זוהי השאלה המרכזית העומדת להכרעה בפסק דין זה.

2. החלק העובדתי בתובענה זו, כמעט ואינו שנוי במחלוקת, בעיקר לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית לויתור הדדי על חקירת המצהירים מטעמם, ולהלן תמצית השתלשלות הדברים הרלבנטיים:

א. המבקש בעלים של בית במושב בצרה, המצוי בשטח השיפוט של המשיבה. מתוקף כך, שילם המבקש, מאז שנת 1980 ואילך, ארנונה למשיבה, תחילה באמצעות אגודת המושב ואחר כך ישירות למשיבה. שטח הבית הוא כ-274 מ"ר, מתוכו שטח של 81 מ"ר המוגדר כמרתף (או מקלט). במשך כל השנים, עד שנת 2004, חויב הבית בתשלומי ארנונה על כל שטח הבית בתעריף אחיד, ללא כל אבחנה.

ב. בשנת 2004 נודע למבקש "באקראי", כטענתו, כי קיים תעריף מופחת לחיוב ארנונה בגין המרתף. המבקש פנה למשיבה, הגיש השגה על החיוב בארנונה בגין אותה שנה ודרישה להשבת תשלומי היתר בגין שבע השנים הקודמות.

המשיבה קיבלה את ההשגה בגין אותה שנה, אך דחתה את דרישת ההשבה.

ג. המבקש הגיש ערר לועדת הערר, והפעם דרש השבת תשלומי היתר בגין כל תקופת חיובי הארנונה, גם עבור השנים שלפני שבע השנים האחרונות. המשיבה טענה, כי ועדת הערר איננה מוסמכת לדון בתביעות השבה, וזו קיבלה את עמדת המשיבה, והפנתה את המבקש לברר תביעתו זו בבית המשפט.

יחד עם זאת המליצה ועדת הערר למשיבה "בהיותה נאמן הציבור, לבחון את טענות העורר בפתיחות ובהגינות ולנסות להגיע להבנה ביחס לטענותיו במניין תקופת ההתיישנות" (החלטה מיום 7.8.05, נספח ט' לתובענה).

ד. לאחר משא ומתן ממושך שנמשך כשנתיים, הסכימה המשיבה לקזז מחובו של המבקש כלפיה את סכום תשלומי היתר ששולמו בגין שבע השנים האחרונות בלבד (1997 – 2004), אך סירבה לקזז/להשיב תשלומי יתר ששולמו בשנים שלפני כן.

ה. יצוין, כי עוד בטרם מתן החלטת ועדת הערר הודיע המבקש למשיבה, במכתב מיום 8.3.05 (נספח ה'), כי הוא מקזז מחובו אליה סכום השווה לכל תשלומי היתר ששולמו לה במשך כל התקופה הנדונה.

3. גם הסכום שבמחלוקת, כלומר: הסכום הנתבע להשבה/קיזוז, אינו שנוי במחלוקת.

החישוב מבוסס על סכום הזיכוי, שנעשה בעקבות ההשגה לשנת 2004, המשקף את ההפרש שבין החיוב שביתר לבין החיוב המתוקן: סך של 111.2 ש"ח לחודש.

לאחר הקיזוז שעשתה המשיבה בגין השנים 2003-1997 בסך של 9,069 ש"ח, עמד חובו של החייב למשיבה על סך של 13,128 ש"ח, ואילו יתרת תביעת ההשבה/קיזוז עמדה על סך של 13,970 ש"ח.

נתונים אלה, הנכונים למועד הקיזוז שעשתה התובעת במכתב מיום 8.7.07 (נספח כא') הם נתוני הבסיס הרלבנטים.

4. בתובענה זו, מתבקש בית המשפט להורות כדלקמן,

"א. על צו מניעה קבוע, האוסר על המשיבה לפעול בהליכי גבייה מינהליים כנגד המבקש, בגין הסכום שקוזז על פי הודעת הקיזוז של המבקש...

ב. על צו הצהרתי, לפיו למבקש קמה הזכות להשבה בגין כל השנים בהם חויב ביתר בתשלום הארנונה עד להכרעה בתובענה בתיק זה ובהתאם לה".

המשיבה העלתה, אמנם, טענות כלליות בדבר חוסר זכותו העקרונית של המבקש להשבה כלשהי של תשלומי יתר ששולמו, אך עיקר המחלוקת שבין הצדדים היא בשאלת התיישנותה או אי התיישנותה של זכותו של המבקש להשבה ו/או קיזוז של תשלומי היתר הללו.

