ה"פ 000155/01 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו   15/05/02   כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל בפני:           זילברבוים אליעזר ע"י ב"כ רועי רוזן בעניין: המבקש         נ ג ד     מועצה מקומית גני – תקוה ע"י ב"כ יעקב בויאר   המשיבה         פסק דין   א. מהות התובענה זו בקשה למתן צו הצהרתי לפיו המבקש אינו חייב ארנונה למשיבה וכן להורות לרשות המקומית להימנע מלעשות שימוש בסמכותה מכוח הוראת שעה לגבות את מה שלטענתה מהווה חוב ארנונה כלפיה. ב. עובדות רלוונטיות המבקש הוא בעל מבנה הנמצא בחלקה 89 בגוש 6717 (להלן: "הנכס") הנמצאת בשטחה של המשיבה. המשיבה הנה מועצה מקומית. בהסכם פשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין במסגרת דיון שנערך בפני השופט שטרסמן בה"פ 15006/99 זילברבוים נגד מועצה מקומית בני תקווה ((לא פורסם) נספח 4 לכתב התשובה) נקבע שהנכס יסווג, לצורכי ארנונה, כמבנה חקלאי. מעבר לכך הסכימו שם הצדדים על נסיבות בהן יתכן ויוענק פטור מתשלומי הארנונה. בעניין זה קבע השופט שטרסמן: "3. כן מוסכם שהמבקש יפנה מייד לקבל פטור מלא בגין נכס ריק לתקופה של שישה חודשים כפטור חד פעמי. בא כוח המשיבה הודיע שבקשה זאת תענה בחיוב בכפוף לכך שהמבקש יצהיר ויכלול בתצהירו את הפרטים הנדרשים בקשר לצריכת חשמל ומים. 4. מכיוון שמוסכם על הצדדים שאין היום אפשרות לעשות שימוש בנכס נשוא תיק זה, והתב"ע מאפשרת שימוש חקלאי בלבד וזאת לצורכי חיובי ארנונה ומכיוון שקרוב לוודאי שבעתיד תטיל הרשות על המבקש תשלומי ארנונה נוספים, מצהיר בית המשפט על זכותו המלאה לבקש פטורים נוספים ובא כוח המשיבה מתחייב לעשות כל שניתן יהיה במסגרת החוק כדי להיענות בחיוב לבקשותיו של המבקש. 5. אם יתגלו חילוקי דעות זכאי יהיה המבקש לחזור לבית המשפט המוסמך בבקשה להחליט על פי שיקול דעתו אם ניתן יהיה לפטור אותו מארנונה במקרה שיווצר קושי משפטי בעניין זה." בפגישה שנערכה ביום ה – 16.8.00 בין מר בן דב, מנכ"ל המשיבה דאז, לבין המבקש נדונה שאלת חוב הארנונה של האחרון למשיבה. בעקבות פגישה זו חושב ע"י הגורמים המקצועיים במשיבה חוב הארנונה של המבקש לתקופה שבין 01.11.97 עד סוף שנת 2000 בסה"כ של 2,235.20 ₪. המבקש שילם סכום זה למשיבה בהמחאה ב – 16.8.00. (ר' העתק ההמחאה (נספח ה' לתגובת המבקש, וצילום קבלה על התשלום (נספח ג' לתגובה). ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות: - האם זכאי היה המבקש לפטור מתשלום ארנונה? - האם התגבש הסדר בדבר תשלום חוב ארנונה בין המבקש למשיבה? - מה מעמד "ההסדר" שנקבע בפגישה בין מנכ"ל המשיבה למבקש? ד. האם זכאי היה המבקש לפטור מתשלום ארנונה? המשיבה טענה שהמבקש לא עמד בתנאי הסכם הפשרה בדבר קבלת פטור מארנונה, שכן לא טרח להגיש בקשה לקבלת פטור. המבקש טען שהגיש בקשה כזו והפנה את בית המשפט למכתב שכתב בשמו ב"כ למשיבה ב – 5/7/00 (להלן: "המכתב") (נספח 6 לתשובה). אומנם מסמך זה