שהממשלה חפצה בה ולבטל חקיקה שאינה מעונינת בה. באמצעות חוק ההסדרים הוקפא חוק הדיור הציבורי, וחוק האזרחים הותיקים שהבטיח הטבות כספיות לאוכלוסיית היעד והוצאה תקציבית גדולה צומצם באופן משמעותי באמצעות תיקון בחוק ההסדרים. עולה, כי לחוק ההסדרים מנקודת מבטה של הרשות המבצעת יש מספר יתרונות אותם אין היא מבקשת לאבד. לחוק ההסדרים קמו במרוצת הזמן וההתייצבות המשקית מתנגדים. מרבית הטיעונים המובאים מצד זה הנם טיעונים פורמליים פרוצדורליים, כדוגמת שקיפות, בקרה הולמת, רוח תקנון הכנסת וכיו"ב. בצד אלה קיימים אף טיעונים כלכליים, תקציביים. לדעתם מופקעת הסמכות מהועדות הנושאיות בכנסת המתמחות בנושאים שבטיפולן לטובת ועדת הכספים שחבריה אינם בקיאים ואינם מצויים לפני ולפנים בנושאים המובאים לאישורם. ועדת הכספים ניחנה בראיה תקציבית כוללת בעוד הועדות האחרות, חנוך, רווחה, קליטה, אמונות ומתמחות בנושאי היעד שבתחום אחריותן. חוקים שחקיקתם נמשכת שנים והדיון עליהם נסוב פרקי זמן ארוכים הובאו להחלטת הכנסת במסגרת חוק ההסדרים ואושרו לאחר עשר ישיבות בלבד. (חוק הבריאות הממלכתי). המשמעות הנה אי יכולת לקיים דיון פרלמנטרי וציבורי נאות ולהבטיח זרימת מידע ובקרה תואמת למעשה החקיקה. צמידותו לחוק ההסדרים והבאתו לאישור הכנסת ביחד עם חוק התקציב מביאה להפעלת לחץ על חברי הקואליציה שלשם קיום השלטון בידם מנועים מלקיים דיון מעמיק ועניני בחוק. חברי כנסת מנצלים פרצות בחוק כדי להכניס לחוק ההסדרים חוקים שלמים בתורת הסתייגות לחוק ההסדרים. (חוק הגנים הלאומיים). קיימת תופעה בה הכנסת והממשלה מתעמתות סביב חוקים שנחקקו במליאה ובוטלו במסגרת חוק ההסדרים. חוק האזרחים הותיקים שנחקק ערב הבחירות ואושר בשנת 1996 מדגים זאת. לדרישת הממשלה הוא בוטל על ידי הכנסת החדשה במסגרת חוק ההסדרים בסוף אותה שנה. החוק נחקק שוב בתיקונים מסוימים ולקראת סוף 1998 שבה הממשלה והציעה לבטל אחדים מסעיפיו. לפנינו תופעה: אישור חוק וביטול חוק תחת אותה כנסת ואותה ממשלה בפרק זמן קצר יחסית. (בהמשך תנסה עבודה זו להצביע על ההשפעה השלילית שהייתה לעניין זה על נושא הארנונה). עוד נמצא באופן השערתי ומסתבר, כי ככול שהיציבות הפוליטית קואליציונית רופפת כך עולה הנטייה להשתמש בחוק ההסדרים ולהרבות את סעיפיו וככול שהביצועיות הכלכלית יורדת שוב עולה הנטייה לעשות שימוש בחוק ההסדרים. ראינו אם כן כי לחוק טעמים ציבוריים וכלכליים גם היום, ראינו כי רבו מתנגדיו ומבקריו, אך לדעתנו הסקירה מסירה ענן עלטה כל שהוא בדבר היות החוק גחמת שררה בלבד. [הנתונים והמידע המובאים בסקירה זו נלקחו מנייר עמדה מס' 17 חוק ההסדרים בין כלכלה לפוליטיקה, פרופ' דוד נחמיאס וערן קליין, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה- נובמבר 1999]. כרוניקה של אוטונומיה ידועה מראש המס אשר שמו ארנונה הנו מס המוטל על פי דין. עד כה ניסתה עבודה זו להצביע על הכוחות הגדולים