עמוד 18 שנה שניה * גיליון מס' 9 ספטמבר-אוקטובר 2000 פסיקת ימי הפגרה מאת עדי מוסקוביץ, עו"ד ראשית דבר עד כה חשבנו שימי פגרת בית המשפט הם זמן טוב לכתיבת פסקי דין. מלאכתו של בית המשפט נראית קלה יותר בתקופה זו, שבה אין עליו את עומס הדיונים והבקשות. פסיקת ימי הפגרה האחרונה מלמדת כי טעינו, ובגדול. מתחת ידיו של בית המשפט יצאו לאחרונה שורה של פסקי דין בתחום המיסוי המוניציפאלי, אשר בכל הכבוד מעידים על ניתוק בית המשפט מהתנהלות מערכות השלטון במדינה ומכוונת המחוקק. בית המשפט לקח לאחרונה את לשון החוק למחוזות שהמחוקק לא התכוון להגיע אליהם. הרשות המקומית אינה רשאית לנתק מים, גם אם הצרכן אינו משלם את אגרת המים במועד בע"א(נצרת) 506/98 יפת לוי נגד הוועד המקומי פורייה ואח', נפסק מפי כב' השופט אברהם אברהם, כי "רשות מים", שהיא רשות שלטונית מקומית, אינה יכולה לנתק את אספקת המים לצרכן, אף אם הוא נמנע מלשלם תקופה ארוכה את חובות המים שצבר. אליבא דבית המשפט, במקרה כזה עומדת לרשות המקומית זכות לתבוע את תשלום המים, אך לא את ניתוקם. לא ארחיב בסוגייה זו, מעבר לתהיות שמעלה פסק הדין ביחס לדיני החיובים, קיום הסכמים ויחסו של האזרח כלפי הרשות המקומית, שהיא למעשה נאמן הציבור. (מטעם האזרח התובע - עו"ד אפרת ואש). הלכת קזס אינה חלה על היטל השבחה המערער, עו"ד דנציגר, הגיש לבית המשפט השלום תובענה כספית נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה יהוד, ובה תבע השבת כספים אשר שולמו לוועדה כהיטל השבחה. המערער טען, כי הוא חויב לשלם היטל השבחה, חרף שבמועד מימוש הזכויות לא היה בעל זכות חכירה או בעלות בנכס נשוא השומה. התובענה נדחתה על הסף על-ידי הערכאה הראשונה משני טעמים: (א) אי נקיטה בהליכי ערעור שנקבעו בדין (ב) מעשה בית דין. בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטים גולדברג, גרוניס ובר אופיר, אישר את פסק הדין של הערכאה הראשונה. בית המשפט מאבחן את ההלכה שנקבעה בעניין רע"א 7669/96 עירית נהריה נגד קזס, פ"ד נ"ב (2) 214, וקובע כי אינה חלה על חיובים בהיטל השבחה. על פי קביעת בית המשפט, העילות לתקיפת ארנונה בפני ועדת הערר לענייני ארנונה מצומצמות, להבדיל מהליכים בפני שמאי מכריע, ולכן נתן בית המשפט בעניין קזס "פתח מילוט" שבאמצעותו יוכל בעל דין לסמוך על עילה נזיקית. בכל הכבוד, אמירה זו של בית המשפט אינה נכונה: ראשית, אין סמכויות ועדת הערר לענייני ארנונה מצומצמות. קביעה זו סותרת שורה של פסקי דין הנוטים לראות בועדת הערר לענייני ארנונה כגוף בעל סמכויות רחבות מאוד, אחד מהם, בעניין י.ח. יזום והשקעות, עוד יוזכר להלן ברשימה זו. שנית, אפילו יאמר שסמכויות ועדת הערר לענייני ארנונה מצומצמות, הרי שבכך יש רק להרחיב את סמכויות בית המשפט ואין צורך "בפתח מילוט". שלישית, פסק הדין בעניין קזס אינו משתמע לשתי פנים, העילה הנזיקית היא עילה הנותנת לבית המשפט סמכות מקבילה לדון בנושאים אשר אלמלא העילה הנזיקית היו מצויים בסמכות ייחודית של ועדת הערר. בית המשפט חזר על קביעה זו גם בעניין פסק י.