מפרט את שנקבע בהסכם הפשרה, ברם אין הוא מזכיר את העובדה שההסכם התנה את הענקת הפטור הראשון ואת נכונות המשיבה לשקול בחיוב גם בקשות נוספות, בהגשת בקשה בפועל ובמתן פירוט בדבר חשבונות החשמל והמים בנכס, אם כי כעולה ממנו צורף פסה"ד של ביהמ"ש ומי "שהתענין" או היה צריך להיות מעונין בתוכנו,- יכול היה ללמוד את תנאיו ממקור ראשון. המבקש העיד כי בעזרת מספר עורכי דין שלח למשיבה כחמשה מכתבים רשומים ובהם פירוט החשבונות הנדרשים, לדבריו הוא אף העניק למשיבה ייפוי כוח לעיין בחשבונותיו בחברת החשמל בכוחות עצמה ואף הזמין את נציגי המשיבה לערוך סיור בנכס ולהיווכח שהוא אומנם ריק מפעילות. לדבריו המשיבה התעלמה מכל אלה. בנוסף על כך אמר המבקש: "כל המכתבים הרשומים אצלי – הם לא קיבלו בכלל והם מעלים בבתי משפט גם שהם לא מקבלים את זה." (עמ' 7 לפרוטוקול). אולם בפני בית המשפט לא טרח המבקש להמציא ולו ראיה משכנעת אחת שיש בה כדי לתמוך בעדותו. כל ראיותיו מסתכמות במכתב הנ"ל שאין בו כדי לעמוד בתנאי הסכם הפשרה בדבר הגשת בקשה לפטור. כל שמופיע לעניין זה במכתב היא טענה בדבר זכות לכאורה לפטור גורף מארנונה שאינו תחום בזמן. אין לשון המכתב לשון בקשה ולא מנויה בו משך תקופת הפטור המבוקש. מעבר לכך לא המציא המבקש חשבונות כפי שחייב הסכם הפשרה. אם המכתבים הרשומים ו/או קבלות שליחתם מצויים בידי המבקש כדבריו מדוע לא הביא אותם בכדי לתמוך בטענתו? אם אומנם נעזר בשני עורכי דין שונים במסגרת העברת החשבונות למשיבה מדוע לא המציא תצהיר מטעמם שיעידו שאמת בדבריו? לכן בצדק גרס ב"כ המשיבה (נספח מס. 7 ל- ה"פ) כי המבקש מעולם לא הגיש בקשה רשמית לפטור, לא חתם על תצהיר ולא טרח להעביר למשיבה את חשבונות החשמל והמים בנכס. מכאן שהמבקש לא עמד בדרישות שנקבעו בהסכם הפשרה לצורך קבלת פטור מארנונה ועל כן לא היה זכאי לו. ה. האם התגבש הסדר בדבר תשלום חוב ארנונה בין המבקש למשיבה? ביום ה – 16.8.00 התקיימה פגישה בין המבקש לבין מר דוד בן-דב, מנכ"ל המשיבה דאז (להלן: "הפגישה"). בפגישה זו שוחחו השניים על חוב הארנונה של המבקש. בתום הפגישה נערך חישוב חוב הארנונה של המשיב לפרק הזמן שבין 11/97 לבין 12/00. החוב חושב על ידי נחמה בק, האחראית על הגביה והארנונה במשיבה, בהתאם לפרמטרים שנקבעו בין מר בן-דב למבקש, והוא הועמד על 2,235.20 ₪ (ר' נספח ב' ו ד' לתגובת המבקש). עוד באותו יום שילם המבקש את הסכום וקיבל קבלה המוכיחה שעשה כן (ר' נספח ג' ו ה' לתגובת המבקש). ב – 27.8.00 שלחה המשיבה למבקש הודעה בדבר ביטול הסדר התשלום שנקבע בינו לבין מר בן-דב. בהודעה זה כתב מר בן-דב שהסדר התשלום שנקבע במסגרת הפגישה שנערכה בין השניים התבסס על מידע חלקי שמסר לו המבקש באותה פגישה. לדברי מר בן-דב המשיב הסתיר את עובדת קיומו של הסכם הפשרה על פיו הוגדר המבנה כמבנה חקלאי, שחייב בארנונה בהתאם לסיווג זה. מר בן-דב כתב שהמבקש גרם לו להבין שהנכס הנו לא יותר מסככה שאין בה שימוש, ומן הצדק שחוב הארנונה ייקבע