עמוד 22 שנה שניה * גיליון מס' 10 נובמבר-דצמבר 2000 הנס האמיתי של חנוכה מאת דליה ישעיה   אמא! אני אוהב אותך, קרא הבן מבעד לחלון המכונית ונסע לו. ספק עם שמע אותי עונה, גם אני אוהבת אותך. ויהי ערב נר ראשון. הבית ריק. התיישבתי על הכסנוע. הבטתי סביבי, הקופסאות הריקות עם פיסות נייר קרועות בשלל צבעים שרק לפני שעות מעטות היו כה מרשימות בשלמותם ועתה, זרוקים על הרצפה, זכר למתנות שנתנו וקיבלנו היום, היום הראשון של חנוכה. הבן ואשתו אפילו הציעו לאסוף את הכל ולשים באשפה אך אמרתי בחיוך שלא צריכים. מה נותר לי לעשות מחר חוץ מלנקות ולבשל? ריח הסופגניות עדיין מרחף באוויר והלביבות... שרק נהיה בריאים ושאוכל להכין את מעדני החג בשנה הבאה שוב. הנרות כבר מזמן כבו אך נוגה אורם עדיין מנצנץ בדמיוני. נשמתי לרווחה, וחייכתי לי, בת 86 וצעירה אני. שלווה נעימה מרחפת סביבי ובלבי רגשות של סיפוק, טוב לי. עצמתי את עיניי. מחשבות וזיכרונות על ירמיהו מילאו את מוחי. זו השנה העשירית שירמיהו ז"ל לא אתנו, לא איתי... משהו קרה לפני שתים עשר שנים, ובכל שנה בזמן הזה עולים אותם זיכרונות, ותמיד נדמה כאילו זה רק קרה אתמול. ברביעי ביוני במלאות 50 שנה לנישואינו, הגיע ירמיהו הביתה בשמחה וסיפר שהיה במחוז המוניציפלי וקנה לנו מתנה שהיא גם השקעה: "תעודות מס ארנונה". ועוד הוסיף, שמקווה הוא כי יום אחד זה יהפוך אותנו לבעלי בתים רבים. איזה "תעודות" קונים במחוז? שאלתי והוא הסביר: בכל שנה מתפרסמת בעיתון העירוני רשימה של כל נכסי מקרקעין שלא שולם עליהם מס ארנונה. וכל המעונין, יכול לקנות "תעודה" שזה כמו שטר, ששווייה כולל את חוב המס, וההוצאות המחוז הכרוכות בנידון. כל "תעודה" מתייחסת לנכס מסוים ולחוב שנתי אחד. בלי להבין את משמעות העניין שאלתי, אתה חושב שזו השקעה טובה? אני מקווה, ענה. עניין ה"תעודה" לא עלה בשיחתנו מאז שקיבלתי את "המתנה" ועד לאחר שנתיים וחצי לאחר מות ירמיהו ובמשרדו של עורך הדין שהקריא לנו את הצוואה. ואז, באין ברירה, הקשבתי להסבריו של הפרקליט עד שהבנתי את כל הקשור בעניין. כאשר חשבון מס ארנונה נשלח בנובמבר כל שנה ע"י המחוז לבעל המקרקעין, ניתן לשלמו תוך 5 חודשים. אם לא שולם עד סוף חודש מרץ של השנה הבאה, מפרסם המחוז בחודש יוני את רשימת בעלי המקרקעין שעדיין חייבים במס, את מיקום המקרקעין ואת סכום החוב. העירייה מוכרת "תעודת מס ארנונה" תמורת תשלום מיידי ומלא של חוב המס. תעודה זו חייבת להישאר בידי קונה "התעודה" לפחות שנתיים לפני שהוא יכול ליצור קשר עם בעל המקרקעין ולשאול אם בעל המקרקעין מעוניין (או מסוגל) לפדות את התעודה. אם לא, בתום שנתיים מיום קניית התעודה רשאי בעל "התעודה" לדרוש מבית המשפט למכור את המקרקעין ואז עו"ד המייצג את המחוז שולח מכתב רשום לכל אדם או גוף שיש לו עניין במקרקעין זה, כמו בעל הנכס, בנק שנתן משכנתא, בעלי תעודת מס ארנונה ובית המשפט. לבעל הנכס יש זכות מוגבלת בזמן להתמודד בבית המשפט עם גורלו המר. כמובן שכל יום חולף הולך החוב וגדל, כי הריבית מאוד גבוהה. התהליך משפטי נמשך כ-4 חודשים ואז מגיע היום הנורא בו מוכרים את המקרקעין במכירה פומבית על מדרגות בית המשפט. הראשון שמקבל כסף מהמכירה הוא בעל תעודת מס ארנונה, אמר הפרקליט בחיוך והרים מבטו אלי. למעשה זה עדיין לא הסוף, כי מיום המכירה נותן בית המשפט עוד 10 ימים לבעל הנכס את אפשרות האחרונה לפדות את חובותיו , כי ביום ה- 11 נרשמת הדירה בספרי המחוז (טאבו) על שמו של בעל הנכס החדש. לפני שיצאתי ממשרדו של הפרקליט סיכמנו שהוא ישלח לי את שמות 15 בעלי הנכסים שתעודות מס ארנונה היו בבעלותי. יצאתי ממשרדו וקיוויתי שלא שם לב ל"טורנדו" אשר עבר בי בשעה הזאת וחשבתי איזה מתנה איומה