הנישומה קיבלה שומת ארנונה ושלחה השגה בדואר רשום ביום 25.3.98. התשובה להשגה נתקבלה ביום 7.7.98. הנישומה טענה בפני ועדת הערר, כי השגתה התקבלה משום שמנהל הארנונה לא השיב על ההשגה תוך 60 יום.
מנהלת הארנונה טענה, כי שלחה בעצמה את התשובה ביום 18.5.98, ולראיה, מצוין התאריך במכתב התשובה. ועדת הערר התייחסה לחותמת הדואר לפיה נשלח מכתב התשובה ביום 6.7.98 כאל סימוכין, אולם לא שללה קיומן של תקלות במערכת הדואר. טענתה הנישומה נדחתה, והנישומה ערערה לבית המשפט המחוזי בחיפה על החלטת ועדת הערר.
כב' סגן הנשיא השופט ד"ר ד. ביין פסק, כי למנהל הארנונה עומדת "חזקת התקינות", ולכן נטל ההוכחה, כי ההחלטה בהשגה נשלחה באיחור, מוטל על המערערת. מאחר ואמינות גרסת מנהלת הארנונה לא נשללה, והוועדה קבעה כי תתכנה תקלות שיגרמו לעיכוב בשליחת המכתב מיום שהונח בתיבת הדואר, נראה כי המערערת לא הצליחה לסתור את חזקת התקינות.
הערעור נדחה ביום 26.10.2000. ב"כ המערערת עו"ד ברגרזון. ע"ש 230/00 שירותי בריאות כללית נ' ועדת ערר לארנונה. (פורסם במס פקס גיליון 55
"מנהל הארנונה" של רשות מקומית הוא תפקיד סטטוטורי, שנקבע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) משנת 1976. זהו תפקיד רב חשיבות, משום שלמנהל הארנונה לבדו מוקנית הסמכות לשנות את שומת הארנונה כאשר מוגשת לו השגה על ידי הנישום. סמכות זו אינה מוקנית לראש הרשות המקומית או לכל גוף אחר ברשות.
מנהלי ארנונה רבים הם בעלי מקצוע מעולים, המקפידים קלה כחמורה בכל הוראות החוק ובכל נהלי העבודה והמועדים. למרבה הצער, לעתים מאויש תפקיד זה בעובד או בעובדת של רשות מקומית, שלא קיבלו לכך כל הכשרה מקצועית, ועם כל הרצון הטוב מלאכתם אינה עונה על דרישות החוק. לעתים מאויש תפקיד זה בעובד או בעובדת רשות מקומית הממלאים תפקיד נוסף ברשות, ועומס העבודה פוגע בתקינות פעילותם כמנהלי ארנונה.
ברשויות מקומיות רבות טרם השכילו להבין, כי כל טעות של מנהל הארנונה עלולה לעלות להן ביוקר. מנהל ארנונה מיומן עשוי לחסוך לרשות המקומית ולנישומים זמן יקר וממון רב אם ישכיל ליישם את הוראות דיני הארנונה בצורה נאותה, ויעשה מאמץ אמיתי להגיע לשומה מוסכמת בכל מקרה ומקרה.
התקלה העיקרית של ניהול ההשגות נעוצה בכך, כי מנהלי הארנונה, רובם ככולם, אינם מנהלים "פנקס השגות", ובו נרשמים הפרטים החיוניים - שם הנישום, מועד קבלת ההשגה, נושא ההשגה, מועד ההחלטה בהשגה, תוכן החלטה ומועד שיגורה לנישום.
לו היה מתנהל פנקס השגות בידי מנהלת הארנונה גיבורת כתבה זו, לא היה נדרש בית המשפט לעשות שימוש ב"חזקת התקינות", והסוגיה הייתה נפתרת בעצם הצגת הפנקס בפני הנישום.
השימוש ב"חזקת התקינות" נכון מבחינה משפטית, אולם הוא מעלה טעם רע. אין לנו כל טרוניה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, אולם היא לא יכולה להפיג את החשד שמא העובדות היו שונות.
המטלה של הפגת חשד כזה אינה רובצת לפתחו של בית המשפט. היא רובצת לפתחו של כל מנהל ארנונה, המבקש לעשות את מלאכתו ביושר ובאמונה. אנו גורסים כי מכאן ואילך, ניהול פנקס השגות יהפוך לחובה מנהלית, וכי העדרו של פנקס כזה יתפרש לחובתו של מנהל הארנונה בכל מקרה של מחלוקת לגבי המועדים.