בהתאם לכך. לדבריו אילו היתה מוצגת בפניו התמונה השלמה לא היה נאות להסדר התשלום. המשיבה טענה מספר טענות כנגד היותו של הסדר התשלום הסדר סופי ו/או מחייב. טענה אחת שהעלתה המשיבה נגעה לעצם קיומו של הסדר כלשהו. לדבריה הפגישה הסתכמה בלא יותר מטיוטה להסדר, טיוטה שהועלתה על הכתב (להלן: "הטיוטה") (נספח 12 לכתב התשובה), ברם זו מעולם לא התגבשה לידי הסדר מחייב. לדעת המשיבה העובדה שהטיוטה מעולם לא נחתמה מלמדת על כך שלא היתה הסכמה לתת לה תוקף, ולפיכך ההסדר מעולם לא נולד. גם המבקש טען שאין לייחס נפקות כלשהי לאותה טיוטה, עם זאת לדבריו אין נפקא מינה בין היעדר נפקות הטיוטה לבין התגבשותו של הסדר התשלום. למדנו שכבר ביום הפגישה שילם המבקש למשיבה כספים כהחזר של חוב הארנונה שלו. צמידות טמפורלית זו בין הפגישה לבין ביצוע התשלום מלמדת בעיני על קיומו של הסדר שהתגבש בפגישה. מסקנה זו מתחזק מהעובדה שבמכתבו מה – 27.8.00 מזכיר מר בן-דב הוראה שנתן לגורמי גביית הארנונה של המשיבה: "מכאן ברור שההודעה הזמנית, שמסרתי למחלקת הארנונה בדבר אופן החיוב של המבנה החקלאי – מתבטלת…." (נספח 14 לתשובה) אלמלא התגבשה בפגישה החלטה כלשהי, מדוע נתן מר בן-דב הוראה שכזו? המסקנה העולה מהראיות היא שאכן גובש בפגישה הסדר תשלום, גם אם הטיוטה אינה משקפת את תוכנו. טענה אחרת שהציגה המשיבה היתה שהתשלום שנעשה ביום הפגישה לא כיסה את מלוא החוב של המבקש, אלא היה זה תשלום חלקי בלבד על חשבון החוב. המבקש מצדו טוען שהוסכם בהסדר התשלום שהסכום הנ"ל יכסה את חובו במלואו. בקבלה שקיבל המבקש מהמשיבה כראיה לתשלום הנ"ל נכתב: "מיסים מ 11/97 עד 12/00". (נספח א' לכתב המרצת הפתיחה) בנוסף על כך הגיש המבקש צילום של ההמחאה בה שילם את הסכום הנ"ל, בתצלום צידה 'האחורי' של ההמחאה, שצירף לתגובת המבקש, מופיע הכיתוב: "גמר חשבון ארנונה 11/97 – 2000 סוף" ולצדו החותמת "לזכות חשבון מועצה מקומית גני תקווה". (נספח ה' לתגובה). ראיות אלו מלמדות שהתשלום היה בעבור מלוא חוב הארנונה שהצטבר במשך השנים, דהיינו לאורך כל התקופה הנ"ל. אילו היה אומנם מדובר בתשלום חלקי בלבד נדמה שלא היה מחושב כתשלום בעבור התקופה כולה, ולא היה מצוין בקבלה שזה "גמר חשבון". המשיבה נצמדה לעובדה 'שבקבלה למשלם', אותה נתנה המשיבה למבקש כראיה לכך ששילם את החוב, כתוב: "יתרות מיסי תשלום ע"ח" (הדגשה שלי – ד.פ.) (נספח ב' ל-ה"פ). לטענת המשיבה כיתוב זה מעיד על כך שהתשלום היה על חשבון החוב ולא על כל החוב. עיון בקבלה (נספח ב') מראה גם שכתוב בו: "ט.ל.ח" – טעות לעולם חוזרת. ואם נצרף את העובדה שהרשות הוציאה 2 סוגי מסמכים נוגדים לכאורה כשעל אחד מהם כתוב ט.ל.ח והשני מאשר את גרסת המבקש,- אזי היא נתפסת במסמך לגביו אין ט.ל.