כאמור, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, על פיה הם ויתרו על חקירות המצהירים מטעמם, והגישו טיעוניהם בשאלה המשפטית, בלבד.

להלן, אדון בקצרה בטענות הכלליות של הצדדים ואתמקד בשאלה העיקרית העומדת לדיון.

הזכות העקרונית לתבוע השבת תשלומי ארנונה ששולמו ביתר וסמכות בית המשפט לדון

בכך

5. שאלות אלה כבר הוכרעו, למעשה, בפסיקת בית המשפט העליון.

כב' הנשיא שמגר, בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ (1991) קבע, כי דרכי ההשגה והערר על חיובי הארנונה הקבועות בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, אין בהן כדי למנוע הגשת תביעה רגילה לבית משפט רגיל, כשהתביעה מתבססת על טענה להתרשלותה של הרשות המקומית.

לחובת ההשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ראו: ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ (2006) (השבת סכומים שנגבו שלא כדין מכוח חוק העתיקות). פסקי דין מחוזיים, ראו למשל: ע"א (מחוזי ת"א) עיריית תל אביב נ' חיים פור ראובן (2008); ע"א (מחוזי י-ם) עיריית בית שמש נ' רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ (2004).

6. במיוחד אמורים הדברים, כאשר אין מחלוקת, כבמקרה דנן, שהרשות המקומית

גבתה תשלומים ביתר (השוו: פסק דין לה נסיונל הנ"ל), וכאשר הרשות כבר השיבה לאזרח את תשלומי היתר בגין שבע השנים שקדמו לדרישת ההשבה.

תוקף מיוחד לסמכותו של בית משפט זה לדון בתביעת ההשבה מצוי בכך, שהמשיבה היא שטענה בפני ועדת הערר לחוסר סמכותה לדון בתביעה זו, טענה שהתקבלה על ידי ועדת הערר, אשר הפנתה את המבקש לבית המשפט.

7. אמנם, לאור הערתו של כב' הנשיא ברק (לה הסכים גם כב' השופט אנגלרד)

ב- רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 501, בדבר סמכותה של ועדת הערר לדון גם בתביעה להשבת תשלום ששולם שלא כדין, יתכן ובנסיבות הללו, בהן לא היה ספק כי נגבתה ארנונה ביתר, ראוי היה שועדת הערר עצמה היתה מורה על השבת תשלומי היתר ששולמו בשבע השנים שלפני מועד הדרישה, אולם, בין כה וכה תשלומי היתר בגין השנים הללו כבר קוזזו על ידי המשיבה, ובפני בית המשפט מונחת כעת שאלה משפטית מובהקת: התיישנותה של התביעה להשבת/קיזוז תשלומי היתר בגין השנים שקדמו לאותם שבע שנים, וספק רב בעיני אם ועדת הערר היתה מוסמכת לפסוק בשאלה זו.

8. זכותו של האזרח לתבוע מהרשות תשלומים ששילם לה שלא כדין בבית המשפט התבססה על ההכרה בזכות זו כתביעה אזרחית מכוח דיני הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט וכדו' (פסק דין לה נסיונל הנ"ל).

מכך נגזרת כמובן מאליו המסקנה, כי תביעה זו, ככל תביעה אזרחית רגילה כפופה להוראותיו של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן – חוק ההתיישנות) (השוו: בר"ע (ת"א) 2303/04 לוי נ' עיריית תל אביב יפו (2006), כב' השופטת שטופמן).

הנחה זו הונחה כמובנת מאליה בכל פסקי הדין, שדנו בתביעות ההשבה, שהגבילו זכות זו להשבת התשלומים ששולמו בשבע השנים שקדמו לדרישת/תביעת התשלום (ראו למשל: סעיף 9 לפסק דין פור ראובן הנ"ל; ת.א. (מחוזי י-ם) שוקרון ואח' נ' עיריית ירושלים (2000), כב' הנשיא זיילר; ה"פ (מחוזי ת"א) 177223/98 פרץ אברהם בע"מ נ' עיריית חולון (1999), כב' השופט אזר ז"ל, ועוד).

9. טוען המבקש, לחילופין, לחלותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שזה לשונו:

" נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על מנת להחיל הוראותיו של סעיף זה על המקרה הנדון, היה על המבקש להוכיח את כל מרכיביו.

המבקש הצהיר (סעיף 40), כי התעריף המופחת נודע לו בשנת 2004 "באקראי".

