בשא008524/01 בבית המשפט המחוזי בירושלים   12/06/02   כב' השופטת מוסיה ארד, סגנית נשיא בפני:           חיים ורטהימר בעניין: המבקש         נ ג ד     1. מועצה אזורית מטה יהודה 2. יו"ר מועצה איזורית מטה יהודה שניהם ע"י ב"כ עו"ד פנחס קובן 3. ועד מקומי צור הדסה 4. יו"ר ועד מקומי צור הדסה   המשיבים רפאל קורניצר שניהם ע"י ב"כ עו"ד             פסק דין   ההליך בבית משפט השלום ביום 30.5.01 הגיש המבקש לבית משפט השלום בירושלים בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. הבקשה נוסחה בצורה מסורבלת ובלתי ברורה. המבקש קבל על כך שהוא נדרש לשלם ארנונה לועד המקומי, בנוסף לארנונה למועצת מטה יהודה. לטענתו, הארנונה למועצת מטה יהודה, אמורה לכלול את הארנונה לועד המקומי. הואיל והוא שילם את כל הארנונה שנדרשה על ידי מועצת מטה יהודה, אין לדרוש ממנו גם ארנונה לועד המקומי. על סמך בקשה זו נתן בית משפט קמא, במעמד צד אחד בלבד, ביום 30.5.01, צו מניעה זמני כמבוקש. נקבע מועד לדיון בבקשה במעמד שני הצדדים. בא כוחם של משיבים 3 ו-4 זומן למילואים ולפיכך נתבקשה דחיית הדיון כשהמשיבים מסכימים כי צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד למועד הדיון החדש שייקבע במעמד שני הצדדים. בית משפט קמא נעתר לבקשת הדחייה תוך שהוא קובע כי צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת. ביום 21.6.01, התייצבו שני הצדדים לפני בית המשפט. המשיבים נמנעו מלבקש מבית המשפט לדון בצו המניעה הזמני, והם גם נמנעו מלדרוש מהמבקש להבהיר את בקשתו. במקום זאת, הוסיפו הצדדים לאי הבהירות שבבקשת המבקש, כשהסכימו לנסח את השאלה שבמחלוקת באופן כוללני ובלתי ממוקד. יתרה מזו, הם הוסיפו והסכימו כי בקשתו של המבקש תחשב ככתב תביעה וסיכומי המשיבים יחשבו ככתב הגנה, וכי הדיון בעניין יתנהל על דרך של סיכומים בכתב. הצדדים ביקשו מבית משפט ליתן תוקף להסכמותיהם הנ"ל, ובית המשפט נענה לבקשתם. הצדדים הגישו סיכומים, ולאחר מכן "סיכומי תגובה והבהרות" וכן תגובות לסיכומים ולבסוף, ביום 25.10.01 ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה הקובעת כי הסמכות העניינית לדון בשאלה שבמחלוקת היא בידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים. בית משפט קמא החליט להשאיר את צו המניעה הזמני על כנו ולהעביר את העניין,מכוח סמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, לבית משפט זה. משהועבר העניין לבית משפט זה, ביקש המבקש כי בית המשפט יתן פסק דין על פי החומר שבתיק. המשיבים לא הביעו התנגדות לבקשה זו. בשים לב לדרך הבלתי בהירה בה נוסחה הבקשה ולאופן הכוללני בו הוגדרה השאלה שבמחלוקת, מן הראוי היה לדחות בקשה זו. קיצורי הדרך בהם נקטו הצדדים ועקיפתם את הוראות סדרי הדין, רק סרבלו את הדיון והאריכוהו שלא לצורך. אם בכל זאת מחליטה אני ליתן פסק דין על פי הסכמותיהם האמורות של הצדדים, הרי זה מפני שחלף זמן רב מאז הוגשה הבקשה, צו המניעה הזמני שלמעשה לא נידון לגופו, עדיין תלוי ועומד והקפאת המצב עלולה לגרום נזק לישוב כולו. המחלוקת טענתו המרכזית של העותר, כפי שהובעה בסיכומים שהגיש