|
עת"מ 001263/01
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
כב' השופט דר' עודד מודריק
1 . ורבר יוסף
2 . ורבר צחי
ע"י עו"דבשן רענן
נ ג ד
1 . עיריית רחובות
2 . טרכטנברג - שפיצר פנינה
המשיבה 1 ע"י עו"ד ברק הלוי
פסק
דין
זו עתירה
להורות על בטלות דרישות תשלום חוב ארנונה שהוציאה עירית רחובות כנגד העותרים וכן
דרישה לביטול עיקולים מנהליים שהוטלו על נכסי העותרים (העותרים הם אב ובנו ולהלן
ייקראו: "העותר").
הרקע
העובדתי פשוט למדי. העותר הוא בעל נכס שהושכר על ידו מיום 1.8.94 עד 31.12.94 לגב'
פנינה טרכטנברג – שפיצר (להלן: "גב' שפיצר") הסכם השכירות הופקד בעירית רחובות כדי
לעמוד בדרישת ההודעה לצורך תשלומי ארנונה הנקובה בסעיף 326 לפקודת
העיריות.
מיום
2.1.96 עד יום 13.5.97 הושכר הנכס לחברת פנינה בא.מ. שירותי קייטרינג ואפיה (להלן:
"חב' הקייטרינג") שגב' שפיצר היא בעלת המניות ובעלת השליטה בה.
ביום
14.5.97 הושכר הנכס לחב' סלטי איכות החמוצים בע"מ (להלן: "חב'
הסלטים").
אין
מחלוקת שהעותר לא הודיע לעיריה על חילופי המחזיקים בנכס. גם גב' שפיצר לא ערכה
הודעה מתאימה על כך שהחל ממאי 97 היא איננה מחזיקה עוד בנכס, בין באופן ישיר ובין
באמצעות החברה שבשליטתה. על כן, גב' שפיצר נותרה רשומה ברישומי העיריה כמחזיקת הנכס
גם לאחר שעזבה את הנכס.
משנת 94
ועד לחודש פברואר 2001, לא קיבל העותר הודעות חיוב או הודעות תשלום ארנונה עבור
השנים 1994 – 1998. דרישות החיוב הומצאו לגב' שפיצר (שכאמור היתה כל העת רשומה
כמחזיקה של הנכס וכיוון שזו לא שילמה את החיובים הצטבר חוב שכלל ריבית
פיגורים).
בעקבות
הודעה של בא כוחה של גב' שפיצר אל העיריה על כך שגב' שפיצר עזבה את הנכס (לרבות חב'
הקייטרינג שבשליטתה) בסוף 1996, תיקנה העיריה את רישומיה והציגה בפברואר 2001 דרישת
תשלום לעותר. כיוון שהדרישות לא מולאו הוצאו צווי עיקול מנהליים ובחודש יוני 2001
נשלח קבלן להוצאה לפועל לביצוע העיקול בדירתו של העותר.
העותר
ניסה להידבר עם הגורם המוסמך בעיריה כדי לבטל את דרישות החיוב ואת ביצוע העיקולים,
אך הדבר לא עלה בידו באופן מלא. הוסכם רק, כי יינתן שיק בטחון בסכום הכולל של החוב
וכי הליכי העיקול יעוכבו לזמן מה (לטענת העותר עד 10.8.01 שהוא מועד פרעון השיק).
חרף זה ב-10.7.01 הופיע קבלן ההוצאה לפועל פעם נוספת בביתו של העותר כדי לבצע את
העיקול. גם אז לאחר משא ומתן הוסכם לעכב את הביצוע עד סוף יולי 2001 אלא שקודם
למועד זה, 23.7.01 הוגשה העתירה דנן.
טענות
סף
בא כח
העיריה טען מספר טענות סף ואלה הם: א. שיהוי; ב. העדר עילה ואי מיצוי ההליכים; ג.
חוסר נקיון כפיים; ד. השתק ומניעות.
טענת
השיהוי מבוססת
על כך שבהתאם לסעיף 323 לפקודת העיריות ניתן להשיג על פעולת עיקול או תפיסת טובין
בתוך 14 ימים בלבד מיום שאלה בוצעו. העתירה דנן הוגשה למעלה מחודש ימים לאחר ביצוע
פעולת העיקול.
יתר על
כן, חל שיהוי גם מכח תקנות סדרי הדין של בתי המשפט לעניינים מנהליים שכן למן קבלת
הודעת דרישת החוב (בפברואר 2001) ואפילו למן קבלת תשובת מנהל מחלקת המיסים בעיריה
כנגד ההשגה על הדרישה (אפריל 2001) חלפו כמה חודשים עד שהוגשה העתירה. לפחות כפול
מן הזמן המותר על פי התקנות.
