עמוד 10 גם תשתיות אפשר להקים בקומות* בזק, חברת החשמל, מע"צ, מקורות, חברות הדלק, חברת הגז ואחרים חייבים להיות דיירים בבית משותף מאת אביעד שר שלום** קרקע היא משאב במחסור בכל מקום. במדינת ישראל, באזור שמצפון לבאר שבע, ניתן אף לומר שהיא משאב שהתכלה. בניגוד לתחושת האסון הלאומי הנובעת מהמחסור במים, מעטים כנראה חשים את חומרת המחסור בקרקע. את בעיית המחסור במים ניתן לפתור על ידי שינוי בסדרי העדיפות הלאומית - ביטול החקלאות או לחלופין יצירת מים. פתרון זה יקר אומנם אבל אפשרי טכנולוגית. יצירת קרקע איננה אפשרית בשום מחיר (אם מוציאים מכלל חשבון את קוריוז האיים המלאכותיים). לאור העובדות הפשוטות האלו קשה להבין את הקצאת הקרקע הנדיבה בישראל לשימושים המכונים תשתיות לאומיות. בכל עת של משבר כלכלי נקרא קטר התשתיות להעלות את הרכבת המשומשת על הפסים. כיוון שתמיד מדובר במצב חירום, שולפים האחראים על התשתיות את תוכניות המגירה שלהם ומשכנעים בדחיפות הצורך ובעיקר בזמינות לבצע מיד כביש, מסילת ברזל או קו מתח גבוה. כל אחד מהם רוצה להיות האחראי הבלעדי על "מסדרון התכנון" של קו התשתית עליו הוא אחראי. לכל מסדרון כזה יש "רצועת ביטחון" המטילה מגבלות על התקרבות תשתיות אחרות. המגבלות האלה אינן נובעות מאופייה המהותי של התשתית אלא מהאופי בו מנהלות חברות התשתית את הלטיפונדיות שלהן. מסילת ברזל וקו תקשורת יכולים לדור בכפיפה אחת. תעיד על כך העובדה, שרשות הרכבות עצמה ביקשה להעביר קווי תקשורת בתוך רצועת הדרך של המסילה. התכנון המתארי הארצי צריך להורות על זכויות הדרך של הרכבת כתוואי שבו יש להעביר את קווי התקשורת, אבל מכיוון שתוכנית המתאר הארצית למסילות ברזל (תמ"א 23) איננה כוללת קווי תקשורת, הצליחה בזק לטרפד את הפתרון הנכון כלכלית וסביבתית. הגישה הקונבנציונלית הננקטת על ידי מוסדות התכנון לפתרון הבעיה היא הצמדת מסדרונות התשתית לרצועה מופרת אחת. גישה זאת, שהפכה כבר למעין מנטרה של מערכת התכנון כולה, מתעלמת לחלוטין הן מהפגיעה של הרצועה בסביבה והן מעלותה הכלכלית. רוחבה של רצועה כזאת עשוי להגיע למאות מטרים ושטחה למאות קילומטרים מרובעים. רמות מנשה, האזור שבין ואדי ערה לואדי מילך, הוא אזור בלתי מופר יחסית, הקרוב ביותר למרכז הארץ. בשנים הקרובות תחצה אותו רצועת תשתיות מכביש 65 לביש 70. הרצועה תכלול את זכויות הדרך של כביש חוצה ישראל, של כביש 653 ואולי גם 444, של המוביל הארצי, ואולי גם מסילת ברזל, קו מתח גבוה וקו הגז הלאומי. רצועה ברוחב של מספר קילומטרים של תשתיות בפועל ושטחים הכלואים ביניהם, אשר ייוותרו מ"מסדרונות התכנון". רצועת התשתיות הזאת תתפוס עשרות קילומטרים מרובעים של שטחים פתוחים ויקרים, לצורכי פנאי ונופש ולצורכי פיתוח. היא תיראה למרחוק ותפר לחלוטין את תחושת המרחב הפתוח השוררת היום באזור. בעלי חיים קטנים כגדולים לא יוכלו לחצות אותה וייווצר גם כאן ניתוק בין אוכלוסיות צמחים ובעלי חיים, ניתוק אשר יאיץ את תהליך ההכחדה של מינים ופרטים העובר על ארץ ישראל הלא מדברית. הפתרון המתבקש איננו הצמדת מסדרונות התשתית זה לזה, אלא איחודם המוחלט בתוך רצועה אחת, ואפילו בקומות. מוסדות התכנון, שהכירו (באיחור רב ובחוסר רצון מופגן) כי לא ניתן להמשיך ולבנות בארץ ישראל פרברים צמודי קרקע, חייבים לדרוש מקווי התשתית את מה שהם דורשים כבר מזמן מבני האדם - לדור זה מעל זה ולא זה לצד זה עם גינה בתווך. בזק, חברת החשמל, מע"צ, מקורות, חברות הדלק, חברת הגז ואחרים, חייבים להיות גם הם דיירים בבית משותף. קווי מתח גבוה עוברים היום, במקרה הטוב, לאורך דרכים ראשיות. כאשר הדרך מתעקלת מטעמי טופוגרפיה (האזורים הנופיים היפים ביותר), ממשיך קו החשמל בדרכו הישרה בלב השטחים הפתוחים, ויוצר מסדרון שאיננו שטח פתוח עוד, הוא מטיל מגבלות בנייה