ח. יזום והשקעות בנוגע לסמכותה של וועדת הערר לענייני ביוב, שסמכויותיה לכל הדעות רחבות בהרבה משל ועדת הערר לענייני ארנונה, או מסמכויותיו השמאי המכריע. בית המשפט מתעלם מן העיקרון שנקבע בפסק דין קזס ובעניין לה נסיונל שקדם לו, לפיה אין הרשות יכולה להסתתר מאחורי טענות פרוצדורליות "ומוטב שתשיב את מה שגבתה ביתר אף ללא התדיינות". קביעתו של בית המשפט הנכבד אף אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק. הפנייה לבית המשפט לפי התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, היא בנקודה משפטית בלבד ועל החלטת שמאי מכריע. שאלת קיומה של חבות בהיטל השבחה הנוגעת לזהות הנישום היא שאלה משפטית מובהקת שאין לשמאי את הכלים להכריע בה, וממילא לא נתכוון המחוקק ליתן לו סמכות שכזו. בהעדר סמכות של השמאי המכריע לדון בשאלה, נפתחת מאליה דרך עצמאית ונפרדת לתקיפת החיוב בפני בית המשפט. כפי שכתבתי כאן בעבר ברשימה נפרדת, עיקרון סופיות השומה אינו עקרון מקודש ואין כל טעם כלכלי או משפטי להמשיך ולהתמיד בהגנה עליו. יתכן והמערער היה יכול להימלט מתוצאתו של פסק דין זה. אם היו בהודעת השומה ליקויים, ולכך אין התייחסות בפסק הדין, הרי שהמערער היה יכול לדרוש את תיקונם, או לחילופין לטעון כי מרוץ הזמן מתחיל עם תיקון כל הליקויים. כך, למשל, ליקוי נפוץ בעניין עריכת שומת ההשבחה, שאין מצרפים אליה את הערכת השמאי לפיו נעשתה השומה. קביעתו של בית המשפט, כי המערער ישאר מן "הצועקים ואינם נשמעים", כבר הוכחה כלא נכונה. קולו של המערער נשמע כאן (אם כי כיסו לא התמלא), ויש לקוות שקולו ישמע בערכאה גבוה יותר (ע"א (ת"א) 2688/99 דנציגר נגד הוועדה המקומית יהוד). הארנונה מוטלת לפי פוטנציאל השימוש בנכס ולא לפי השימוש בפועל בע"ש 5024/99(חיפה) מנהל הארנונה בעירית חדרה נגד גייזלר שמואל, פסק כב' סגן הנשיא ד"ר ביין, כי דירת נופש תחויב בתעריף בתי מלון, אף כי המשיב נוהג להשתמש בדירת הנופש כמקום מגוריו הקבוע. נראה לכותב שורות אלה, כי תוצאתו של פסק הדין אולי נכונה, אולם הנמקתו לוקה בטעות חמורה, אשר תגרום להתדיינויות אין סופיות בין הרשויות המקומיות לנישומים בארנונה. בנסיבות המתוארות בפסק הדין, מן הראוי היה לנמק את ההחלטה על מאפייני השימוש והשירותים הנלווים, שאינם מאפיינים דירת מגורים רגילה, ולקבוע שמבחינת מאפייני השימוש המשיב משתמש בדירה כדירת נופש, למרות שהוא מתגורר בה כדרך קבע. במקום ללכת בדרך זו, קבע בית המשפט כי הארנונה מוטלת על-פי פוטנציאל השימוש בנכס ולא לפי השימוש בפועל. לא נותר אלא לשאול את השאלות הנוקבות הבאות: א. כיצד תחויב דירת מגורים כאשר לפי פוטנציאל השימוש בה, התב"ע ומיקומה מחייב להשתמש בה כבנק? ב. כיצד יחויב מבנה חקלאי שהפך לרשת שיווק על קרקע המיועדת לשימוש חקלאות ? ג. כיצד יקבע פוטנציאל השימוש ? ומה כאשר יש יותר מאפשרות שימוש אחת? התשובות בגיליונות הבאים (למערער – עו"ד מלך ואח' – עו"ד דן ארטן, למשיב עו"ד א. פרנק ואח'). השאלה: "האם מוסד