אני מוכן להניח כי המבקש, כהצהרתו, אכן לא ידע על הסיווג המופחת של החיוב בארנונה על מרתפים, אך משנודע לו הדבר, כיצד הוא נודע לו ובאילו נסיבות? האם אי ידיעתו זו נבעה כולה מסיבות שלא היו תלויות בו, והאם לא יכול היה לדעת על כך קודם לכן?

סתם המבקש ולא פירש.

כיוון שכך, לא הוכיח המבקש את חלותם של תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה דנן.

(השוו: ת"א (שלום ת"א) 29258/05 לוי דוד נ' עיריית רמת גן (2007), כב' השופט ברנר).

10. הדברים האמורים באשר לחלותו של חוק ההתיישנות על תביעה להשבת תשלומים שנגבו שלא כדין על ידי הרשות, כוחם יפה גם כשהתביעה מוגשת על דרך של סעד הצהרתי, במקרה דנן.

כלל הוא שעל התובע להראות, כי תצמח לו תועלת מקבלת הסעד (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית, עמ' 491) ואם לא ניתן לממש כספית את הסעד ההצהרתי שינתן, מה הטעם לתתו?

(השוו: פסק דין פרץ אברהם הנ"ל).

11. המסקנה עד כאן היא, שיש לדחות את תביעת המבקש למתן צו הצהרתי, להשבת תשלומי היתר ששולמו עד לשנת 1997, מחמת התיישנות.

12. סוגיית הקיזוז מוסדרת בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים):

"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו, והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עיסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".

סעיף 61(ב) לחוק החוזים מחיל את זכות הקיזוז גם על חיובים שמקורם אינו בחוזה (ראו: פרופ' מנחם מאוטנר, קיזוז, מתוך דיני חיובים-חלק כללי, בעריכת פרופ' דניאל פרידמן, עמ' 493).

זכות הקיזוז ניתנה להפעלה גם לסילוק חובות, כלשון סעיף 53(ג) לחוק החוזים, וכלשונו של כב' השופט ח' כהן, ב-ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, פ"ד לב(1) 188, בעמ' 193:

"וכשם שניתן לקיים חיובים כספיים בדרך של קיזוז, כן ניתן לשלם חובות בדרך של קיזוז: לגבי חיובים הקיזוז הוא דרך של קיום, ולגבי חובות הקיזוז הוא דרך של תשלום".

13. הסכומים שהמבקש מבקש לקזזם נובעים "מתוך אותה עיסקה" במובן סעיף

53(א) הנ"ל, והם גם "חיובים קצובים".

כאמור לעיל, המבקש גם הודיע למשיבה על הקיזוז.

14. דומה, כי גם המשיבה אינה חולקת על זכותו העקרונית של המבקש לקיזוז תשלומי היתר שנגבו ממנו כנגד חובו אליה, שהרי היא נקטה בדיוק בדרך זו, בקזזה את תשלומי היתר שנגבו במשך שבע השנים שקדמו לדרישת המבקש, כאמור לעיל.

אלא, שלדבריה זכות קיזוז זו כפופה גם היא להוראותיו של חוק ההתיישנות.

15. מכל הנושאים שנדונו עד כה, זוהי השאלה העיקרית, הצריכה ליבון והכרעה בפסק דין זה.

המשיבה טוענת כי כשם שתביעה שהיה מגיש המבקש להשבה כספית של תשלומי היתר הללו היתה נדחית מחמת התיישנות, כך גם מתיישנת זכות הקיזוז של המבקש על אותם תשלומים ביחס לתקופה הנדונה.

המבקש מסתמך על סעיף 4 לחוק ההתיישנות, שזו לשונו:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה, אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה, נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

טוען המבקש, כי אילו המשיבה היתה תובעת אותו בתביעה כספית רגילה לתשלום חוב הארנונה, הוא היה מתגונן על דרך הקיזוז של תשלומי היתר בגין התקופה הנדונה, והמשיבה היתה מנועה מלהעלות טענת התיישנות. כך יש לנהוג על דרך ההיקש גם כשהמשיבה פועלת כנגדו בגבייה מינהלית ולא בתביעה כספית רגילה.

16. הרשויות המקומיות רשאיות לגבות את הארנונה בדרך מינהלית ובדרך משפטית.

הסמכות לגביית חובות הארנונה בדרך מינהלית מצויה בפרק ה-15 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (ביחס לעיריות) ובסעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (ביחס למועצה מקומית ולמועצה אזורית).

גביית המס בדרך זו נעשית באמצעות הוראות פקודת המיסים (גבייה).

הסמכות לגביית ארנונה בדרך משפטית מצויה בסעיף 317 לפקודת העיריות. לשם כך יש להקדים ולהגיש תביעה כספית לבית המשפט.