לבית המשפט קמא ביום 11.7.01, היא כי על פי החוק, הארנונה הנגבית על ידי המועצה והארנונה הנגבית על ידי הוועד המקומי הם סכום אחד. לפיכך, סבור העותר כי התשלום ששילם למועצה המקומית כולל גם את התשלום עבור מיסי הוועד המקומי ואין לדרוש ממנו תשלום נוסף כמס עבור הוועד המקומי. העותר טען כי אם יתבקשו התושבים לשלם תוספת תשלום עבור מס הוועד המקומי, סך כל המס המשולם על ידם יהיה גבוה מהסכום המאושר על ידי משרד הפנים ועל פי חוק ההסדרים. לטענת משיבים 3, 4 (הוועד המקומי של צור הדסה) בסיכומיהם, ניתן להטיל על תושב המתגורר ביישוב המצוי בתחומי מועצה איזורית שני סוגי מיסים: מס המוטל על ידי המועצה האיזורית ומס המוטל על ידי הוועד המקומי, בכפוף לכך שהסכום המצטבר של שני המיסים לא יעלה או ירד מן הסכום המירבי או המזערי הקבוע בחוק. המשיבים מוסיפים כי למרות שהמיסים שונים ונפרדים, גבייתם יכולה להיות מרוכזת בידי אחד הגופים. כך, למשל, בישובים דוגמת הישוב צור הדסה גובה המועצה האיזורית מתושבי הישוב את המס עבור המועצה וחלק מן המס עבור הוועד המקומי. חלק זה מועבר לאחר גבייתו לוועד המקומי בניכוי עלויות הגבייה. יתרת המס המקומי נגבית על ידי הוועד המקומי בעצמו. בכך נוצרת הלכה למעשה מעין גבייה כפולה, אך לא תשלום כפול ואין בכך כדי לשלול מהוועד המקומי את האפשרות לגבות את יתרת המס שאינו נגבה על ידי המועצה. המשיבים 1, 2 (המועצה האיזורית) תמכו בסיכומיהם בטענת הוועד המקומי לפיה המחוקק מפריד בין שני סוגי המס (מס המועצה ומס הוועד) וכי העובדה שהמועצה גובה חלק ממיסי הוועד המקומי אין בה כדי לפטור תושב מתשלום החלק האחר של מיסי הוועד המקומי שלא נגבה על ידי המועצה, ובלבד שיתרת המס עומדת בשני תנאים: האחד, כי מס הוועד המקומי קיבל את אישור המועצה לאותה שנת מס; והשני, כי מס הוועד המקומי עומד במגבלות תקנות ההסדרים. העותר הגיב ביום 23.8.01 לסיכומים שהוגשו מטעם המשיבים והעלה טענה חדשה כנגד מס הוועד המקומי. לפי הטענה, גביית המס אינה חוקית משום שהוועד המקומי לא קיבל את אישור המועצה, כפי שנדרש בסעיף 133(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות), התשי"ח – 1958 (להלן: צו המועצות המקומיות). נוכח הטענה החדשה של העותר, נתן בית משפט קמא למשיבים אפשרות להגיב פעם נוספת והם התבקשו להתייחס לשאלת אישור המועצה המקומית למס הוועד המקומי. משיבים 1, 2 קבלו כנגד שינוי החזית של העותר. בתגובתם נטען כי התקבלו אישורי מועצה למיסי הוועד בשנים האחרונות, וממילא, אישור המועצה אינו מהווה תנאי להטלת המס. לפי הטענה, על פי סעיף 133(ו) לצו המועצות המקומיות אף אם לא ניתן אישור המועצה יוטל המס בשיעור שהוטל בשנה הקודמת ובעדכונים שנקבעו בתקנות. יתירה מזו, המשיבים טוענים כי התקנות אינן מתירות לרשות המקומית להפחית את גובה התשלום שנגבה בשנה הקודמת, על מנת למנוע מצב בו הרשות המקומית תהיה בגירעון ותביא למעמסה על תקציב המדינה. בפועל, טוענים המשיבים, מרחב התמרון המצוי בידי הוועד המקומי הוא קטן. הוועד המקומי מחויב בגביית ארנונה, אף אם לא קיבל כל החלטה על כך, ושיקול הדעת היחיד המצוי בידו הוא אם