המשפיעים על המס. זיהינו שני כוחות עיקריים - האחד, השיטה הריכוזית שתוצאתו המתח שבין רובד השלטון המקומי למרכזי; השני, חוק ההסדרים ותקנותיו מאז שנת 1985. הארנונה אם כן אינה צועדת לבד. ננסה עתה להצביע על ההשפעה שיש לשני כוחות אלה על המס, על הנישומים, על השימושים ועל הסיווגים. חקיקת חוק ההסדרים במשק המדינה נטלה מהרשויות המקומיות את אחד הממדים החשובים במיסוי. המנהיגות במיסוי. אין אנו טוענים כי הרשויות המקומיות הפגינו תדיר מנהיגות, תרבות שלטונית, אחריות ציבורית ודומה. נהפוך הוא, דרכי ההתנהלות של אחדות מהרשויות היו שערורייתיות בהחלט, ובמקרים קיצוניים הייתה אף התנהלות פלילית. במקרים אחרים דרך ניהולן נטתה להתעלם מחובת גבית המס והסתמכות על מימון מידי השלטון המרכזי. חברות תעשייתיות הנן מקרה מאפיין. כדי למשוך תעשייה אל תחום שיפוטן נטו רשויות מקומיות להעניק הנחות מפליגות לסוג זה של שימוש. לעיתים תוך כדי תחרות חריפה בין רשות לרשות בדבר השאלה היכן תמקם חברה תעשייתית את פעילותה. ההשפעה של תעשיה על רשות מקומית היא רבה, ראש לכל במתן אפשרות לתעסוקה ומכאן השפעה על רמת הצריכה והתפתחות המסחר המקומי. קימת אף השפעה טבעתית על פריסת התעשייה בארץ. הרשות אם כן ביד אחת מעלה את אחוז המועסקים בתחומה ואף את כוח המשיכה שלה ומנגד פוטרת את הגורמים המסייעים לה בזאת מהמס המוטל עליהם. הגורם האמור לסבסד ולממן זאת הנו השלטון המרכזי. חוק ההסדרים, בקובעו שיעורי מינימום, מזער את התופעה אך לא בילעה כליל. חוק ההסדרים קבע אף תקרת שיעור מקסימלית והגביל בזאת את הרשויות מלהעלות את רמת המס על שימושים ואזורים בתחומי אותה רשות. למעשה כל העלאה מעבר לשיעורי המקסימום על פי עקרון חוקיות המנהל היא בבחינת מעשה ללא סמכות וללא תוקף. מועצת עיריית ירושלים החליטה בשנת 1988 להביא מספר שכונות בתחומה למדרגת סיווג אזור גבוהה יותר. השכונות התפתחו ערך הנכסים עלה וסך כל המרקם האורבני והחברתי עלה מדרגה. המועצה מצאה הצדקה מלאה להחלטתה. ובהתאם סיווגה את האזור מחדש בסיווג גבוה יותר. אלא שלאחר הסיווג נוצר תעריף ארנונה חדש החורג בהרבה מעבר לשיעור העלאה המותר ביחס לתעריפי השנה הקודמת. מדובר אפוא בחיוב לא חוקי. לפיכך נאלצה העירייה להעניק הנחה מיוחדת (זיכוי הגבלות) לכל הנישומים באזורים אלה. ההנחה היא בגובה ההפרש שבין שיעור ההעלאה בפועל לאחר שינוי הסיווג לבין שיעור ההעלאה אותו התיר חוק ההסדרים. כתוצאה ממצב דברים זה קיימים חיובים בהתאם לסיווג אזור א' ובפועל משולמים לפי סיווג אזור ב'. על נכסים חדשים שנבנו באזורים אלו לאחר שנת 1988 ו/ או על מחזיקים חדשים שנישומו רק לאחר שנה זו לא חלה ההנחה. [בהתאם לפרשנות דוו קנית בעייתית למדי הנדונה בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים]. התוצאה מכל מקום הנה שנכסים אשר זהים הם בכל הקשור ליסודות השומה: אזור, שטח, שימוש, סוג בניין, נבדלים בשעורי