|
|
|
|
סרבנות מסים בהפגנת מחאה*
מאת: יעקב פוטשבוצקי, עו"ד**
הסמכות להטיל מסים היא אחת מסמכויותיו הקלאסיות של הריבון, ולפיכך אין להתפלא על כך שמחאות נגד הריבון התבטאו גם בסירוב - עדין יותר או פחות - לשלם את המס (בנוסף, כמובן, למחאה על עצם הנטל הכלכלי הכרוך בה).
זכר לכך נמצא אף בתנ"ך, כשמואב וארם הנכבשות מביאות לדוד המלך מס שנתי (שמואל ב' ח' 6). וכשבעיית המיסוי שימשה עילה לפילוג ממלכתו של שלמה. מלחמת העצמאות של ארה"ב פרצה אף היא על רקע של הטלת מס ודוגמאות נוספות אינן חסרות.
אלא שגם יחידים נוקטים, לעיתים, בסרבנות מס כדרך של מחאה ואלה צריכים להתמודד מול המערכת השיפוטית. במילים אחרות, סרבנים אלה אינם רוצים בהריסת המערכת השלטונית של הריבון, מאחר שהם מכירים בה וחפצים בקיומה ; הם מנסים, אפוא, לבטא את מחאתם וביקורתם במסגרת הליך משפטי יציר הדין הקיים. כמשפטנים - להבדיל מהיסטוריונים או סוציולוגים - מעניינת אותנו דווקא האפשרות לשבץ את מחאת היחיד במסגרת הדין הקיים.
כרקע עובדתי לדיון יכול לשמש פס"ד בעניינו של ראובן גוטסמן, ת"פ 2927/90 בבימ"ש השלום בת"א. האישום המקרה זה כלל חמש עברות של אי הגשת דו"ח שנתי לפקיד השומה למרות שנשלחה דרישה להגשת דוחות. הנאשם הודה בעובדות וכפר באשמה, אך טענותיו לא שכנעו את ביהמ"ש (כב' השופט י' ברא"ז), שהייתה לו סיבה מספקת כלשהי להגיש את הדוחות אותם נדרש להגיש.
משהגיע שלב גזר הדין, הסתבר שזו כבר הרשעתו השלישית של הנאשם בעבירות של אי הגשת דוחות, ואף הופעל לגביו בעבר מאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו בגין עבירות אלו ; את הסיבה לסרבנות עקרונית זו ניתן למצוא בקטעים מגזר הדין:
"לנאשם טענות כרימון נגד שלטונות המס על כל שלוחותיהן. במקום למצות את ההליכים האזרחיים הוא לוחם את מלחמתו האזרחית הפיסקלית במס הכנסה על ידי ביצוע עבירות פליליות... סיכומיו מלאים מליצות מחד והכפשות של מס הכנסה מאידך. חלק נכבד מטיעוניו מופנה לרשות המחוקקת ונגד פקיד מס הכנסה. חלק מטיעוניו מופנה כלפי עובדי מס הכנסה והחלטותיהם. הנאשם יכול היה להגיש השגה כנגד החלטות פקידי מס הכנסה ואם ההשגה לא מתקבלת להגיש ערעור לבית המשפט."
גם בשלב הערעור חזר הנאשם על טיעוניו: כך אומר ביהמ"ש המחוז בת"א בע"פ 905/92 (סגן הנשיא גלעדי והשופטים גולדברג וארבל):
"המשיב מצידו חוזר בטיעוניו על כך שמס הכנסה והרשות המחוקקת מכבידים עולם על האזרח ומטילים עליו גזרות שאינו יכול לעמוד בהן. אנו דוחים מכל וכל את טיעוניו של המשיב - המערער, גם אם יש בפיו טענות כלפי המחוקק או רשויות המס
אין בכך להוות צידוק לעניין אי הגשת הדו"חות."
(פס"ד קמא ניתן בינואר 1992, פס"ד בערעור ניתן ביוני 1992).
בתי המשפט סברו, אפוא, שכל טענותיו של הנאשם (שלא היה מיוצג) לרבות טענות ה'מחאה' לסוגיהן, צריכות ויכולות להתברר במסגרת האזרחיות של השגה ושומה ; סברה, שלכאורה ועם כל הכבוד, נראית תמוהה, שכן הטענות כלפי המחוקק לכאורה אינן שפיטות. יתר על כן, הנושא הקונקרטי שנדון איננו שומה שהוצאה, אלא דרישת פקיד השומה מגוטסמן כי יגיש דוחות [ס' 131(6) לפקודה] ולפיכך, דומני, שאין גם הליך של השגה וממילא גם אין ערעור, ואם יש טענות מסוג של חוסר סמכות, אפליה, חוסר סבירות, וכיו"ב, מקומן לכאורה בבג"צ.