תחתיו ומשני צדיו, ומבזבז שטחים כלואים רבים בינו לבין הכביש. כאשר יש צורך להרחיב את הכביש יש להעתיק את עמודי החשמל ולכן מראש בונים אותם מעבר לזכות הדרך המקסימלית, שברוב המקרים לא תמומש לעולם. קו חשמל כזה ניתן להעביר בתוך רצועת ההפרדה בן נתיבי הכביש. אי זה יישאר קרוב לוודאי במקומו, גם כאשר יורחב הכביש והוא מהווה תמיד שטח לא ראוי לכל שימוש אחר. לראיה - כאשר באזור התעשייה החדש של טירת הכרמל לא היה מקום לרצועת חשמל לצד הדרך, העבירו כך בדיוק את קו החשמל. מע"צ לא תאהב את זה, גם לא חברת החשמל. חברות, אלה שלהן בהגדרה אינטרס יחיד וצר, שומרות עליו ומעדיפות אותו על פני כל אינטרס ציבורי אחר. הציבור גם העמיד לרשות כל אחת מהן תמ"א פרטית אותה היא מנהלת. תמ"א 3 לכבישים נערכת על ידי מע"צ, תמ"א 10 לקווי חשמל נערכת על ידי חברת חשמל. המתכננים הנשכרים על ידי החברות הציבוריות, מקבלים הנחיות להתנתק כלל האפשר מכל מגבלה תכנונית קיימת ולהטיל את מירב המגבלות על הסביבה, כדי למנוע אחרים מלהתקרב אל המסדרון "הפרטי" שלהן. למוסדות התכנון אין כלים מקצועיים לבקר את התכנון ובעיקר לא את הסטנדרטים וההגבלות שנקבעו על ידי "אנשי המקצוע" בחברות צרות אינטרסים אלה. הן נתפסות כמשרד ממשלתי לכל דבר, והמשרד הממשלתי הממונה עליהן נותן גיבוי לכל גחמה מקצועית שלהן. קווי התשתית מוגדרים תמיד "פרויקט לאומי", שראוי לקצר את הליכי התכנון שלהם ולא לעכבם בתיאום בינ-משרדי מיותר. זהו אבסורד שהיה ראוי שמבקר המדינה יבדוק אותו: איך נותנים לחתול לשמור על השמנת והציבור עוד קונה לחתול כלב שישמור עליו מחתולים אחרים. תכן שהפתרון לשלטון הלטיפונדיות של חברות התשתית הוא חיובן לשלם מחיר אמיתי עבור הקרקע שהן מבזבזות ללא כל צורך אמיתי, מתוך עצלות, אי יעילות ושוביניזם ארגוני בלבד. לו הייתה מע"צ צריכה לשלם למינהל מקרקעי ישראל דמי חכירה מהוונים על הקרקע שצורכים הכבישים ו"זכויות הדרך" שלהם, אולי היו נוהגים בה בכבוד. יתכן שאז השטח הכלוא בטבעות המחלף היה מוחכר לתחנות דלק, דבר המקובל באירופה אך אסור בתקנות תוכנית המתאר הארצית לתחנות דלק (תמ"א 18). תקנות אלה נכתבו על ידי, איך לא, מע"צ. הדבר אפשרי, בטיחותי וכלכלי. תחנות כאלה עובדות מתחת לגשר מחלף מסובים, ובתוך הטבעת של מחלף גנות, כיוון שהן היו שם לפני ההנחיות. למשטרת התנועה לא ידוע על יותר תאונות בשני אתרים אלה. גם למשרד לאיכות הסביבה לא ידוע על מפגעי קרינה אלקטרומגנטית של מתח גבוה באזור התעשייה של טירת הכרמל. לו היה מינהל מקרקעי ישראל ממלא את חובתו ומנהל את קרקע המדינה באופן מיטבי, היה דורש מחברת נתיבי איילון מחיר מלא עבור הקרקע המבוזבזת על ידי הכביש ומחלפיו וגם על תעלת הניקוז. יתכן כי אז הייתה חברת נתיבי איילון משתמשת בעשרות אלפי המטרים הרבועים הבנויים מתחת לרמפה בגשר קיבוץ גלויות ומחכירה אותם לשימושים האפשריים מתחת לגשר: מרכזיית בזק, תחמ"ש חשמל, מחסן לשעת חירום של פיקוד העורף או של עיריית תל אביב. כל זה לא יקרה כאשר בזק, חברת חשמל ועיריית תל אביב לא משלמות מחיר מלא עבור הקרקע אותה הן מבזבזות במקומות היקרים ביותר, כלכלית וסביבתית. כאשר הוקם משרד התשתיות הלאומיות נדמה היה שזהו תפקידו. היום כבר ברור שהמשרד הפריט את עצמו. הזנב (חברת החשמל) מכשכש בכלב, בדיוק כמו במשרד התחבורה המנוהל על ידי מע"צ ומשרד התקשורת המנוהל על ידי בזק. שר התשתיות עוסק בקידום רעיונות מוזרים לפתרון בעיות הבנייה הלא-חוקית במגזר הערבי על ידי בנייה חוקית ומיותרת של ישובים חדשים עבור המגזר היהודי בנגב ובגליל. בינתיים, מרוב תשתיות בלב השטחים הפתוחים, כבר לא נותר מקום להתרחבות ראויה של ישובים ולפנאי ונופש של תושבים. _________________ * פורסם בגלובס - נדל"ן ותשתיות. ** הכותב הוא גיאוגרף ומתכנן סביבתי.