להגדיל את הארנונה בשיעור המותר על פי הקבוע בתקנות ההסדרים או לבקש אישור משר הפנים לשנות את גובה הארנונה באופן החורג מהקבוע בתקנות. העותר הגיב גם לסיכומים אלה וטען כי מבחינה עובדתית עיון בפרוטוקולים של דיוני המועצה מצביע על כך שלא ניתן אישור של המועצה להטלת המס על ידי הוועד המקומי ולכן, גביית המס אינה חוקית. חוקיות המס המקומי סעיף 133(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958, קובע כך: "ועד מקומי רשאי להטיל בתחום הנהלתו כל מס או ארנונה כללית שהמועצה רשאית להטילם לפי סעיף 68(א), ולפי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן-חוק ההסדרים). והתקנות שהותקנו לפיו (להלן-התקנות), ובכפוף למגבלות לועד שנקבעו בהם, ובלבד שהוועד יקבל לכל פעולה כזו את אישור המועצה." כלומר, הסמכויות שהוענקו למועצה להטיל מסים נתונות גם לוועד המקומי. זאת בכפוף לסייגים הקבועים בסעיף, קרי, התאמה לחוק ההסדרים ולתקנות שהותקנו מכוחו וקבלת אישור מועצה לגביית המס. תקנות ההסדרים, המותקנות בכל שנה ביחס לשנת המס הקרובה, קובעות את השיעור המירבי והמזערי של המסים אותם ניתן לגבות באותה שנה. לעניין השיעור המזערי והמירבי קובעת תקנה 10 לתקנות ההסדרים כי: "לעניין השיעור המזערי והמרבי שרשאית רשות מקומית להטיל על פי תקנות אלה יראו את הארנונה המוטלת על נכס הנמצא בתחום ועד מקומי, כסכום המצטבר של הארנונה המוטלת בשלו הן על ידי הועד המקומי והן על ידי המועצה האזורית." תקנה זו חוזרת על עצמה בתקנות ההסדרים בכל שנה ומטרתה לפקח על כך שהסכום המצטבר של המס הנגבה על ידי המועצה ועל ידי הוועד המקומי לא יעלה או יפחת מן השיעור המירבי או המזערי. העותר הסתמך על הכתוב בתקנה זו בטוענו כי הארנונה שמשולמת על ידי האזרחים היא סכום אחד מצטבר ולכן, די בתשלום עבור המועצה. אולם, כפי שנטען על ידי הוועד המקומי בסיכומיו, העותר הסתמך אך על הסיפא של התקנה. הרישא של התקנה מלמדת כי המחוקק מתייחס לשני המסים כסכום מצטבר רק לשם פיקוח על כך שהסכום הכולל לא יעלה או יפחת, כאמור, מן הסכום המזערי או המירבי הקבוע בתקנות, אך אין בתקנה כדי לשלול את סמכותו של הוועד המקומי לגבות מס בעצמו. לאור המבואר לעיל, דין טענתו המקורית של העותר להידחות, היות והן למועצה והן לוועד המקומי סמכות לגבות מסים כפי שאף נעשה בישוב צור הדסה. על כן, אין בתשלום המס למועצה כדי לפטור את העותר מתשלום המס לוועד המקומי. גם טענת המבקש כי סכום המס הנדרש לתשלום גבוה מהמותר על פי החוק, דינה להידחות. הטענה נטענה באופן סתמי והיא אינה נתמכת בחומר שהוצג לפני. אשר לטענה הנוספת של העותר, אשר עלתה לאחר הגשת הסיכומים, לפיה לא התקבל אישור המועצה להטלת המס, דין טענה זו להידחות ולו מן הטעם שלא נטענה בבקשה והיא בגדר שינוי חזית שהמשיבים התנגדו לה. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית והצו הזמני מיום 30.5.01 מתבטל. העותר ישלם למשיבים הוצאות בסכום של 6,000 ₪. המזכירות תמציא לצדדים את פסק-הדין. ניתן היום ח' בניסן, תשס"ב (21 במרץ 2002) בהיעדר הצדדים. מוסיה ארד, סגנית נשיא

ספריית הפסיקה של השער לנדל"ן ולמסים