עש 000207/00 אישי ישיר בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מיוחס יצחק נ ג ד מנהל הארנונה בעיריית ראש העין בית משפט מחוזי תל אביב-יפו בפני כב' השופטת שרה דותן [3.6.02] פסק - דין ערעור זה מופנה כנגד החלטתה של ועדת הערר שליד עירית ראש העין (להלן: ועדת הערר") אשר דחתה את ערררה של המערערת על קביעת ארנונה כללית בגין נכס המוחזק על ידה ברחוב המלאכה 22, ראש העין. לגבי השנים 1997 – 1999. העובדות המערערת הינה חברת ביטוח המנהלת את עסקיה בנכס נשוא הדיון. בשנים 1997 – 1999 חוייבה המערערת בגין הנכס הנ"ל בתשלום ארנונה על פי סיווג "חברת ביטוח" בהתאם לצו הארנונה של עירית ראש העין (חשבון ארנונה מספר 2680508401). שטח הנכס המחוייב בתשלום הארנונה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. המחלוקת בין הצדדים 1. לטענת המערערת טעה מנהל הארנונה בסווגו את הנכס שבשימושה בסווג של "חברות ביטוח" מכיוון שלטענתה רוב שטחו של הנכס שבהחזקתה משמש למתן שירותי שיווק טלפוניים על ידי אנשי מכירות, שאינם מוסמכים כיועצי ביטוח ולהשקפתה, אין לראות בפעילות שיווקית זו פעילות בתחום הביטוח ועל כן יש לסווגה כ"עסקים ומשרדים רגילים". לעומתה גורס המשיב, כי אין לפצל את השטחים שבשימושה של העוררת ויש לסווג את כל שטחי הנכס המוחזק ע"י המערערת כ"חברת ביטוח" בשל הפעילות המתבצעת במקום המשרתת מעיקרה את מטרת קיומה של המערערת שהינה חברת ביטוח. שנות המס נשוא הדיון מוסכם על הכל כי המערערת קיבלה דרישת תשלום לשנות המס 1997 – 1998 ובעקבות מו"מ בינה לבין נושאי משרה שונים בעירית ראש העין שילמה המערערת את הארנונה לשנים אלה, על פי הדרישה. לטענת המערערת יש לראות בפניותיה השגות על פי סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) ואילו המשיב גורס כי יש לדחות על הסף את הערעור ככל שהוא נוגע לשנות מס אלה מכיוון שלא הוגשו בגינן השגות במועד הקבוע בחוק ועל כן לא היתה לועדת הערר סמכות לדון בהן וגם הערעור בעניינן דינו להידחות על הסף. החלטת ועדת הערר בדיון בפני ועדת הערר הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה הועדה תברר תחילה את השאלה המשפטית באשר לסיווג חלק מהנכס כמשרד ובמידה ותתקבל טענת העוררת בסוגיה זו תדון הועדה בשאלה העובדתית, איזה חלק מהנכס משמש בפועל לפעילות שיווקית. בהחלטתה נשוא הערעור קבעה ועדת הערר שיש לראות בתשלום הארנונה לשנים 1997 – 1998 הסכמה לחיוב ולהיקפו. ולגופו של ענין החליטה הועדה כי שיווק טלפוני מהווה נדבך במשא ומתן בין החברה למבוטח ומהווה פעולה אינטגרלית ובלתי נפרדת מעיסוקה של העוררת בביטוח. דיון העובדות אשר שימשו בסיס להחלטתה של ועדת הערר אינן שנויות במחלוקת ועל כן יתמקד הדיון בשאלות המשפטיות. סיווג הנכס מוסכם על הכל כי שיעורי הארנונה יכולים להיות שונים לגבי סוגים שונים של נכסים או של חלקים מהם על פי מיקומם ושימושם כפי שנקבע בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). "8(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס". אולם הצדדים חלוקים בשאלה האם בעקבות ביטולם של סעיפים 274(א) ו- 275 לפקודת העיריות (נוסח חדש) על ידי חוק ההסדרים יש עדיין