נראה לי כי האדם החולה, הצועד על הגשר הצר שבין החיים והחידלון, דווקא הוא ניחן בפרספקטיבה ייחודית, החושפת בפניו את האמת ללא מחיצות וללא פרגודים, מעין גילויי של בשורה גדולה שאבדה בהמולת החיים היומיומיים. בשורה, שחרף האמת האובייקטיבית הטמונה בה, היא אישית כל כך, שהדרך להצגתה היא הווידוי האישי. הווידוי האישי כמוהו כשיר, אף הוא חושף את אמת הדברים ושורשם בדרך בלתי אמצעית.
עם גילוי מחלת הסרטן שלקיתי בה חשך עליי עולמי. מצאתי את עצמי חיה תחת אימת "להב החרב המתהפכת" ועם מפגשי התכופים עם איומי מלאך המוות. מסתכלת אני בעיניו וממשיכה בשלי. ממשיכה לחייך, לחלום, לקוות, ולהתפלל שתינתן לי הזכות להמשיך ליהנות מחיי עולם זה.
אין דבר יפה יותר מהחיים כאן ועכשיו. "לקום כל יום בבוקר עם שיר חדש בלב". לצפות בזריחה, להזות ולחלום בשקיעה חשה אני את עצמי נוגעת בשלל גווניו של העולם וניחוחו. חרף המחלה והתלאות האחרות שפקדוני, מודעת אני ליופי ולאיכויות שהחיים מזכים אותנו בהם כבני אנוש, מרגע היוולדנו ועד יום מותנו.
מכוח מציאות חריגה זו, של אדם חולה, אני חותרת להגיע למקסימום הניתן של פעילות ועשייה, והודות לכך חשה את עצמי נישאת למחוזות אחרים בהם כוכבים קורצים מאירים את שמיהם. הטפל בחיים נדחה ונדחק כדי שלא יפגום בכוח אחיזתי בעיקר שבהם. מתנהל מאבק תמידי בין החוסן הנפשי לרפיון הגופני. דברים שבשגרת יום-יום, המובנים כל כך מאליהם אצל הבריא, הם בעיני מטרות נכספות, הצופנות בחובן איכויות שהן טובו של העולם, אורו ומאורו. נשבעתי לעצמי לשאת אורות אלה עמי לכל מסדרון חשוך בבית החולים. לא אכנע לעלטה שנחתה עלי, אהפוך כל התייסרות להתחדשות לבניין ויצירה.
מדרך הטבע, חי כל אדם במחשבה כי יאריך ימים וישלים את תוחלת החיים הממוצעת. הכרה זו, שהיא אלמנטרית לבריא, נשללת מן החולים במחלה סופנית. בזאת נבדל החולה מן הבריאים, לפיכך, בכל עת שהוא זוכה במימוש עצמו, בהגשמה, בעשייה, הוא חש בהתרחשותו של ניצחון גדול. ניצחון הרוח על החומר. הלא טבעי על הטבעי.
איני חשה ואין בי רחמים עצמיים למרות מודעותי על מה שנשלל ממני ועל אובדנים רבים. לעומת כל אלה, אני מגדירה את עצמי כאישה שמחה, מלאת חיים, שיודעת לחוות כל רגע ורגע את משמעות החיים האמיתית הבסיסית. להשכים בבוקר ולראות את ילדיי המתבגרים מול עיניי, לחוות אהבה, ללמוד, ליצור, חרף ההגבלות שנגזרו עליי ביכולת המצוי העצמי, במיצוי הפוטנציאל שאני חשה בקרבי.
בהיר לי ונהיר לי, ששלובה אני מוחשית ורוחנית לשרשרת חיי העולם, לנויו וקסמו של הטבע, לכלל האנשים, נשים וטף בסביבתי הקרובה וברחבי תבל. שרשרת נצח הנמשכת והולכת, ללא הפוגה יום יום, שעה שעה, ומבקשת אני לקרוא בקול גדול: הי אנשים! תנו דעתכם ולבכם - צעדתכם היא צעדת האושר, צעדתם של אנשים בריאים חיים וקיימים לכל מלוא אורכו של הגשר. ואני חשה כי זכות גדולה היא לי להימנות עם צעדה זו, בשלשלת זו, כאחת מחוליותיה הקטנות.
מחוברת אני לאור החלום ותקוותי לחבר בהמשך דרכי אנשים חולים, רבים ככל האפשר לאור שבהכרה זו להעביר את הלפיד, שאני אוחזת בו בכל כוחותיי, לאנשים אחרים, שגופם בגד בהם, ולהראותם את האפשרות הקיימת אף במצב של נפש בריאה בגוף חולה. ההכרה שמצווה עליה האנושות כולה, חולים ובריאים כאחד, היא לדעת שהזדמנות זו של "להיות", "לחיות", היא הזדמנות חד פעמית ואין אחרת. הכרה זו תסייע לפקוח את עיניהם על מנת לחשוף נויו של עולם וגדולתו ותמריצם, לחוס על כל רגע, לחתור ללא הרף למיצוי וביטוי עצמי תוך השתלבות עם המרחב האנושי והקוסמי.
עיקרה של משמעות החיים היא איפה, לחוותם, להתפעל, לחון ולרחם, להעניק ולקבל, להטות אוזן לעצמנו, לסימפוניה העולה ובוקעת מנבכי הנפש, לשירת העשבים, להיות אחד עם נויו של העולם, רזיו וקסמיו – כי זה כל האדם.
שאו כוס ברכה ושתו לחיים, לחיי כל יום מיומכם, לחיי השגרה הברוכה שאין למעלה ממנה – כי אלה החיים ובה משמעותם.
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