הוא הקדש ציבורי" מצויה בסמכות ועדת הערר של ארנונה קופת חולים מאוחדת טענה, כי היא מנהלת במקום בית אבות הפטור מארנונה בהיותו הקדש ציבורי לפי סעיף 5 (ב) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) - 1938 (להלן - "הפקודה"), או בהיותה מוסד ללא כוונת רווח לפי סעיף 5 (ז) לפקודה האמורה. בית המשפט דחה את התובענה על הסף בטענה כי שתי השאלות מצויות בסמכות ועדת הערר לענייני ארנונה. בית המשפט העליון פסק בעבר, כי השאלה האם נכס המשמש לצורכי ספורט פטור לפי הפקודה, מצויה בתחום סמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה (בג"צ 3585/94 אגודת מגדל דוד נגד עיריית תל-אביב - באתר "ארנונה"). אולם, השאלה האם נכס משמש לצורכי ספורט אינה דומה כלל לשאלה האם המחזיק הוא הקדש ציבורי. במקרה הראשון מדובר בשאלה עובדתית פשוטה הנוגעת לשימוש , ואילו במקרה של הקדש ציבורי השאלה היא שאלה משפטית מובהקת ומורכבת הנוגעת למהות המחזיק. בכל הכבוד, לועדת הערר ולמנהל הארנונה אין את הכלים להכריע בסוגייה האם גוף פלוני הוא הקדש ציבורי או אם לאו, ולחילופין לבית המשפט יש סמכות מקבילה לדון בעניין, ובמסגרת שיקול הדעת השיפוטי עליו להכריע. קביעה נוספת, תמוהה לא פחות, היא הקביעה שבית המשפט היה קונה סמכות לו היה מדובר בתביעת השבה. האם לדעת בית המשפט על קופת חולים לשלם את החוב ולתבוע השבה?! האם לא ראוי להכריע בסוגייה כבר כעת, מבלי להידרש לדרש העקלקלה אותה מציע בית המשפט?! (בש"א 2998/00 קופת חולים מאוחדת נגד המועצה האזורית מטה יהודה, למבקשת עו"ד דן גיורא, למשיבים עו"ד פנחס קובן ואח'). לצורך הטלת היטל ביוב נדרשת החלטת הרשות, אולם אם זו אינה נמצאה בארכיב אין הדבר מוכיח כי היא לא נתקבלה כדין בפסק דין שניתן על-ידי כב' נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, נקבע כי ע"פ חוק העזר של עירית תל-אביב יפו, יש להתחשב בתשלום דמי השתתפות ששולמו בעבר עם הטלת היטל לפי חוק העזר החדש. הנשיא הוסיף, כי "אך הוגן הוא כי תשלום בגין סלילת רחובות שנעשה בעבר (על פי שיטת דמי ההשתתפות) יילקח בחשבון בגדר שיטת ההיטלים". אולם, חלקו הבעייתי של פסק הדין מצוי בהתייחסות בית המשפט לשאלת היטלי הביוב. נקודת המוצא של כב' הנשיא שלצורך הטלת היטלי ביוב נדרשת החלטה של הרשות, והעדר החלטה יש בו כדי לאיין את החיוב. ברם, העובדה שההחלטה לא נמצאה, ועל בסיס ההנחה שהודעה על התקנת הביוב אכן נשלחה לבעלי הנכס (הטענה שהודעה לא נשלחה נזנחה על-ידי התובעת במחוזי), מתחזקת ההנחה שההחלטה להתקין את הביוב אכן נתקבלה. לכן, אליבא דבית המשפט, בנסיבות אלה, העדר מציאת ההחלטה אינו סותר את חזקת תקינות מעשה המנהל. ומוסיף כב' הנשיא: "באי מציאת ההחלטה בארכיוניה של הרשות המקומית יש כדי להצביע על חוסר סדר בארכיוניה, אך אין בכוחה לסתור את חזקת התקינות". למעשה, יוצר כב' הנשיא חזקה מסוג חדש - "חזקת חוסר הסדר בארכיב הרשות המקומית". הנשיא, בכל הכבוד, יוצר מעגל שוטה: הוא מניח כי ההחלטה אכן נתקבלה ומכיוון שכך אי