תוקף להלכה כפי שנפסקה בבג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ. עירית תל-אביב, פד"י לג(1) 113 לפיה יש לקבוע את סיווג הנכס בהתייחס לשימושו העיקרי ומטעם זה אושרה, באותו ענין, הטלת ארנונה בשיעור זהה על שטח מחסן הנלווה אל העסק ומשרת אותו. כן חלוקים הצדדים בשאלה כיצד יש ליישם בעניננו את הקביעה בבג"צ 764/88, 1437/90, 1985 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ. עירית קרית אתא פד"י מו(1) 793 לפיה אין לסווג משרדים של מפעל כמפעל, אלא כמשרדים גם אם אינם מרוכזים במבנה אחד אלא פזורים בכל שטח המפעל (שם עמ' 816). עיון בפסקי הדין הדנים בסוגיית סיווגם של חלקי נכס המשמשים, לכאורה, למטרות שונות מעלה, כי גם באותם מקרים בהם סבר ביהמ"ש כי הלכת ירדניה שונתה יישומה של ההלכה שנפסקה בבג"צ 764/88 הנ"ל השתנה על פי נסיבותיו העובדתיות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. בע"ש 2744/96 של בית משפט זה קבעה כב' השופטת אופיר תום, כי חנות יין ומסעדה המנוהלות בשטחה של תחנת דלק אינן אינטגרליות לתחנת הדלק ומהוות יחידות אוטונומיות נפרדות ממנה ויש לסווגן לפי ייעודן הספציפי ולא כחלק מתחנת הדלק. ובע"ש 146/98 מנהלת הארנונה עירית ראשון לציון נ. בנק הפועלים בע"מ קבע כב' הנשיא אורי גורן כי יש להבחין בין יחידות שונות של הבנק – המשיב,דהיינו בין יחידות הנותנות שרות באופן ישיר לציבור הלקוחות לעומת ההנהלה האזורית שאינה מעורבת ישירות במתן שירותים בנקאיים ללקוחות וזאת כאשר משרדי ההנהלה רוכזו בקומה נפרדת של המבנה ללא מעבר פנימי המקשר בין שני חלקי המבנה. לעומת זאת, נקבע ע"י כב' השופט הומינר ז"ל בע"ש 1559/91 מנהלת הארנונה של עירית ראשון לציון נ. בנק מסד בע"מ שיש לחייב גלריה שמוקמה באולם הראשי של סניף הבנק בארנונה לפי סיווגה כבנק. ובע"ש 935/91 נקבע כי השימוש בשטחי הנכס על ידי ועדי העובדים של הבנק (לרבות מכון יופי) אין בו כדי לנתק את הקשר בין הנכס לבנק ויש לראות את הנכס כחלק בלתי נפרד מן המערך הכללי והכלכלי של הבנק, לצורך סיווגו למטרות ארנונה. לנוכח הקביעות הסותרות, לכאורה, אשר רק חלקן צוטטו על ידי, הגעתי למסקנה כי המבחן אותו ראוי לאמץ הוא המבחן האירגוני והפונקציונלי שנקבע על ידי כב' הנשיא וינוגרד בע"ש 413/84 מרכז סליקה בנקאי בע"מ נ. מנהל הארנונה עירית ת"א-יפו. ונשאלת השאלה, האם פעולתם של סוכני המכירות (כפי שהם מוגדרים על ידי המערערת) מהווה חלק אורגני ופונקציונלי בעיסקה של חברת הביטוח. כפי שעולה מטענות הצדדים, המערערת מעסיקה פקידים אשר תפקידם שיווק טלפוני של פוליסות ביטוח ובמסגרת תפקידם הם מנהלים מו"מ עם לקוחות פוטנציאלים שלעיתים מסתיים בכריתת חוזה ביטוח. לטענת המערערת, תפקיד זה מבוצע בחברות ביטוח אחרות על ידי סוכני ביטוח חיצוניים אשר משרדיהם מסווגים לצורך ארנונה בסיווג "עסקים" או "משרדים". למרות היותה של טענה זו טענה שובת לב, אני סבורה שדינה להידחות. גודלה של מחלקה זו או אחרת בחברת הביטוח, אין בה כדי לשנות את מהות פעילותה של החברה שמטרתה כמו מטרתן של חברות ביטוח אחרות קשירת חוזי ביטוח עם לקוחות. העובדה שחברות אחרות בחרו להיעזר לצורך קידום מכירותיהן בשרותיהם של