קנה בעלי? ידעתי שאני חייבת ליצור קשר עם כל 15 בעלי הנכסים אך לא היה לי שום מושג מעל ומעבר צעד זה. הפגישה הראשונה שלי התקיימה בשעות הבוקר של ערב החג. התקשרתי למר בראוון (הראשון ברשימה) ודברתי עם אשתו. בקצרה הסברתי לה מי אני ושברצוני לבוא לראות אותה ואת בעלה. הבית של האדון וגברת בראוון היה בית צנוע ביותר שקירותיו החיצוניים היו זקוקים לסיוד ובגינה המכוסה בדשא היו זרוקים פה ושם צעצועי ילדים. גב' בראוון קיבלה את פני בנימוס ובתנודת יד הזמינה אותי להיכנס פנימה. על השטיח בסלון שיחקו שני ילדים, תאומים כבני 3 ואחותם שנראתה כבת 5 או 6 ישבה ליד שולחן האוכל וציירה לה. בעלת הבית הובילה אותי לאותו שולחן, הזיזה כסא וביקשה שאשב, ניגשה לכסא ממול וגם התיישבה. שאלתי אותה מתי יבוא מר בראוון כי הייתי רוצה לדבר עם שניהם. אין בעל, הלך, נעלם, כמדברת לעצמה ופניה הצעירות מביעות עצב וכאב רב, והמשיכה: יום אחד הבעל שב הביתה מעבודתו וסיפר שפיטרו אותו, 4 חודשים הסתובב ככה בלי עבודה... חיפש אבל לא מצא. הוא היה כל כך עצוב כי איש גאה היה. רק רצה שאטפל בילדים ואהיה עקרת בית טובה. אפילו שלא הרוויח הרבה אבל זה הספיק לנו. הכסף שהרוויח כל שבוע הספיק בדיוק לאותו שבוע, רצינו לשים בצד אבל ממה? 4 חודשים של סבל, ואז גם הגיע חשבון מס ארנונה. מעיין ניקח כסף? לי אין משפחה, יש לנו מזל שבמות הורי בעלי, השאירו לנו את הבית הזה. בחיים שלי לא ראיתי את בעלי לבכות אבל במצב כזה, בחודש האחרון, לא רצה לקום מהמיטה ושכבר כן קם, ישב סגור בחדר ובכה. כל יום היה לנו פחות מה לאכול. עד שיום אחד היה במקרר רק חמישה ביצים, כיכר לחם, רבע בקבוק חלב, וצנצנת קטנה עם ריבה. זה הכל. הוא אמר שהוא הולך להביא אוכל. הוא הלך ולא שב... לא טלפנתי למשטרה... כל כך הרבה פעמים אמר "הלוואי ולא הייתי כאן". אני יודעת שהוא התבייש בפני ובפני הילדים. בגלל זה עזב... אני חושבת שיום אחד הוא ישוב. מה עשית? שאלתי בתדהמה. ניגשתי לשכנים, לא יכלו לתת לי, גם להם אין, אבל הם אמרו לי לאיזה מוסדות לטלפן ולקבל עזרה. העובדת הסוציאלית באה היא אפילו נתנה לי קומפלימנטים כמה שאני מטפלת יפה ודואגת לילדים וכמה שהבית נקי, ושאולי לא אצטרך לעבוד בחוץ כי הילדים בבית ועם מכונת התפירה שלי, אני יכולה לעבוד בבית והיא תנסה למצוא לי עבודה. היא לא מצאה, אני לבד מצאתי. בית החרושת שולח לי כל שבוע בד חתוך ואני תופרת. כל שבוע 500 סינורים. כל שבוע אני חוסכת קצת כסף ובחודש הבא יהיה לי מספיק לשלם את מס ארנונה. וההודעה שקבלתי מבית המשפט... אתם לא תיקחו את הבית ממני ומהילדים שלי. עיניה הבריקו ומראה פניה הביע גאווה, ואילו אני....הדמעות זלגו, כמו עכשיו כמו כל שנה בלילה הראשון של חנוכה. דממה בחדר. הר געש בכל גופי... אם אי פעם הרגשתי בושה בהיותי אני, עצמי, או אשת ירמיהו זה היה ברגעים אלו. איך יכול היה ירמיהו לקנות לנו מתנה כזאת? "תעודות מס ארנונה" ולקוות שיום אחד נהיה עשירים עם נכסי מקרקעין בגלל נפילתו של זולת. איך אפשר לשמוח? איך אפשר ליהנות? ואיך אפשר לא לסבול מנדודי שינה כאשר כל זה כתוצאה ישירה מסבלו של אדם אחר? נעזרתי בכל אנרגיה של אומץ בי ואמרתי בקול שקט ומתון (שהפתיע אפילו אותי): "בעלי ואני החלטנו שאנחנו לא מעונינים "לקחת" ממך (או מהבעלים האחרים, חשבתי לעצמי) את הבית והסיבה שקנינו את "תעודת מס ארנונה" כי חשבנו על זה כהשקעה שתביא לנו הכנסה חודשית ואנחנו מעונינים לעשות הסדר של תשלומים חודשיים לפי יכולתך, עד לסיום החוב. נכון שפעלנו לפי החוק אבל לא תמיד לחוק יש צדק. גברת בראוון נעצה בי זוג עיניים מבוהלות ובדומעות אמרה: It's the miracle of Christmas ואני עניתי It's the miracle of Chanukah .