(לעיון והרחבה, ראו: ד"ר הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב ורונית כהן כספי, ארנונה עירונית, מהדורה חמישית, ספר שני, פרקים 12-10).

17. אכן, אילו היתה המשיבה תובעת מהמבקש את חובה בדרך של תביעה אזרחית, יכול היה המבקש לטעון לקיזוז כל תשלומי היתר שנגבו ממנו, גם בתקופה שבתחום ההתיישנות, והמשיבה היתה מנועה מלהעלות טענת התיישנות מכוח סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

אולם, על פניו, צודקת המשיבה בטענתה. הקיזוז עליו מדובר בסעיף 4 לחוק ההתיישנות הוא קיזוז דיוני (מאוטנר, עמ' 467) וקיזוז דיוני יכול להיעשות רק בהליך משפטי (שם, עמ' 466).

18. ואף על פי כן, אני סבור, כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות כנגד קיזוז הנעשה במסגרת גביית ארנונה מינהלית.

הדיון בשאלה זו צריך להיעשות במקביל לדיון בשאלת "הראי": האם הגבייה המינהלית עצמה כפופה לחוק ההתיישנות, כלומר: האם הרשות המקומית רשאית לגבות ארנונה בדרך של גבייה מינהלית עבור התקופה שבתחום ההתיישנות?

השאלה נדונה עד כה בבתי המשפט המחוזיים, שנחלקו בתשובה עליה.

בית המשפט העליון טרם אמר את דברו בסוגיה זו.

לסקירת הפסיקה בנדון ראו: פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג ב-עת"מ (מחוזי חיפה) 450/02 קימחי נ' עיריית חיפה ( 2003), סעיף 12 לפסק הדין; פסק דינו של כב' סגן הנשיא אמינוף ב-עת"מ (מחוזי נצרת) 1043/05 אחים גרינפלד ושות' נ' מועצה מקומית משהד (2006), סעיף 5 לפסק הדין; פסק דינו של כב' סגן הנשיא הנדל ב-עת"מ (ב"ש) 235/07 עו"ד נווה נ' עיריית אשדוד (2007), סעיף 2 לפסק הדין.

19. והנה, בין אם תתקבל הגישה המכפיפה את הגבייה המינהלית לחוק ההתיישנות ובין אם תתקבל הגישה ההפוכה, המסקנה תהא, שלא ניתן לטעון טענת התיישנות כנגד זכות הקיזוז המופעלת במסגרת הליכים אלה.

אם נאמר, כי אין להעלות טענת התיישנות במסגרת גביית חוב מינהלית, הרי ששלילת זכות הקיזוז עקב התיישנותה תהא תוצאה בלתי צודקת, בצורה שאין הדעת סובלתה.

שווה בנפשך, שהרשות המקומית פועלת כנגד הנישום בגבייה מינהלית של חובות ארנונה שלא שולמו בתקופה שההתיישנות חלה עליה, ובתקופה זו גבתה הרשות מהנישום תשלומים ביתר. היתכן למנוע, מחד, מהנישום לטעון התיישנות כנגד החוב הנגבה ממנו, ומאידך, נתיר לרשות לטעון התיישנות כנגד דרישה לקזז את תשלומי היתר ששולמו באותה תקופה ממש?

(אמנם, במקרה דנן, המשיבה פועלת כנגד המשיב, ככל הנראה, לחובות ארנונה שלא התיישנו, אך השאלה היא עקרונית).

מכאן, שאם נתיר לרשות המקומית לגבות בהליכי גבייה מינהליים חובות שבתקופת ההתיישנות, כך יש להתיר גם לנישום לקזז תשלומים שגבתה ממנו הרשות שלא כדין במשך אותה תקופה.

במילים אחרות: אם ההתיישנות אינה חלה על הרשות, כך אין להחילה גם על הנישום.

20. אך גם אם נאמר, כי גבייה מינהלית כפופה להוראות חוק ההתיישנות נגיע לאותה מסקנה.

זאת כיוון שחוק ההתיישנות כולל בתוכו את החריג הקבוע בסעיף 4, המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות.

טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בענין נשוא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן לא חלים טעמיו של הכלל הקובע התיישנות תביעות (ע"א 656/99 ד"ר בר שירה ואח' נ' מעונות ובנין בע"מ ואח', פ"ד נז(5) 1, עמ' 10).