אבל, נניח לצורך העניין, שאכן מתקיים הליך שיפוטי כלשהו - השאלה היא, האם ניתן להעלות במסגרתו את טענות המחאה. נסיון מסוג זה שנערך באנגליה לפני מספר שנים נכשל, ועל כך הגבתי בהערה קצרה ברואה החשבון ל"ו, עמ' 349, כדלהלן:
"מעשה בנישום שתקפו אותו לפתע יסורי מצפון: וכי למה זה ומדוע עליו לשלם מס על הכנסותיו ועוד להוסיף חטא על פשע ולממן בכך פעולות ממשלתיות שליבו נקפו על ביצוען? יגע הנישום בעל המצפון, חקר ודרש ומצא לו אסמכתא להיתלות בה: משהצטרפה מדינתו - בריטניה - לחותמי האמנה האירופית בדבר הגנה על זכויות האדם קיבלה בכך על עצמה גם את אותו סעיף באמנה אשר מגן על חופש המצפון, ומאחר ואינוסו של הנישום הנ"ל לשלם את מסיו ואף לממן בכך פעולות ממשלתיות מאוסות (בעיניו) פוגע אנושות בטוהר מצפונו וממילא גם בזכויותיו כאדם חופשי ובעל עקרונות נאצלים, מחייב הדין ולא כל שכן הצדק להניח לו לחיות על פי עקרונותיו ולהימנע מלאכוף עליו את נטל המסים. זה אינו סיפור דמיוני אלא - בתוספת קצת "נופך" משלי - תיאור טענותיו של המערער בפרשת oxley v. raynhan אשר פורסם ב- 779 tc 54; ואם יש את נפש הקורא לדעת את אשר פסק בית המשפט, פסה"ד הוא - ברצינות מדהימה - שהחתימה על האמנה אינה הופכת אותה לחלק מהחוק התוך מדינתי ומשום כך האסמכתא אינה ישימה ויש לדחות את ערעורו של הנישום, אגב, לא היה מיוצג."
אצלנו לא קיימת אמנה כזו, ולכאורה הדברים הם בבחינת קל וחומר, אלא שמסקנה זו תהיה נמהרת קמעא. אצלנו קיים חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, האוסר פגיעה, בין השאר, בכבודו של האדם ובפרטיותו כאשר ניתן לפגוע בזכויות המוגנות כאמור רק "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינו עולה על הנדרש".
לכאורה זוהי הזמנה בדיוק לאותן טענות - מחאה ולבדיקה שיפוטית של השאלה, האם דרישת הדוח בכלל או במקרה המסוים שנדון, הולמת את ערכיה של מדינת ישראל, נעשית לתכלית ראויה ופוגעת בפרטיותו ואולי אף בכבודו של הנישום במידה שאינו עולה על הנדרש.
אכן סע' 10 לחוק היסוד מורה, שאין בו לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב חקיקת חוק היסוד ובעזרתו ניתן, אולי, לחסום פורמלית את טענות המחאה לגבי ס' 131 לפקודה, אך ההסתמכות על זכות הוותק של הסעיפים מהווה בריחה מדיון ענייני, יש בה טעם לפגם מההיבט הציבורי והיא משאירה בעינה את הבעיה לגבי דברי חקיקה חדשים.
הדרא קושיא לדוכתיא: אם תמצא ערכאת השיפוט שיש טעם בטענות המחאה, ממילא אין תוקף לדרישתו של פקיד השומה ועל שום מה מוגש, אפוא, האישום. המסקנה המתבקשת היא אם כך, שמקומן של טענות המחאה במסגרת בדיקת עמידות הדרישה בהוראות חוק היסוד בדבר כבוד האדם וחירותו צריכה להיות דווקא במסגרת העלאת טענה מקדמית בדיון באישום פלילי, לפיה העובדות אינן מהוות עבירה, מאחר והדרישה נוגדת את הוראות חוק היסוד הנ"ל. נותר לנו רק לחכות להזדמנות המתאימה ולראות איזה תוכן ייתן בית המשפט לדבר המחוקק.
_____________________
* פורסם ברבעון הישראלי למסים, כ"א 82 עמ' 142.
** המחבר הוא פרקליט המתמחה במסים.
|
|
|
| |
|
|