החיובים. לעיתים ההבדל מתבטא בעשרות אחוזים. עד סוף שנות השמונים הייתה נוהגת בישראל שגרת ארנונה בלתי מופרעת כמעט. רשויות מקומיות נהגו מיוזמתן להעניק הנחות גם לזוגות צעירים, לסטודנטים, לעסקים במצוקה. באורח פלאי שיעור ההנחה עלה לפני שנת בחירות וצנח בשנה שלאחריה. חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 שלל מהרשות המקומית את הסמכות למתן הנחות בהתאם לסעיף 280 בפקודת העיריות. במקומו נחקק סעיף 12 לחוק ההסדרים המסמיך את השרים להתקין תקנות בדבר הנחות מארנונה. סמכות זו שנלקחה ממועצות הרשויות המקומיות על ידי השלטון המרכזי והועברה אליו למעשה, הוסיפה וסיבכה את הקשר הגורדי שבין שתי ישויות אלה. ההנחה לגמלאים הנה האירוע המדגים את הקשר האמור. בשנת 1996 החליטה הכנסת להגדיל במסגרת חוק אזרחים ותיקים את שיעור ההנחה בארנונה לאזרחים ותיקים מ- % 25 ל- % 30 וכן להעניק ההנחה לכל אישה מגיל 60 ולכל גבר מגיל 65. הכנסת קבעה כי ההנחה המוגדלת תוענק לכל האוכלוסייה הותיקה ללא קשר לרמת ההכנסה. העלאה זו נתקבלה כמובן בברכה על ידי הגמלאים ושדולותיהם. הממשלה זכתה לאהדה רבה. המימון הגיע כולו מכיסן המחורר של הרשויות המקומיות. הרשויות המקומיות מחו על העדר תקצוב. שנת הבחירות הסתיימה והממשלה החדשה נתנה אור ירוק לביטול ההנחה החדשה שהוענקה על ידי הממשלה הקודמת. הנה לאחר שהגמלאים שלמו את הארנונה בתחילת שנת הכספים, (גמלאים רבים משלמים את המס סמוך לאירועו). נשלחו אליהם הודעות הביטול ולצידן דרישה לתשלום אותו חלק ההנחה שבוטל. הרשויות שניסו דווקא לגונן על נישומיהן דחו עוד ועוד את החלטתן בדבר ביטול ההנחה בתקווה שהשלטון המרכזי יחזור בו, אולם תוצאת הדחייה הייתה שהגמלאים שלמו את החיוב הנוצר מביטול ההנחה בקרוב זמן למועד תשלום המס לשנת הכספים 1998. יתר על זה, ההנחה ניתנה אף לגמלאים שהנם תושבי ישראל ועלו אליה בגיל מבוגר ולא נהנו מתשלום קצבת זקנה של המוסד לביטוח לאומי הישראלי, לאלה בוטלה ההנחה למלוא שיעורה % 30. אין זה עניין אקדמי גרידא, כותבי שורות אלה, שבניהם עובדי רשות מקומית, "נאלצו" לגבות מקשישים בני 70 ו- 80, אשר שלמו את הארנונה בהצטיינות, קרוב לאירוע המס, את ההפרש לחיוב שנוצר מביטול ההנחה וזאת סמוך לתום שנת הכספים. אין זה עניין של מה בכך להיות חלק מאיוולת גדולה, ניכור ואטימות לב המקיפים רובדי שלטון ומנהל כה רבים. בשנת 1988 חזרה הפארסה על עצמה, שוב מהעדר תקצוב מתאים, ורק בשנת 1999 נתייצבו פני הדברים. נטילת סמכויות ממועצות הרשויות המקומיות בנושא הארנונה וביטול סעיפים בפקודת העיריות והעברת האחריות החקוקית אל השלטון המרכזי יוצרת מספר עיוותים כפי שהבאנו באירוע המדגים לעיל. האירוע הקודם כוון אל מגזר נישומים מסוים והראה כיצד ואיך משפיעים עליו שני הכוחות שבתיאורם עסקנו. האירוע המדגים הבא מכוון אל סוג פעילות חדש ביחס ההולך ותופס מקום בחיינו ואשר לו צריך היה להתאים