עמוד 3 שנה שניה * גיליון מס' 9 ספטמבר-אוקטובר 2000 אילו מאת הנריק רוסטוביץ קוראת יקרה קורא יקר, אל נא באפכם כי לא מאמר מערכת בסוגיות "בוערות" של ארנונה אני מביא הפעם, כי אם הרהורים על מה שקורה במדינה ובחברה שלנו. בימים טרופים אלו, לא ניתן להסתגר בדלת אמותיו של פסק דין "מסעיר" ולהתעלם מההזדמנות שהחמצנו פעם נוספת להיות למדינה רגילה השוכנת בטח לצד שכניה ומיעוטיה. את חשבון האיוולת נתבקש לפרוע לילדנו, שיידרשו להגן על יישובינו מפני האומה הערבית המתגוררת ברמאללה, בחברון, בירושלים וחס וחלילה גם בנצרת וביפו. אין בכוחי לשנות או להשפיע, ונותר לי רק "לשחק בכאילו". אם אין לך עניין במשחקי דמיון, אם אין בך את הסובלנות לקרוא דברים שאינם לטעמך, אם אין בך את האומץ להודות שפישלנו בגדול, אם אין לך עניין במחשבותיו הנוגות של פרקליט מזדקן (53), אין טעם להמשיך ולקרוא עמוד זה. אילו הייתי מבין בביטחון כמו אהוד ברק, וברק היה מבין בניהול משא ומתן כמוני, היה כבר הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית. הבעיה היא, שברק מבין בניהול משא ומתן כמו שאני מבין בביטחון. אילו הייתי עם ישראל בקלפי, הייתי מבין שלא ניתן לנהל מדינה, שבמשך כ- 20 שנה אין בה הכרעה בין הימין לשמאל. הייתי בוחר פעם בנבלה ופעם בטריפה, אבל בוחר. הבעיה היא, שעם ישראל אינו מסוגל להחליט ולבחור באיזו דרך הוא מעדיף ללכת. אילו הייתי מנהיג יהודי דגול המתראיין בטלוויזיה, הייתי אומר קבל עם ועדה, שאני בוש ונכלם בבניי עמי היוצאים לפרוע פרעות בשכניהם, רק משום ששכניהם התנהגו בצורה מחפירה. והייתי מגנה את ראש עיריית נצרת עלית. הבעיה היא, שאני לא מנהיג המתראיין בטלוויזיה. אילו הייתי מנהיג ערבי דגול המתראיין בטלוויזיה, הייתי אומר שאני בוש ונכלם בבניי עמי היוצאים לפרוע פרעות בשכניהם, רק משום שאריק שרון הלך לבקר במסגד אל אקסה למרות שלא היה בכוונתו להתאסלם, ומזכיר למי ששכח שיהודים וערבים מאמינים באותו אל. הבעיה היא, שאני לא מנהיג, לא ערבי, ולא מתראיין בטלוויזיה. אילו הייתי מנהיג דתי, הייתי מלמד לצאן מרעיתי - יהא כבוד חברך חביב עליך כשלך. גם כשאותו חבר מתפלל לאותו אלוהים מסידור תפילה בנוסח שונה, והוא לא ספרדי מקופח. גם כשאותו חבר מתפלל לאותו אלוהים אבל לנביא אחר, והוא לא יהודי. גם כשאותו חבר מתפלל לאלוהים אחרים. גם כשאותו חבר הוא רפורמי, אורתודוקסי, קונסרבטיבי, מוסלמי, נוצרי, פגאני, כופר בעיקר, זולל שפנים, בועל נידות, חוטא להכעיס, בעל עור שחור, צהוב או ירוק, אשה בעלת קול ערווה... הבעיה היא שאיני מנהיג, איני דתי, ואין לי צאן מובל לטבח. אילו היו לי כוחות של סופרמן, הייתי מעביר את הר הבית, את המסגדים ואת הכותל המערבי לשוויץ, ושותל במקומם דשא. הבעיה היא, שאני לא סופרמן. אילו הייתי פוליטיקאי... לא, תודה. "באין חזון ייפרע עם" אמר אחד העם. לא בשביל זה בנינו מדינה. לא בשביל זה קיבצנו 70 גלויות, והקמנו חברה. לא בשביל זה בחרנו במנהיגים חילוניים ודתיים. לא על זה חלמנו 2000 שנה. אפשר להאשים את ברק, את שרון, את הרב עובדיה, את קלינטון, את מובארק, את עראפת, את הערבים, את ריבונו של עולם. אבל, אבל אפשר גם להתבגר ולהאשים את עצמנו. אני מכיר אנשים נפלאים מכל העדות, השכבות, והאמונות, ויודע שיש בהם אהבה וכבוד לזולת. מדוע קולם לא נשמע? אנו ובנינו נאכל את פרי הבאושים של דור שלא ידע להחליט, של מנהיגות פוליטית שאינה יודעת להנהיג ותמורת כסא מוכנה להקריב הכל, ושל מנהיגות דתית שעל מזבח השררה מקריבה את הצאן. ולוואי שאתבדה.