ביום 16/8/00 חתם כבוד השופט אברהם אברהם בבית המשפט המחוזי בנצרת את פסק דינו בתביעה מורכבת ומסובכת בדבר הספקת מים ע"י ועד מקומי לתושבי הישוב. בשולי פס"ד, ניתן להבין כי ועד מקומי, המוגדר בפסק הדין כ"רשות מים", אינו רשאי לנתק את הספקת המים לצרכן המסרב לשלם בעד המים שצרך.
כבוד השופט אברהם התייחס לסיטואציה בה אין חוק עזר עירוני לאספקת מים וקבע, כי על אף שהצרכן לא שילם עבור צריכת המים שלו במשך שנים רבות, לא יוכל ועד המושב לנתק את אספקת המים. השופט אף התייחס בפסק דינו לזכות הקניין בחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו".
שוחרי חירויות הפרט, האנרכיסטים וכל הקמצנים עטו על פס"ד "תקדימי" זה כנשרים על נבלת השלטון, ופצחו בקריאות קרב בדואר רשום, פקסים טלפונים וכל אמצעי תקשורת קביל על מנת להודיע לרשויות המקומיות, כי אינם יכולים יותר לנתק מים בגין אי-תשלום.
אין חולק על כך, כי על רקע עובדת היות מים מצרך חיוני, שאי-אספקתו קשה ומכבידה, מן הראוי לנסות ולגבות חוב באמצעים פחות חמורים מניתוק מים בפועל. אולם, בימים שכל דרך אחרת היא מסלול יסורים (ולראיה תביעה מתחילת 1998 הסתיימה במחצית 2000), הרי שאין לשלול דרך זו כקצרה, יעילה וזולה במיוחד לצדדים.
חוקי היסוד מחייבים אמנם הפעלת שיקול דעת והימנעות מנקיטת צעדים חמורים כלפי זכויותיו של אדם (הזכאי לאספקת מים) אך אין כוונתם מתן היתר לאנרכיה ולניצולם לרעה.
מר יפת לוי, לא רק שניצל לרעה את זכותו לאספקת מים, אלא הצליח לתחמן בעבר את נציבות המים, ובית הדין למים חייב לספק למר לוי חיבור ישיר לחברת מקורות. בעודו מתעתע ברשויות השונות, לא מילא לוי את חלקו בתנאים לחידוש חיבור המים (בעיקר לאספקה ביתית בתעריף חקלאי), ולא הניח את קו המים עד למקום בו נדרש לעשות זאת ע"פ החלטת בית הדין למים.
כבוד השופט אברהם ראה מולו את האזרח העשוק, בדק בציציות ואמר: "על מנת ללמוד מתוך הסמכות לספק מים גם סמכות לנתק את אספקת המים, צריך היה מחוקק המשנה לאמר את דברו במפורש."
כבוד השופט, שניתח באריכות את המצב החוקי, מצא, כי בחוק המים אין כל הסמכה לניתוק בגין חוב ושר החקלאות, שהחוק הסמיכו עוד בשנות החמישים להתקין תקנות, התרשל במילוי תפקידו ולא תיקנן. ובאין תקנות מעין אלו, ובאין חוק עזר מקומי לאספקת מים, הרי שניתוק המים אינו חוקי.
כבוד השופט "שכח", כי רשות המים היא "הוועד" וכי ועד אינו יכול לחוקק חוקי עזר, ואילו המועצה האזורית בה שוכן הישוב אינה רשות מים, ועל כן היא מנועה מלחוקק חוקי עזר שלא לה נועדו.
אבסורד זה, מן הדין ומן הצדק, בשעה שבתי משפט נמוכים, מרשים לעצמם להיות גדולים, היה אמור לעבור מן העולם בפס"ד תקדימי אמיתי שיקרא את כוונת המחוקק ויעשה סדר היכן שהמחוקק לא הסדיר זאת במפורש. במקום להביא להשלמת הגשמת תכלית החקיקה, במקום לתפוס ראש גדול ולעשות סדר, הסתפק כבוד השופט אברהם בניתוח אקדמי של המצב החוקי ותוצאותיו מי יישורן.
כבוד השופט היה אמור לדחות על הסף את טענותיו של מר יפת, ולקבוע קטגורית, כי אספקת המים תחודש לאחר תשלום החוב והוצאות המשפט. כבוד השופט היה אמור להפוך על פניה את החלטת בית הדין למים, מלפני כעשור, ולהעדיף את טובת הציבור על פניו של זיכיון היסטורי , חסר הגיון, שניתן בזמנו למר יפת.
כבוד השופט היה צריך למצות את הסמכות שניתנה לו על מנת לעקר כל ניסיון נואל לעושק הקופה הציבורית ולאנרכיה והחמיצה - ליבי עם השופט שטעה ובגדול.