סוג שימוש ישן ביחס. הזכרנו קודם את קלות בה ניתנו בעבר הנחות לתעשייה מטעמי תועלתיות לרשות המקומית. נטילת ההנהגה במיסוי מהשלטון המקומי והעברת מרכז הכובד אל תקנות ההסדרים במשק המדינה הביאה למצב בו תחום מיוחד חלה אצלו התפתחות בקנה מידה גלובאלי ומנגד הלכת המס נוהגת כבתקופת המהפכה התעשייתית באנגליה. בעשור האחרון נחשף העולם לטכנולוגית העל (הי טק). בישראל, בשנים האחרונות לא הוחלט בתקנות ההסדרים לסווג טכנולוגיה זו בשימוש תעשייה. [נכון הדבר כי יש בעיית זיהוי בתעשייה זו והיא מתמקדת בשאלה האם לפנינו עומדת חברה המפתחת ומייצרת תוכנות - בית תוכנה, ו/או אם לפנינו חברה הנותנת שירותי תמיכה ממוחשבים "הלפ דסק" ו/או חברה "להשכרת גולגלות"]. קשה להשיב מדוע לא זוהו בתי תוכנה כתעשייה: שמרנות בפסיקה, קיבעון מחשבתי, הקושי הנובע מהחידוש שתעשייה זו ממוקמת במבנים קטנים ולאו דווקא באזורי תעשייה קלאסיים כניגוד לתעשייה המסורתית, או הקושי בזיהוי המוצר שעה שבשלב הפיתוח במיוחד המטריה עדיין מרצדת בצגי המפתחים בצורת סימנים ליודעי חן בלבד. בהעדר הנחיה ברורה מצד החקיקה – חוק הסדרים והתקנות ושתיקה כפויה של חקיקת המשנה- צו הטלת המסים, יש להניח כי ביותר מרשות אחת נאלצו מנהלי אגפי השומה והגבייה, או מנהלי הארנונה להכריע בשאלה בכוחות עצמם ואו שנאלצו להמתין להכרעת ועדות הערר המקומיות. עד להתקנת תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות שנת 2000) התש"ס-2000, שרק אז הכיר המחוקק בבתי תוכנה כשימוש תעשייתי. איחור של עשור שלם לפחות. עשור מיותר של: ויכוחי אין קץ, נישומים ומאשימים, של עררים, של הסכמי פשרה חבוטים. לא באנו ללמד בזה כי ללא חוקי ההסדרים והתקנות ושאר מיני חקיקה היו מועצות הרשויות המקומיות מגיעות למסקנות עדכניות יותר, נאורות וענייניות יותר מכוח התובנות שלהן עצמן. אף כי עומדת האפשרות שסוג כזה של תעשייה אשר באופן טבעי נייד הוא ובקלות חוצה ערים ואוקיינוסים היה מלמד את המועצות להתחשב בו כתעשייה קודם שעשו זאת התקנות ובאיחור כה רב. פנים לכאן ולכאן. הצבנו כאן את התיבה "מנהיגות במיסוי" (מבלי להיכנס להגדרת המנהיגות שבתמצית הנה - הנעה שלא בכפיה). על מנהיגות מוטל לקרא את פני ההווה ולא להליט עיניים מפניו. סיכום אך לא סוף דבר למרות שעבודה זו בחרה לתאר שני כוחות הפועלים במעגלים מן החוץ אל המרכז. (כוחות צנטריפטליים), הרי שבמרכז ובמוקד עומדת הארנונה כמס המוטל עפ"י דין. בגוף העבודה תואר די והותר ואין בדעתנו לחזור על הדברים. לשאלה מה בדעתנו לחדש או אלו תיקונים בדעתנו להציע, נשיב מניה וביה כזאת. ועדה ידועה, ועדת זנבר, ישבה על מדוכת פרשת השלטון המקומי מול השלטון המרכזי משנת 1976 ועד שנת 1981 שאז הגישה את הדוח המסכם שלה. משנת 1981 ועד שנת 2000 לא יושמו מסקנותיה. שרי פנים בממשלות ישראל החל בחיים משה שפירא בשנת 1949 עובר לישראל רוקח בשנת 1959 ועד דר' יוסף בורג בשנת 