המסר הכפול ורגשי האשם הם מכשירים רבי עצמה בידי ההורים הפולנים, והם הכלים בעזרתם מחנכים את הדור הצעיר. נערה, המבקשת רשות מאימה לצאת עם בן זוגה להצגה שניה, אינה נתקלת בסירוב.
"תצאי איתו לסרט. למה לא. אני אשאר בבית לבד ואסתכל בטלוויזיה."
מובטח לה לבת, שהמחשבה על האם הבודדה והסובלת יקלקל את הנאתה מהבילוי עם חברה. כגודל התענוג הצפוי לצאצא המתהולל, כן גודל רגשי האשם שיהיה עליו לשאת. נסיעה לחו"ל של נער שסיים את שירותו הצבאי, תזכה לתמיכה כספית ומוסרית מצד אימו.
"קח איתך עוד 3,000 מרק מחשבון הפיצויים שקיבלתי מגרמניה. אני כבר לא איהנה מהכסף הזה. זה כסף בשביל סבא וסבתא שנשרפו במחנות. ממילא אף אחד לא מסוגל להבין מה שאני מרגישה."
נשמתו של הסבא שנרצח תלווה את הצעיר בעת מסעו באירופה. האם המיוסרת, שאינה מסוגלת ליהנות מכסף הדמים הזה, תגדיש את הסאה. המוות מככב תדיר אצל הפולנים. הוא פושט ולובש צורה בהתאם לצורכי הרגע.
"לאף אחד בכלל לא איכפת אם אני חיה או מתה" נהגה סבתי למלמל תחת אפה.
"באחת הפעמים כשהתקשרתי לאמי לדרוש בשלומה, היא סיפרה לי כי היא מרגישה 'לא כל כך טוב' כי מזה שלושה ימים היא אינה אוכלת" סיפרה לי רותי.
"מה קרה?" שאלה רותי את אמה בדאגה.
"פחדתי שיהיה לי פה מלא כשתתקשרי" נזפה האם ב'ילדתה הקטנה' שהפקירה אותה למשך שלושה ימים. "מה אכלת? את לבושה טוב?" סיימה את הנזיפה.
במסר הכפול וברגשי האשם נעשה שימוש מעודן גם בחיי היומיום של בני זוג. בשעת כעסה, על שזנח את חובותיו כאב, ננזף אבי -
"מה בסך הכל ביקשתי ממך? שתלך לטייל עם הילד. תראה את השכן שלנו, מטייל עם בנו לפחות פעמיים בשבוע."
הביטוי "בסך הכל" קובע, שהבקשה לא הייתה מופרזת. אחריה באה הטחת אשמה על הפקרת הצאצא. החינוך הפולני הוא ערובה לדור עמיד ומחושל. ההתמודדות עם המסר הכפול ועם רגשי האשם, נותנת לנער את הכוח להתמודד עם תלאות החיים. ועם אשתו לעתיד. ושהפסיכולוגים יתפוצצו.
בית הוריי היה מנצנץ בשעות הלילה ללא הרף. זו תוצאה ברוכה של מידת החסכנות, שגרמה להם לכבות את האור בחדר בכל פעם שיצאו ממנו. כשהלכתי למטבח לקחת תפוח עץ והשארתי אור דולק בחדרי, זכיתי בנזיפה על דרך השאלה הרטורית.
"אתה חושב שיש לנו מניות בחברת החשמל? אתה יודע שאבא עובד קשה בשביל הכסף."
הסיום המשומש, שליחו לא נס לעולם, בא לפרוט על רגשי האשם, שמבלעדיהם לא ניתן לחנך את הדור הצעיר למצוות ולמעשים טובים. הפולנים אינם חוסכים ליום גשום. אצל הפולנים גשום כל השנה. הם חוסכים על מנת להקנות השכלה לנער ודירה לנערה. כשרוכשים את הדירה לכלה הצעירה טורחים ההורים להודיע לכל בר-בי-רב, כי הדירה נקנתה ב"קישקע-געלט", כלומר, בכסף שחסכו מעצמם ומבטנם.