מתווכחים חיצוניים – סוכני ביטוח – אין בה כדי לשנות את המהות הבסיסית של עסקי החברה. כשם שלא יהא זה סביר לקבוע סיווג שונה למחלקת תביעות של חברה זו או אחרת בשל העובדה שהיא מעסיקה מספר רב של עורכי דין, או את המשרדים המשמשים להקלדת פוליסות בשל כך שחברות אחרות משתמשות בשרותי הקלדה של חברות קבלניות חיצוניות שמשרדיהן נהנים מסיווג שונה. עוד יצויין כי סוכני הביטוח הינם עובדים עצמאים הרשאים להתקשר עם מספר חברות ביטוח.לעומת עובדי המערערת שהינם פקידים שכירים של החברה המועסקים על ידה במשרדים הממוקמים בנכס נשוא המחלוקת. לאור האמור לעיל, אני סבורה שהן על פי המבחן האירגוני והן על פי המבחן הפונקציונלי פקידי המכירות הינם אורגן של המערערת ואין לסווג את שטח משרדיהם בסיווג שונה מסיווגם של יתר חלקי הנכס. ויפים לענייננו דבריו של כב' השופט א. גורן (כתארו אז) בה"פ 1998/92 עירית תל-אביב-יפו נ. אולמי טוקסידו ארועים ומסעדות בע"מ ואח': "אין ללמוד גזירה שווה מפסק דין זה (בג"צ 764/88 ש.ד) לענייננו, שכן בית המשפט איפשר הפרדה לצורך חיוב הארנונה כאשר הנכס משמש למטרות שונות שכל אחת מהן מוגדרת כסיווג נפרד, אך מעומקם של דברים עולה שלא היתה כוונה להרחיב הלכתו אף בנוגע לשימוש שונה כלשהו בנכס, שכן על ידי כך עלולים אנו להגיע לתוצאות על גבול האבסורד כגון משרד שבו כלולים חדר מנוחה, שרותים וארכיון יחוייב בשעורי מס שונים, לא זו בלבד שאין זו תוצאה המתקבלת על הדעת, אלא אף עלולה להגדיל את מספר הסכסוכים והמחלוקות בין הפרט לרשות." אשר על כן, החלטתי לדחות את הערעור לגופו של ענין. לאור התוצאה הנ"ל, מתייתר אמנם הדיון בשאלה האם הערעור מתיחס גם לשנים 1998- 1997 אולם מעבר לדרוש אציין כי גם בסוגיה זו הדין עם המשיבה. בתאריך 18.1.98 כתב מנהל הארנונה לב"כ המערערת מכתב בו הודיע לו על דחיית כל השגותיה של מרשתו. בתאריך 15.2.98 דרש מנהל מחלקת הגביה של המשיבה כי המערערת תפרע את כל חובותיה והדגיש כי העיריה רואה בתשובה זו סוף פסוק (נספחים א'-ב' לסיכומי המשיבה). גם בהנחה שהגדרת פניה זו או אחרת כ"השגה" אינה תנאי מהותי לקיום הוראת חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו – 1976 ברור שהודעות אלה שמות קץ למו"מ הקודם שהתנהל בין הצדדים ואם מבקשת המערערת להכתיר את פניותיה למשיבה בתואר "השגה" תשובות אלה דוחות את ההשגה והיה על המערערת להגיש ערר לועדת הערר במועד הקבוע בחוק. אולם היא בחרה לשלם את תשלומי הארנונה לשנים אלה ורק בשנת 1999 פעלה בדרך שהתווה החוק הנ"ל. יתירה מכך, ב"כ המערערת היה מודע להוראות החוק וטרח לציין במכתביו (נספחים ב(1) – ב(2) לכתב הערעור) כי מרשתו שומרת על זכותה להשיג על קביעת העיריה ובפגישה שהתקיימה בתאריך 9.2.98 אף צויין כי ישמרו המועדים להגשת ההשגה. בנסיבות אלה ברור כי המערערת ויתרה על זכותה להגיש השגה וערר אם ידרש והיא אינה יכולה ל"החיות" את הזכות לאחר שחלפה שנה מיום קבלת ההודענה המסכמת לפיה העיריה אינה מקבלת את טענותיה ודורשת תשלום על פי הסיווג המקורי. לסיכום אני דוחה את הערעור על כל חלקיו. המערערת תשלם הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ספריית הפסיקה של השער לנדל"ן ולמסים