מציאתה מעיד על חוסר סדר בארכיב, ובכך אין כדי לסתור את הנחת הבסיס לפיה ההחלטה אכן נתקבלה. טוב היה עושה בית המשפט, אילו היה הודף את ההתקפה על עצם קיומה של ההחלטה שלא בהסתמך על קיומה. אמנם בית המשפט הניח שהודעה אכן נשלחה, ולכן קבע שלא די באי מציאת ההחלטה כדי להעיד על העדרה, אולם קביעה זו סותרת הלכות רבות אחרות הקובעות שרמת ההוכחה הנדרשת להוכחת יסוד שלישי היא זעומה "כמשקל נוצה". כמו-כן, פסק הדין עומד בסתירה לקביעות אחרות, לפיהן כאשר נטענת טענת חריגה מסמכות פרוצדורלית או טענה נגד התחשיב, נשמט הבסיס מחזקת התקינות, שכן המידע הוא בידי הרשות ורק בכוחה להוכיח שאכן פעלה כדין (ע"א 263/78 חברת חשמל נגד נשר, פ"ד לג' (1), 757). [ע"א 6066/97 עירית תל-אביב נגד אבן אור וערעור שכנגד. לעירייה עו"ד דורית קרני, לחברה עו"ד מלכה אנגלסמן]. הליכי הערר בנושאי ביוב ומים - ההליך העיקרי לתקיפת חיובים אלה ברע"א 2425/99 עירית רעננה נגד י.ח. יזום והשקעות ואח', מדובר במספר תיקים אשר עניינם תקיפת אגרת הנחת צנרת מים והיטלי ביוב. כל ההליכים נפתחו בבית משפט השלום. בכולם טענה המבקשת, עירית רעננה, כי הסמכות לדון בנושא הביוב מסורה לועדת הערר לענייני ביוב מכוחו של חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב- 1962, ואילו הסמכות בענייני מים מסורה לשר הפנים מתוקף פקודת העיריות (אספקת מים). בשניים מן ההליכים נדחתה הטענה והתיקים כולם הגיעו לבית המשפט המחוזי, לאחר שאוחדו. בבית המשפט המחוזי ונקבע מפי כב' השופטת גרסטל, כי נכון לרגע זה אין די נתונים לקבוע אם דרישות התשלום הומצאו כדין, ובהעדר יכולת לקבוע כאמור לא ברור אם הדבר בסמכות ועדות הערר או שר הפנים (לפי העניין). נקבע אפוא, שיש להשאיר את העניין בתחום בית משפט השלום. העניין הגיע בשלישית לבית המשפט העליון. בפסק דין ארוך קובעת השופטת פרוקצ'ה, כי יש להכיר בסמכות רחבה ביותר להליכי הערר שבחוק הביוב ובחוק המים, וכי לגוף הדן בערר מסורה אף הסמכות להחליט אם הוא מוסמך לדון בערר או אם לאו. כמו-כן נקבע, כי ההליך צריך להתחיל בועדת הערר, וגם אם היא אינה מוסמכת היא זו שתקבע את חוסר סמכותה. עוד נפסק, כי לבית המשפט סמכות מקבילה בנושאים עקרוניים ומיוחדים, ובין היתר כאשר נטענת טענת רשלנות או טענה כללית לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979-. הנשיא ברק פתח בקביעה כי הוא מסכים עם דעתה של כב' השופטת פרוקצ'ה, אך למרבה הצער קביעותיו אינן מתיישבות עם כל קביעותיה של הש' פרוקצ'ה. הש' אנגלרד מסכים עם חבריו, אם כי, כאמור, לא ברור היקף ההסכמה בין הנשיא לשופטת פרוקצ'ה. פסק הדין מעיד על ניתוק חמור של בית המשפט העליון מהמציאות העסקית וההתנהלות השלטונית במדינת ישראל. טוב היה עושה בית המשפט העליון לו בחן את מניעיה של המבקשת להיצמד להליכי הערר והערעור הקבועים בחוק. אילו היה עושה כן, היה מגלה בית המשפט הנכבד, שכל כוונתה של הרשות להכניס את האזרח למיטת הסדום של מועדי הערר, באופן שאין כל סיכוי של ממש שהוא יוכל להשיג