ח. מכאן שהראיות נוטות במאזן הסתברויות לאמת את גירסתו של המבקש, על פיו הסדר התשלום שנערך בין המבקש למר בן-דב קבע חישוב חדש ומלא של כל חוב הארנונה שהצטבר בתקופה שבין 11/97 לבין 12/2000, חוב אותו שילם המבקש במלואו. אדגיש שאין לטענתו של המבקש, כאילו הסכום ששילם היה גם בעבור חובות ארנונה עתידיים מעבר לאלו שהצטברו עד ליום האחרון לשנת 2000, על מה להסתמך, ודינה להידחות. ו. מה מעמד "ההסדר" שנקבע בפגישה בין מנכ"ל המשיבה לבין המבקש? המשיבה טענה שגם אם אומנם התגבש הסדר בין המשיבה למבקש הרי שהוא חסר נפקות בשל העובדה שלא נחתם על ידי הגורמים המוסמכים לפי דין. לטענתה מר בן-דב, בתוקף תפקידו כמנכ"ל המשיבה, לא היה מוסמך להגיע להסדר שכזה. המשיבה מפעילה לוגיקה חוזית על ההסדר וטוענת שאין הוא מחייב את המשיבה בשל חובת החתימה, שחלה מכוח סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות(א) תשי"א-1950, הקובע שעל כל חוזה כתב התחייבות או תעודה מטעם המועצה המקומית חייב להיות חתום על ידי ראש המועצה וגורם נוסף מהמועצה, שזהותו תלויה בנסיבות. לדעתה בשל העובדה שבמקרה דנן הצדדים להסדר מטעם המשיבה, מנכ"ל המועצה והאחראית על הגבייה והארנונה, היו גורמים שאינם מוסמכים לחתום על חוזה מטעם הרשות, ומעבר לכך בשל כך שכלל לא נחתם חוזה פורמלי, מסיקה המשיבה שלא השתכלל חוזה בדבר הסדר התשלום, ולכן אין לו נפקות. ראשית אציין שכפי שראינו הסדר התשלום אינו מבוסס רק על הטיוטה אלא על הסדר שנעשה בעל פה בתום הפגישה. שנית אין לעובדה שההסכמה בדבר הסדר התשלום לא נחתמה באופן פורמלי כל נפקות לענייננו. הטיעון שהציגה המשיבה מושתת על סיווג הסדר תשלום הארנונה לקטגוריה המשפטית של: "חוזה" או "התחייבות" מטעם מועצה מקומית. סיווג זה הנו שגוי ומכאן שטענתה הנ"ל של המשיבה יסודה בטעות מושגית-משפטית. אין עניינו כאן בפעילות הרשות המקומית בשוק הפרטי בו היא יכולה לבוא בחוזים והסכמים. גביית ארנונה וקביעת הסדרים לתשלומה נמנים על תפקידיה המינהליים-שלטוניים של המועצה המקומית. ההסדר בו עסקינן איננו חוזה בין צדדים עסקיים ואיננו בגדר חוזה מינהלי אלא מהווה הסדר בין רשות שלטונית לאזרח בתחום גביית מיסים, פעילות שהיא בגדר עניין שלטוני מובהק. לפיכך לא דיני החוזים שולטים כאן, אלא המשפט המינהלי וסוגיית שינוי ו/או ביטול בדיעבד של החלטה או מעשה מינהלי על ידי הרשות. אציין שהמשיבה לא טענה להיעדר סמכותו של המנכ"ל לערוך הסדר תשלום ארנונה אלא לחוסר תוקפו של ההסדר הספציפי הנדון כאן, בשל שלא נחתם על ידי גורמים המוסמכים לפי הדין. בהיעדר טענה לסתירתה חלה חזקת כשרות הפעולה המינהלית, שהמנכ"ל פעל בתוקף סמכותו כשהורה לגורמי התשלום וגביית הארנונה של המשיבה לחשב ולגבות את סכום החוב בהתאם להנחיותיו, אותן גיבש בפגישה עם המבקש. ככלל נתונה לרשות הסמכות לחזור בה מהחלטותיה ולבטלן, על הלכה זו חזרה השופטת ד' דורנר שקבעה בבג"צ 4492/92 - ד"ר ילנה שנקרנקו נ' מנכ"ל משרד הבריאות (פ"ד מז(4), 861) כי: "באין הוראה בחוק הקובעת אחרת, רשות מינהלית אינה מוגבלת על-ידי הכלל של "גמר המלאכה" (FUNCTUS OFFICIO). סמכותה לבטל את החלטותיה ולשנותן היא פועל יוצא מסמכות ההחלטה המוקנית לה." (שם, עמ' 