1971 הודיעו שהם מתכונים לבחון את שאלת זכות ההגדרה העצמית של הרשויות המקומיות, את מידת האוטונומיה שלהן, את הסדרת היחסים בין שתי הרשויות ואת חלוקת הפונקציות בניהן. הערת אגב, בין המתנגדים הנחרצים ליתר אוטונומיה לרשויות המקומיות נמנים ראשי רשויות מקומיות לשעבר ונושאי תפקידים ממלכתיים לאחר מכן, ח"כ ואחרים. יתכן והתובנה הסוקרטית הידועה "דע את עצמך" חלה אצלם, ודווקא אצלם, בתחולה למפרע. לסוגיית נטילת ההנהגה לידי השלטון המרכזי וביותר משרדי האוצר והפנים. חקיקת חוק ההסדרים והתקנות. הצבענו על החשש הכן מלנטוש את הכלי רב העוצמה הזה. הסדר היחסי שהושג אינו מחייב כי הכאוס בולע לנצח. עדין חוק הסדרים הוא מכשיר חשוב, למרות דברי מתנגדיו כי בעוד זמן יאבד עליו הכלח כליל. מקובלת עלינו ההשערה כי לא שררה גרידא מותירה את המצב בעינו. עם זאת יתכן ויהיה בעתיד מקום ליצירת מסגרת יחסים חדשה בין השלטון המקומי למרכזי. בקונטרס מדינת היהודים קבע הרצל את הדברים הבאים על החברות המקומיות של האגודה/התאגיד שהוא כלי ההתיישבות של היהודים. "לבצוע הנכון של המשימה שיקבלו המתנחלים תערוב טובת ההנאה העצמית שלהם ובשעת הצורך המיסוי המקומי" זה איננו אנכרוניזם זהו תאור מצב. סימני שאלה לא מעטים מוצבים עדין כתמרור אזהרה. האם המשק הישראלי הגיע לבגרות ורשאי הוא לקבל תעודת שחרור מחוק ההסדרים? האם הרשויות המקומיות הגיעו לרמת בשלות המאפשרת להן להשתחרר מחיבוקו הפטרוני של השלטון המרכזי? האם הרשויות הגיעו למדרגה של בגרות ותרבות פוליטית? כדי להתקדם למדרגה גבוה יותר יש לנוע בכיוון של אחריות תקציבית, מנהיגות במיסוי, תרבות שלטונית. השלטון המרכזי מצדו צריך להיות מוכן לוותר על התנחלויותיו בשטחן של הרשויות. יש אף ללמוד מניסיונם של אחרים. הגוי הישראלי יכול וצריך ללמוד מגויים אחרים. צרפת למשל הנה דוגמה חיה ונפלאה לביזור סמכויות ואוטונומיה מרובה לשלטון המקומי. ומה טוב יותר מאשר לסיים במדינה שנתנה לעולם תרבות שלטון מעודנת, מהפכה צרפתית, ואת הקרואסון. ביבליוגרפיה א. וינוגרד, דיני רשויות מקומיות א' ב' ד. דרי, מי שולט בשלטון המקומי- הקיבוץ המאוחד ח.קלכהיים, השלטון המקומי במרקם הדמוקרטיה- המרכז הירושלמי לענייני ציבור דוד נחמיאס, ערן קליין, חוק ההסדרים בין כלכלה לפוליטיקה- המכון הישראלי לדמוקרטיה הכשרת נבחרים ברשויות המקומיות, מפעם מישור יהודה ספר הקורס "דיני תשלומי החובה של הרשויות מקומיות" משרד הפנים חוזר המנהל הכללי מס 1 המאמר נכתב במסגרת הקורס: דיני תשלומי חובה של הרשויות המקומיות, שנערך על ידי המכון לחקר המיסוי המוניציפלי בשיתוף עם אוניברסיטת בר-אילן ומחלקת ההדרכה של מרכז השלטון המקומי (09.03.2000) *מחברי המאמר - משה לחמי - עיריית ירושלים יעקב שרביט - "אגד" נכסים ירושלים שלומית בוטבול - עיריית ירושלים מאור נורני - עיריית ירושלים הערת העורך המחברים קיבלו ציון "מצטיין" בשל עבודת הגמר המעולה