מטעם זה, ראובן לא יוכל לתבוע את שמעון בגין חובות שהתיישנו. אולם, אם שמעון תבע אותו בגין חובות שלא התיישנו, בכך נפתח הפתח למערכת ההתחשבנות הכוללת, ושוב אין מניעה לראובן לתבוע אותו בתביעה שכנגד בגין חובות ששמעון חייב לו, גם אם אלה כבר התיישנו, או לקזז אותם חובות מהחוב הנתבע ממנו.

כך צריך להיות הדין גם אם הרשות המקומית פועלת כנגד הנישום בהליכי גבייה מינהלית, אפילו אם החובות הנגבים במסגרת הליכים אלה לא התיישנו, ואפילו אם נאמר כי הרשות לא תוכל לגבות חובות שהתיישנו. משהרשות פתחה בהליכי גבייה מינהליים, נפתח בכך גם הפתח למערכת ההתחשבנות הכוללת, והנישום יהיה רשאי לקזז מחובו תשלומים שהרשות גבתה ממנו שלא כדין, גם אם אלה כבר התיישנו.

21. לשם הפעלת זכות הקיזוז, דורש סעיף 53 לחוק החוזים גם זאת, שאותם חיובם "הגיע המועד לקיומם".

במקרה דנן (והדברים נכונים גם ליום הגשת התביעה), סכום הקיזוז (13,970 ש"ח) שווה כמעט ליתרת חובו של המבקש (13,128 ש"ח) וניתן לומר כי כבר הגיע המועד לקיומם של שני החיובים ההדדיים.

מכל מקום, אין כל מניעה להקדים ולהצהיר על זכותו של המבקש לבצע את קיזוז ההפרש בעתיד (השוו לפסק דינו של כב' השופט ואגו ב-ה"פ (מחוזי ב"ש) 8048/06 קיבוץ אורים נ' רשות השידור (2007) ).

22. המשיבה טענה, כי במכלול השיקולים שראויים להישקל בשאלה שבפנינו, ראוי לשקול גם את השיקול הציבורי של ההכבדה על תקציב הרשות, הפגיעה בוודאות והיציבות של מערכת הכספים של המועצה וכו'.

שאלה זו נסקרה בהרחבה בפסק דין עיריית בית שמש הנ"ל (כב' השופט גל).

נקודת המוצא היא כי חובת ההשבה צריכה לחול על כל תשלום חובה אשר הוטל שלא כדין ונגבה בפועל בידי הרשות, זולת באותן נסיבות שעלה בידיה להצביע על קיומן של הגנות מיוחדות המצדיקות הימנעות מהשבה מלאה או חלקית (סעיף 62 לפסק הדין).

לפיכך, לא יהיה די להצביע על העובדה, שכספי תשלומי החובה אשר נגבו ביתר הוטמעו בתקציב הרשות. בכך בלבד לא תצא הרשות ידי חובתה. יהיה עליה להראות את הפגיעה העלולה להיגרם לציבור עקב מצבה הקונקרטי ולהציג נתונים מפורטים ומשכנעים באשר לפגיעה והיקפה (סעיף 64 לפסק הדין).

23. המשיבה כאן לא הציגה כל נתונים באשר לפגיעה הנטענת.

יש גם גוזמא לא מעטה בטענה זו, לאור הסכום הקטן, יחסית, שבמחלוקת (למרות, שברור שהכרעה זו עשויה ליצור פתח ותקדים למקרים נוספים).

מלבד זאת, אין מדובר, כאמור, בהשבת הסכום, כלומר בהוצאה אקטיבית של המשיבה, אלא בקיזוזו מתוך חוב אחר המגיע לה, כלומר הימנעות מהכנסה, אבחנה רלבנטית כשנטען לתכנון ויציבות המערכת הכספית.

24. סיכום הדברים הוא, כי מחד, אין למבקש זכות לתבוע מהמשיבה השבת תשלומי היתר שגבתה ממנו בתקופת ההתיישנות.

מאידך, המבקש זכאי לקזז מחובו למשיבה את תשלומי היתר הללו.

25. בהתאם לכך, מתקבלת תביעתו הראשונה של המבקש (סעיף א') ונדחית תביעתו השניה (סעיף ב').

המשיבה מנועה מלפעול כנגד המבקש בהליכי גבייה מינהליים בגובה יתרת סכום הקיזוז: 13,970 ש"ח.

(יש להתאים סכום זה למועד שבו נוצרה יתרת חובו של המבקש למשיבה בסך 13,128 ש"ח).

התביעה להצהיר על זכותו של המבקש להשבת תשלומי היתר שנגבו בתקופה שהתיישנה, נדחית.

לאור התוצאה המאוזנת, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א באייר, תשס"ח (26 במאי 2008), בהיעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.