על החלטות הרשות. חוק הביוב קובע ככלל את מועד הערר ל- 30 ימים מיום המצאת הדרישה ואילו חוק המים קובע 21 ימים. למעשה, רובן של הדרישות מגיע עת שהנישום עומד בפני קבלת היתר בנייה והעלאת השגות בשלב זה עשויה לעלות לו ביוקר. לצערנו, טרם הפכנו למדינה נאורה, בה רשויות השלטון מכבדות את זכותו של האזרח להשיג על החלטות הרשות, מבלי להפעיל עליו לחץ או לנצל לרעה את כוח השררה. זאת ועוד, תהליך בדיקת החיובים הוא ארוך ומצריך איסוף אינפורמציה שאת חלקה ניתן לקבל, עפ"י חוק, רק בחלוף חודשים ושנים. בכל בכבוד, טעה בית המשפט, כך שבד בבד עם הרחבת סמכותן של ועדות הערר לא הבהיר דיו כי זכות ההשבה לא תהא מוגבלת למועדים הקובעים בחוק, אם כי קביעה משתמעת כזו מצויה בפסק דינו של הנשיא. פסק הדין יוביל לפיצול הליכים רב, שכן הודעת החיוב מכילות בדרך כלל גם מרכיבים של כבישים, תיעול, ואגרות בנייה - ובעניינים אלה מצויה הסמכות לבית המשפט ולא למסגרות הערר. בראייה ארוכה יותר, ניתן לומר כי פסק הדין הוא הבקעה גול עצמית של הרשויות המקומיות. בתי המשפט לא ימהרו לאפשר לרשות להסתתר בגביית כספים שלא כדין מאחורי טענות פרוצדורליות. מחד צפויים לנו אפוא הגמשה דיונית ופטור מאגרה בהליכי ערר, ומאידך הגמשה משמעותית במועדים הקבועים בחוק ופתיחת שערי בתי המשפט בתביעות השבה נזיקיות. פסק הדין אינו קובע כללים ברורים לעתיד. יותר משהוא קובע משהו, הוא מעלה שאלות ותהיות רבות לעתיד. על חלקן של השאלות אפשר להשיב, אולם לא יהא זה המקום המתאים. נסתפק אפוא בהעלאת השאלות ולא בניסיון להשיב עליהן: א. מתי יש סמכות מקבילה לבית משפט ולוועדת הערר או שר הפנים ? ב. האם לא ניתן לטעון על כל גביית יתר (שבד"כ מלווה ברשלנות או הטעייה) שהיא רשלנית או מטעה ובכך להיכנס בשערי בית המשפט? ג. מה קורה כשעולה בוועדה טענת הגנה בסגנון סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא המשפט ? ד. מתי נגיד שהסוגייה היא עקרונית, כזו המצדיקה דיון בבית משפט דווקא? ה. מהי דרישת תשלום ? מה קורה שדרישת התשלום ניתנת בעל-פה, או אינה מפרטת כלל על מה היא מוטלת ו/או מכוח מה? ו. מתי מתחיל מרוץ הזמן להגשת הערר, מקום שבו הדרישה אינה כדין? ז. מהוא פגם "פעוט" ומהו פגם "מהותי" בהודעת הדרישה? ח. מתי יקבע שר הפנים מועד ארוך יותר להגשת ערר ? אד-הוק? בתקנות? ט. החלטת שר הפנים היא סופית. כיצד הדבר מתיישב עם זכות הפנייה לערכאות שהיא זכות חוקיתית על חוקית? ואם כן, כיצד מערערים? לבג"צ? י. האם מקור נורמטיבי מסמיך אחר להטלת האגרות וההיטלים יוצר סמכות מקבילה (שאלה זו הוצאה מדיון בפסק הדין במפורש) ? יא. הכיצד זה שהעורר יפנה לועדת הערר ויטען בפניה שהיא הפורום הלא מתאים? תגובות למאמר ניתן לשלוח לדואר אלקטרוני תגובת המערכת למקרה "יפת לוי" - אני מציע להרחיב "הלכה" זו גם למגזר העסקי. אם הלקוח לא ישלם בעד מוצרי המכולת, יהיה הבעלים של המכולת חייב להמשיך לספק סחורה, ויהיה רשאי לתבוע בבית המשפט את כספו. אני מודע לכך שיש הבדל - בעל המכולת אינו רשות