הניסיון האמפירי מלמד, שגודל החיסכון עומד ביחס ישר לגודל הכרס של ראש המשפחה, ונמצאה הלוגיקה לוקה בחסר. ועניין הכרס מחזיר אותי לבעיית המזון. כשהותרתי בצלחת את הבקר הארגנטינאי שבושל על צאת נשמתו את הפירע ואת הצימעס לא נגועים, זכיתי לשמוע מסבתי הרצאה מקיפה על מצב הרעב בעולם השלישי.
"ילד בהודו היה מאושר לראות חצי מזה", נזפה בי.
"גם אני מעדיף לקבל רק חצי", מלמלתי, "וילדים בהודו לא אוכלים בקר אלא רק בוהים בו בעיניים גדולות ועגולות".
עידן הטלוויזיה טרם הגיע, ונחסכו ממני המראות של ילדים נפוחים מחפשים מזון בערמת פסולת. אבי תרם לסדרת החינוך את הרעב, שפקד את ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.
"הייתי אוכל את הסלק של הסוסים" העלה זיכרונות מנעוריו.
ניסיון החיים שרכש אבי במלחמת העולם השנייה
וסלק הסוסים שאכל, גרמו לו להצטייד במלאי של מזון בכל פעם שפרצה מלחמה. בשנת 1956 רכש ארבעים קילוגרם של תפוחי אדמה. מלחמת קדש הסתיימה לאחר שבוע, ואנו המשכנו לאכול במשך חודשים רבים תפוחי אדמה שהצמיחו ניצנים.
בצד המסר הכפול ורגשי האשם, נותנים הפולנים מקום של כבוד להכחשה. נושאים ובעיות, שאינם נוחים לשיחה אינם קיימים. ככלל, יש לפולנים גוף רק מהחגורה ומעלה. כלפי החלק התחתון יש הכחשה מוחלטת, וזה מקורו של הדיבר השביעי: "לא תעשה את צרכיך בבית חברך".
אוי לבושה הנגרמת לפולנייה, שנאלצה בעיצומו של אירוע חברתי לסור אל חדר השירותים. החשש, שמא ישמעו בסלון את מעשיה, יעבירנה על דעתה. דודתי ברונקה נטלה כדורי מלח בצאתה מביתה, שלא תגיע לידי התנסות, ולא תיגלה ערוותה ברבים.
הכחשה זו אינה מותירה מקום לחינוך המיני של הנוער. העובדה, כי המחנכת חטאה בנעוריה, וכי החניך הוא פרי אותו חטא, יוצרת בעיה בלתי פתירה (הראיה היא, כי מריה לא חטאה וילדה את ישו). הפתיחות לחינוך המיני כיום ממציאה לנער ולנערה מידע מפורט בעיתוני הנוער, בטלוויזיה ואפילו בבית הספר. בשנות החמישים העלו עיתוני הנוער על נס את החלוציות בנגב, ברדיו שידרו את "משפחת שמחון" והטלוויזיה טרם באה לעולם.
לאמא הפולנייה יש ששה חושים. החוש השישי הוא החוש, שבאמצעותו היא יודעת למה בדיוק זקוק הילד הקטן שלה.
"אתה רעב הניושו" הייתה אמי מודיעה לי. "תלבש סוודר, יהיה לך קר" התנבאה. "לך לישון מוקדם אחרת לא תוכל לקום לצבא בזמן" הייתה מאיימת עלי.
"אני שבע, חם לי, ומספיקות לי ארבע שעות שינה" נהגתי להשיב בעשרים ושתים שנותיי הראשונות. מששכרתי דירה, יכולתי לישון ביום, לאכול בלילה ולהיות מצונן בחורף כאוות נפשי.
"אם החלטת להיות עצמאי אז למה אתה מביא אלי את הכביסה שלך" טענה נגדי בהגיון שאינו ניתן לסתירה, "וחוץ מזה, איך אתה יכול לגור בדירה כל כך מטונפת? עוד תהיה חולה מזה."