864) הסמכות לבטל החלטה אינה מהווה סמכות מוחלטת, היא מוגבלת על ידי הדין המינהלי. לפיכך השאלה עליה יש להשיב היא: האם ביטול הסדר התשלום היה כדין? בבוחנו תקינות ביטול של החלטה מינהלית על בית המשפט לאזן בין מספר עקרונות: מצד אחד עומד האינטרס הציבורי אשר יקודם על ידי ביטול ההחלטה, אם זה אכן קיים. מנגד, עומדים האינטרסים החשובים של שמירת יציבות ההחלטה המינהלית, עידוד הרשות לפעול בהתאם לנוהלי עבודה מסודרים ונאותים, ואינטרס האזרח בהחלטה המינהלית שבאה לביטוי בזכותו לא להיות מוטרד פעם אחר פעם ע"י הרשות, בעניינים שנגמרו לכאורה, ובהסתמכותו ובציפיותיו הסבירות הכרוכות בהחלטה. בית המשפט יעתיק את "מיקומה" של נקודת האיזון בין האינטרסים הנ"ל בהתאם לסוג ההחלטה או הפעולה המינהלית שאת ביטולה מבקשת הרשות ובהתחשב בנסיבות העניין. חשוב לציין שאין מרחב התפרסות שיקול דעתה של הרשות בקבלת החלטה פלונית כמרחב שיקול דעתה לבטל את אותה החלטה. בשל העקרונות הנ"ל לא כל פעולה או החלטה שניתנה ע"י הרשות בסמכות ובסבירות ניתנת גם לביטול. כבר בבג"צ 113/52 ליזי זקס נגד שר המסחר והתעשייה (פ"ד ו 696) קבע השופט ויתקון כי: "לא הרי ביטול רשיון שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש…" (שם, עמ' 700). ביטול החלטה מינהלית אינה דבר של מה בכך, זוהי פעולה שהיא בגדר החריג. לעניין זה יפים דבריה של השופטת מ. בן-פורת, כתוארה אז, שקבעה מקרים בהם ניתן לבטל החלטה מינהלית: "חייבים אלה אמנם להיות מקרים חריגים ביותר, שכן, כרגיל, זכותו של האזרח לדעת, אם בידיו החלטה סופית ומחייבת, ואין להטרידו שוב ושוב באותו נושא. אולם, קיימת הלכה פסוקה מושרשת, שדנה בחריגים לא מעטים, אשר, אם נתקיימו, אין לדקדק עם הרשות המינהלית, ויש לאפשר לה לחזור ולעיין בהחלטה קודמת." בג"צ 707/81 - שפרה שוורץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון . פ"ד לו(2), 665 ,עמ' 668-669. האיזון בין העקרונות והאינטרסים הנ"ל נעשה בגדרן של "עילות ביטול" קונקרטיות שנקבעו בפסיקה, גם אם אין הן מהוות רשימה סגורה. בבג"צ 799/80 - פנחס שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה (פ"ד לו(1), 317) ציין השופט א. ברק, כתוארו אז, מספר עילות שכאלה: "כידוע, הכלל במשפט המינהלי הוא, שרשות מינהלית רשאית, בדרך כלל, לעיין מחדש בהחלטתה ולתקנה "מן הטעמים הבאים: תרמית, הונאה, טעות, הפתעה, היסח-הדעת, ראיה חדשה שנתגלתה, תנאים שנשתנו - בין אם עקב הוראת חוק מפורשת המעניקה את הכוח או על-פי העקרונות המשמשים את בתי- המשפט" (בג"צ 83 ,28/74, בעמוד 657). משהוענקה הסמכות למינהל לעיין מחדש בהחלטתו מהטעמים הנזכרים, ממילא מתעוררת השאלה בדבר היקף שיקול הדעת הראוי." (שם, עמ' 331) כפי שראינו מר בן-דב, במכתבו מיום ה - 28.7.00, הצדיק את ביטול הסדר התשלום במצג השווא, שלדבריו הציג בפניו המבקש בעת פגישתם. אי אזכור קיומו של הסכם הפשרה בין המשיבה למבקש ובעיקר אי אזכור העובדה