שלטונית, אז נצמצם את התחולה. האזרח לא ישלם בעד נסח מקרקעין, דרכון, אגרת רישוי לרכב, אגרת משפט!!!, והרשות תמשיך לספק לו את השירות או המצרך ותתבע אותו לשלם, ובמיוחד מנהל בתי המשפט שיתבע מהתובע לשלם את המחצית השנייה של האגרה. יופי של מדינה. לעניין דנציגר (היטל השבחה) - בטרם נכנס להשוואה בין שמאי מכריע לוועדת ערר של ארנונה, צריך לקבוע "מיהו השמאי המכריע". סוגיה זו טרם באה על פתרונה למרות שחלפו 19 שנה מיום חקיקת התוספת השלישית. לצערי, אני קורא בפסקי דין ובמאמרים את ההגדרות הבאות: השמאי המכריע הוא מעין בורר, השמאי המכריע הוא שמאי שתפקידו להכריע, ועוד פנינים כאלה. אין הדבר כך. השמאי המכריע הוא מותב שיפוטי בדיוק כמו ועדת ערר של ארנונה וועדת ערר של מס שבח. הכשרתו המקצועית כשמאי מקרקעין אינה רלוונטית יותר או פחות מהכשרותו של שופט כעו"ד ומהכשרתו של דיין רבני כרב. ועד שהאסימון הזה ירד לשופטים הקובעים מהו מעמדו של עמיתם, ולשמאים המכריעים עצמם (שאין פלא שהם מבולבלים בקשר לזהותם), נמשיך לחפש את אישיותו הפנימית והאמיתית של השמאי המכריע. למקרה גייזלר - לדעתי, לוקה פסק דין זה בטעות כל כך יסודית שהוא עומד בניגוד לכל תפיסת הארנונה. כאשר מס מוטל על הבעלים של נדל"ן הוא מוטל לפי שווי הנדל"ן, ומכאן שלפוטנציאל השימוש יש משמעות מכרעת אם כי לא יחידה. כאשר מס מוטל על מי שמשתמש בנדל"ן והתעריפים נקבעים לפי סוג השימוש, לאיזה עניין רלוונטי פוטנציאל השימוש בנכס? לבד מהדוגמאות המצוינות שהביא מחבר המאמר, אשאל שאלה אחת בלבד. בית המשפט המחוזי בחיפה, שבו נפסקה ההלכה, יושב בבניין ערבי בן כמאה שנים שיש לו פוטנציאל יוצא מהכלל לשוב ולהיות וילה של תושב ערבי. כיצד נמסה את בית המשפט? לעניין קופת חולים - עיצה מס' 1 לשלם 1000 ש"ח ולתבוע השבה כולל הצהרה עקרונית בדבר הזכות לפטור. אם זה מה שעושה את השופטים מאושרים... עיצה מס' 2 להגיש השגה כל כך מסובכת, מורכבת, "דפוקה" (סליחה על הביטוי הלא פרלמנטרי) שכל מנהל ארנונה שפוי יודיע מיד שהיא לא בסמכותו ואז להגיש תביעה לבית המשפט. ל"חזקת אי הסדר בארכיב של הרשות המקומית" - קיימות בדין חזקות הניתנות לסתירה וחזקות מוחלטות ("חלוטות" בלשונם של עוכרי הדין והשפה). החזקה האמורה היא מוחלטת ואין צורך אפילו לטעון לה. הפתרון האולטימטי לבעיית מועדי הערר על היטלי ביוב ומים - הגשת ערר אוטומטי על כל "המצאת דרישה" של רשות מקומית. את הערר יש להגיש בשם כל בעלי הקרקע כדרך שמגישים תביעה ייצוגית, ולפני שזורקים את התובע הייצוגי מכל המדרגות, לבקש יפויי כוח. למי שלא הבין, העיצה היא אירונית. הבעיה היא שהמחוקק קוצב לנישום מועדים קצרים להתגונן מפני תשלומי חובה, ואילו לרשות המקומית מוקצב כל הזמן שבעולם, או למצער זמן נדיב ביותר. כך למשל ועדה מקומית יכולה להוציא שומת היטל השבחה ללא הגבלה במועד ואילו בעלים של קרקע שנפגעה מוגבל במועדי תביעת הנזק למרות שלעיתים מדובר באותה קרקע עצמה. אז כמו שאמרתי קודם, יופי של מדינה. שנה טובה, מדינה טובה הנריק רוסטוביץ