אינני
מקבל את טענת השיהוי. עיקר העתירה איננו על העיקול המנהלי ועל תפיסת טובין שנעשתה
או לא נעשתה. עיקר העתירה הוא לבטלות דרישת חיוב בגין ארנונה. זו איננה כפופה
למגבלות הזמן הנקובות בסעיף 323 לפקדות העיריות. ההליך הנדון כאן איננו הליך לפי
סעיף 314 או 322 לפקודת העיריות המוגבלים במגבלות המועדים הנזכרות לעיל.
אשר
לשיהוי לפי תקנות סדר הדין בבית משפט לעניינים מנהליים. אכן דרישת החיוב נודעה
לעותר באפריל 2001, והיה עליו להשיג עליה בעתירה מנהלית תוך 45 ימים. אלא שבינתיים
הגיעו המעקלים לביתו והוא , לדבריו, השיג פסק זמן להסדרת הסכסוך בינו לבין העיריה.
פסק הזמן הזה אמנם הופר, אך לפחות על פני הדברים, נראה לי, שכל עוד ניתן אותו פרק
זמן בידי העותר להסדיר את עניינו עם העיריה, לא החל "מרוץ" הזמן לפי
התקנות.
העדר
עילה ואי מיצוי ההליכים – המשיבה
גורסת שהיה על העותר להקדים ולנקוט בהליכי ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על
קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976 עד שהוא פונה בעתירה
מנהלית.
יכול
להיות שיש טעם מסויים בדבר אף כי אני חושש שהסוגיה המועלית על ידי העותר בעתירה
הזאת אינה כלולה בתחום סמכותה של ועדת הערר. על כל פנים משנוכח העותר לדעת שהמעקלים
מגיעים לביתו חזור ושנה וכל
הסכם (לדבריו) שהוא משיג עם הגורם המתאים בעיריה מופר על ידה, קשה להלין כלפיו על
שמיהר לשטוח את טענותיו בפני בית משפט זה כדי להשיג סעד של צדק וכדי להשיג סעד זמני
שיבטיח שלא יוטרד עוד בעיקולים עד שהעירה תוכרע.
טענות
חוסר נקיון כפיים ומניעות הן אינן
טענות סף אלא הן למעשה תשובות לגוף העתירה.
התוצאה
היא שאינני רואה מקום לקבל את טענות הסף.
העתירה
לגופה
העותר
מעלה שורת טענות ביחס לדרישת חוב הארנונה שננקטה כלפיו. אולם, לאחר שפרטתי לעיל את
נתוני העובדה שלמעשה אינם שנויים במחלוקת, מסתבר לי כי השאלות הטענות בירור הן
שתיים: האחת, האם העותר הוא החייב הנכון בהקשר לדרישת תשלומי הארנונה. השניה, האם
ניתן לחייב את העותר, לאחור (רטרואקטיבית) משהסתבר באיחור לעיריה שהוא החייב.
החייב
הנכון
לא ירדתי
לסוף דעתו של העותר מדוע הוא נאבק בהרחבת האומר על כך שהוא איננו החייב הנכון.
העובדות מלמדות שדרישת החיוב בעניין הארנונה מופנית כלפי העותר בהקשר לפרק הזמן
לאחר עזיבת גב' שפיצר וחב' הייטרינג אין הוא נדרש לתשלום בגין התקופה שבה
החזיקו שפיצר וחברתה בנכס.
אני קובע
שגב' שפיצר וחברת הקייטרינג החזיקו בנכס עד 13.5.97 (אמנם חוזי השכירות שהעותר צרף
מסתיימים בדצמבר 96 וחברת הסלטים נכנסה באמצע מאי 1997. העותר עצמו צרף מכתב של בא
כוחה של שפיצר האומר שהיא עזבה את הנכס בדצמבר 1996 אולם זו עדות מפי השמועה ואילו
התצהיר של העותר נותר בנקודה הזו בלי שנסתר שכן לא נערכה חקירה על
התצהיר).
אשר
לתקופה שבה החזיקה, לכאורה, חברת הסלטים בנכס, מצוי לנו מקרא מפורש בסעיף 326
לפקודת העיריות: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב
בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו... אלא שאם היתה כאן מכירה ... ואם היתה כאן השכרה
לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור.
ובה יפרשו את שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור
יהיו המוכר... או המשכיר חייבים בארנונה...".
אין
מחלוקת שהעותר לא הודיע לחברת לעיריה על עסקת ההשכרה של הנכס לחברת הסלטים ומכאן
שהוא חייב בארנונה בגין התקופה שלאחר עזיבת הנכס בידי גב' שפיצר וחברת הקייטרינג.