שהנכס סווג שם כמבנה חקלאי החייב עקרונית במס, עולה לדעתו לכדי הטעיה שהביאה אותו לקבל את ההחלטה בדבר הסדר התשלום על סמך תמונה לא מלאה של מצב העניינים המשפטי – עובדתי. המבקש מצדו גורס שמר בן-דב היה מודע לקורות יחסיו עם המשיבה ולכן הוא סבור שלא חייב היה לגולל בפני המנכ"ל את מלוא מסכת היחסים העכורה ביניהם. מעבר לכך לדבריו המנכ"ל היה מכותב לפחות על מכתב אחד בין המשיבה למבקש דרך באי כוחם, שהזכיר את הפרטים להם טוען מר בן-דב שלא היה מודע. על כן, לשיטת המבקש, חזקה על המנכ"ל שהיה מודע להיסטוריית היחסים, כולל הסכם הפשרה. (ר' נספח 7 לתשובה) בין אם מר בן-דב היה מודע לסיווג הנכס בהסכם הפשרה כמבנה חקלאי ובין אם לאו, אין לכך נפקא מינא. מנכ"ל מועצה מקומית הנפגש עם אזרח, לדון בחוב הארנונה שלו, צריך להתכונן עובר לפגישה ולדעת את הפרטים הרלוונטים ולהתייעץ עם הגורמים המקצועיים ברשות המקומית; ו/או במהלך הפגישה להזמין את התיק הרלבנטי על הנכס מפקיד מטפל על-מנת שהחומר הקיים ברשות יהיה בפניו בעת הפגישה ולפני החלטה סופית בנושא, ו/או יכול היה המנכ"ל, לאחר ששמע את דבריו של האזרח, להבטיח שיקבל החלטה סופית בעניין לאחר התייעצות ובירור הפרטים עם הגורמים המקצועיים. במקרה דנן נדמה שמר בן-דב הגיע לפגישה לא מוכן, לא ביקש כל מידע במהלכה ואת מלאכת ההתייעצות עשה רק מספר ימים אחרי שכבר קיבל החלטה בעניין ואחרי שנתן הוראה לגורמי גביית הארנונה במשיבה לגבות מהמבקש את חובו בהתאם לפרמטרים שנקבעו בפגישה. המבקש רשאי היה להניח שבבואו לפגישה עם מנכ"ל מועצה מקומית, זה עשה ועושה מלאכתו נאמנה מעודכן בפרטים הרלוונטים בטרם הוא מגיע עמו להסכם בדבר הסדר תשלום. לפיכך אני קובעת שאין לייחס להתנהגותו של המבקש בפגישתו עם מר בן-דב מצג שווא, תרמית או הטעייה. עניינו כאן במחדל של הרשות המקומית. בין אם מקורה נעוץ בנוהלי עבודה לקויים או בהפעלה חד-פעמית של שיקול דעת לקוי מצדו של מנכ"ל המשיבה, על כל פנים האשם אינו רובץ לפתחו של המבקש. החלטה, שהוכרה בפסיקה כניתנת לביטול בכפוף לאיזון האינטרסים הנ"ל, היא החלטה שהתבססה על טעות של הרשות, בין אם זו טעות שבדין או כזו שבעובדה. (לעניין זה ר' למשל את פסק דינו של השופט ג' בך בע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נגד מנהל מס רכוש (פ"ד לז(1) 337). בפסק דינו הנ"ל של השופט ברק (בג"צ 799/80) נדונה סוגיה שיש בה אנלוגיה למקרה דנן: "מה הדין, אם עניין לנו בטעות גרידא, וטעות זו לא הוסבה על-ידי בעל הרשיון, אלא נגרמה באשמת המנהל בלבד? גם במקרה זה ניתן לבטל את הרשיון, אך השימוש בסמכות זו חייב להיעשות רק בנסיבות מיוחדות. הטעם לכך הוא אותו טעם, עליו עמדנו לעיל, דהיינו, שמקבל הרשיון רשאי להניח, כי הבדיקות הנחוצות נעשו, וכי נפתח לפניו פתח להשקעות ולפעולות, בלא חשש שהכול ייפתח מחדש בשל טעות גרידא. לכך ניתן להוסיף טעם נוסף, שעניינו בסדרי המנהל. מן הראוי הוא, שהמנהל יקבע לעצמו סדר בדיקה ובחינה, שיאפשר