אין נפקה מינה מכך שלפי הוראת סעיף 325 לפקודה צריך המחזיק בנכס להודיע לעיריה על
עזיבת הנכס כדי שיתבטל חיובו בארנונה לתקופה שלאחר העזיבה. סעיף 326 לפקודה הוא
פשוט וברור והטלת החיוב על הבעלים או המשכיר שלא הודיע על עסקת השכירות ברורה אף
היא ומובנת. הרי משקיבלה העיריה, אמנם במאוחר, הודעה מאת בא כוחה של שפיצר על עזיבת
הנכס, אין היא מחוייבת לנחש שמישהו אחר מלבד הבעלים החזיק בנכס לאורך אותה תקופה.
טענת
העותר כאילו העברת החזקה בנכס מידי שפיצר לחב' הסלטים נעשתה בלי ידיעתו ורק בצרוף
חתימתו הפורמלית על הסכם השכירות, נראית לי הבל ורעות רוח. הנכס הוא של העותר והוא
שהשכירו וגב' שפיצר איננה בעלת מעמד בהסכם עם חברת הסלטים.
סיכומה
הברור של הנקודה הוא שבדין נקבע חיובו של העותר בארנונה לתקופה הנדרשת.
חיוב
הרטרואקטיבי
אחרי
שקבעתי שבדין נקבע העותר כחייב תעוררת שאלה האם ניתן לערוך חיוב רטרואקטיבי, היינו
לחייב אותו בשנת 2001 בגין חיובי ארנונה משנים שקדמו.
לדעתי,
אין צורך לדקדק יתר על המידה בסוגיה של הטלת חיובי ארנונה באורח רטרואקטיבי או
שינויי החיובים באורח רטרואקטיבי שכן,
בענייננו תרמה, שלא לומר גרמה, התנהגות העותר לכך שהוא נדרש לשלם את חיוביו
מספר שנים לאחר שנת החיוב הרלוונטית. העיריה הרי לא שקטה על שמריה כל השנים ולא
חדלה מדרישת חיובי ארנונה ביחס לנכס. היא עשתה כן, בכוונה את דרישותיה אל גב'
שפיצר. שהרי גב' שפיצר היתה רשומה כל העת בעיריה כמחזיקת הנכס. העותר נכשל בכך שלא
העמיד את העיריה על שינוי המחזיקים, על עזיבת גב' שפיצר ועל כניסת גורם אחר במקומה.
על כן, אין לו אלא להלין על עצמו בהקשר לכך שדרישת התשלום הגיעה אליו מאוחר לאחר
שהסתברה לעיריה הטעות שהיא איננה טעותה שלה.
אינני
רוצה לייחס זדון לעותר בכשלונו להודיע לעיריה על שינויי המחזיקים בנכס. אולם אפילו היתה זו התרשלות גרידא או טעות
בהבנת המחוייבות שלו על פי הדין, אין הוא יכול להיבנות מן הטעות. אילו נתפסה העיריה
על ה"טעות" שאין לה כל זיקה וכל "אשם" בה, היה העותר יכול לרשום "פטנט" להתחמקות
מתשלומי ארנונה. פלוני, משכיר נכס לאלמוני (או מוטב לחב' אלמונית) ולאחר שהנכס נעזב
בידי המחזיק, אין מודיעים לעיריה על שינויים במחזיק וזו שולחת דרישות תשלום אל
המחזיק הרשום, דרישות שמצטבר אליהם ריבית פיגורים ואחר כך גם צווי עיקול והליכי
ביצוע של העיקול, אך משמתברר, לאחר זמן שהעיריה רודפת אחרי הרוח בשדה, שוב אין היא
יכולה לחזור אחר הבעלים שלא דיווח על השינוי בהחזקה. ה"פטנט" הזה אינו מתקבל על
הדעת ולא כך יש לפרש את דיני הרטרואקטיביות של חיובי הארנונה.
סיכומה
של הנקודה הוא שמוצדקת היתה העיריה בדרישת התשלום כלפי העותר, הגם שהדבר נעשה מספר
שנים לאחר שנת החיוב הרלוונטית.
אעיר רק,
שייתכן שזכותו של העותר "לגלגל" את החיוב אל חברת הסלטים אם אכן זו החזיקה בנכס משך
שנה ויותר. אינני נדרש לדבר. העותר אינו טוען לחיובה של חב' הסלטים וכל העניין נותר
בינו לבין חב' הסלטים והעיריה. יעשה כפי שהוא מבין ורואה לנכון
לעשות.
התוצאה
היא שהעתירה נדחית והצו הזמני בטל. עם זה לנוכח קביעתי שגב' שפיצר החזיקה בנכס
במישרין או באמצעות חב' הקייטרינג עד אמצע מאי 1997, יש לתקן את דרישת החיוב באופן
שהיא תתחיל מ-14.5.97.
העותר
ישלם למשיבה, עירית רחובות, הוצאותיה בעתירה זו בסך 10,000 ₪ + מע"מ כדין.
ניתן היום כ"ז בתמוז, תשס"ב (7 ביולי 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא לצדדים פסק דין