לו לגבש עמדתו מראש, בטרם ניתן הרשיון. זו שיטה פסולה ומסוכנת מבחינה מינהלית ליתן תחילה רישיון ורק לאחר מכן לבדוק, אם היה לכך צידוק. מטעמים אלה הדין הוא, שגם אם ניתן רישיון מתוך טעות, אין הרשות יכולה לחזור בה, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. אכן, גם כאן יש לעמוד על אותו איזון בין האינטרס של הכלל לבין האינטרס של הפרט, עליו עמדנו לעיל (ראה בג"צ 189/78)." (שם, עמ' 331) כך גם בענייננו. אפילו נאמר שהרשות טעתה בהגיעה להסדר גובה חוב הארנונה, אזי הטעות היא של הרשות, בשל מה שנראה כנהלי עבודה ו/או שיקול דעת לקויים. טעות כזו אינה יכולה להצדיק חזרת המשיבה מהחלטתה אלא בנסיבות המצדיקות זאת, כפי שהן נלמדות מאיזון האינטרסים שציינו. האינטרס הציבורי בביטול ההחלטה מגולם בדרישה שיגבו מהמבקש דמי ארנונה כפי שראוי היה שיגבו ובסכום המתאים. מנגד אינטרס הזה עומדים שלושה אינטרסים אחרים: ראשית-קיים אינטרס ציבורי בהבטחת יציבות ההחלטה המינהלית, לא יתכן שהרשות תעשה לעצמה נוהג לקבל החלטה פלונית עם עלות החמה, ובשקיעתה תאמץ אחרת תחתיה. אזרחי המדינה צריכים לדעת שניתן להסתמך על החלטות ופעולות הרשות המינהלית. שנית – לציבור אינטרס שיהיו נוהלי עבודה תקינים והפעלת שיקול דעת ראוי מצד הרשות. על בית המשפט לתמרץ את הרשות המינהלית להפעיל סמכות כראוי בדרך של קימוץ במקרים בהם הוא יתיר לה לתקן בדיעבד כשלים כגון זה בו עסקינן פה. לפנינו מקרה בו הרשות המינהלית הגיע להחלטה בדבר הסדר תשלום מס מבלי לערוך עובר לכך את מלאכת ההכנה הנדרשת. אינטרס שלישי ואחרון הוא זה של המבקש אשר הגיע להסכמה עם הרשות, שילם את חובו וסבר שבכך נסתם הגולל על פרשת הארנונה. מעבר לכך יש לקחת בחשבון את הנזק הצפוי להיגרם לאזרח מביטול החלטה בה נכרכו ציפיות והסתמכות סבירה. במקרה דנן לא ברור מהי מידת הסתמכות המבקש על ההחלטה, שכן המשיבה הודיע על ביטולה כעשרה ימים בלבד לאחר שהתקבלה. ברם עדיין עומד איתן האינטרס של האזרח, כדבריה של השופט בן פורת בפסק דינה הנ"ל (בג"צ 707/81): "זכותו של האזרח לדעת, אם בידיו החלטה סופית ומחייבת, ואין להטרידו שוב ושוב באותו נושא." מאיזון האינטרסים השונים הנ"ל, ובעיקר מהטעם שאין לעודד התנהגות רשלנית של הרשות המינהלית, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבוע שהמשיבה לא היתה רשאית, לבטל את החלטתה בדבר הסדר התשלום. ז. סוף דבר אני קובעת שהמבקש עמד בכל חובותיו למשיבה בגין ארנונה לתקופה שבין 01/11/97 עד ליום 31/12/00. בשל כך דינו של העיקול שהטילה המשיבה על נכסיו של המבקש, בשל חובות הארנונה שלו בתקופה הנ"ל, להתבטל. בפרוצדורה בה נקט המבקש,- בדין לא ניתן לו פטור. המשיבה תישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד של המבקש בסכום כולל של 15,000 ₪ + מע"מ. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. ניתן היום 26/3/02 ד"ר דרורה פלפל, שופטת

ספריית הפסיקה של השער לנדל"ן ולמסים