ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 13/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ262/07

יואן שותפות מלונות מוגבלת ואח' נגד המועצה האזורית תמר


10/6/2008

עתמ262/07

 

יואן שותפות מלונות מוגבלת ואח'

נ ג ד

המועצה האזורית תמר

בימ"ש לעניינים מינהליים ב"ש

בפני כבוד ס. הנשיא ניל הנדל

[10.06.08]

 

 

פסק דין

 

1. העותרות מפעילות 4 בתי מלון באיזור חוף ים המלח המצוי בתחומה המוניציפאלי של המשיבה. לטענת העותרות אגרת הביוב שחוייבו בה על ידי המשיבה לשנת 2006 ואילך אינה חוקית, בלתי סבירה ומפלה אותן במעגל הפנימי ובמעגל החיצוני – לאמור, כלפי נישומים אחרים המצויים בתחומה של המשיבה ומחוצה לה. הסעד המבוקש הוא ביטול החיוב שהוטל עליהן.

גרעין הסתייגות העותרות הוא כדלקמן. החיוב באגרת הביוב מחושב על פי כלל צריכת המים של העותרות, על אף שכמויות גדולות של מים אינן מוזרמות כלל למערכת הביוב, אלא משמשות את העותרות למטרות אחרות. אין חפיפה בין צריכת המים לבין ההזדקקות למערכת הביוב. על פי קו זה יש לנכות את כמות המים המשמשת להפעלת בריכה, גינון, ספא, מתקני קירור ומקלחות בחוף שאינה מוזרמת למערכת הביוב. במילים אחרות שיטת החיוב אינה ראויה. בנוסף טוענות העותרות, כאמור לקיומה של הפלייה. לגישתן, תעריף החיוב אף אינו סביר, גם בשל כך שהוא מבוסס על חוק עזר משנת 1978 שאינו רלוונטי. יש להשים דגש בעתירה באופיו המיוחד של האיזור, שהינו צחיח, ומגביר את השימוש במים למטרות שונות. על פי חישוב העותרות, כ-50% מכלל צריכת המים שלהן כלל אינו מוזרם למערכת הביוב, ועלות חיובן בגין שימוש כזה מסתמנת בכ-2 מליון ₪ לשנה. מנגד, וכפי שיובהר, המשיבה עומדת מאחורי שיטת החיוב, וסבורה שאין ממש באף אחת מטענותיהן של העותרות.

2. ראוי תחילה להתייחס לטענת ההפליה של העותרות - ולו כדי להוריד אותה מפרק ההכרעה ולהתרכז בעיקר - הוא שיטת חישוב החיוב. סקירה של תעריפי אגרת הביוב ברשויות אחרות תוביל למסקנה ששיעור הדרישה של המשיבה אינו בגדר חריג. המשיבה גובה 2.57 ₪ לכל מ"ק מים. לשם השוואה עיריית אילת גובה 2.29 ₪ למ"ק מים. ישנן רשויות הגובות תעריף גבוה מזה של המשיבה, וישנן כאלו הגובות תעריף נמוך מכך. החוק אינו דורש אחידות בקביעת התעריף ולא הונחה בפניי תשתית המלמדת על פסול כלשהו בשיעור הגבייה של המשיבה. הוא המצב באשר לטענת ההפליה הפנימית, ולא ראיתי תשתית המצביעה על נוהג של איפה ואיפה.

3. טרם אתקדם במלאכת ההכרעה, נכון יהא להציג את השאלה המשפטית המונחת בפני בימ"ש זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים על פי הסעד המבוקש. העתירה הינה להורות על ביטול חיוב אגרת ביוב. חלק מטענות העותרות הינן מהסוג שבוודאי בסמכות העניינית של בימ"ש זה – לדוגמא, טענת ההפלייה. ברם, נדמה, כפי שיפורט בהמשך, שטענתן העיקרית של העותרות היא שיש להורות על ביטול חוק העזר. לשון אחרת, החיוב אינו כדין לא בשל הדרך שבה חוק העזר מיושם, אלא חוק העזר כפי שהוא אינו חוקי בשל העדר זיקה בין שיטת החיוב לבין החיוב עצמו. מכאן, יש להציג שתי שאלות מקדמיות: באיזה מצב יורה בית משפט על ביטול חוק עזר? ואיזה בית משפט מוסמך לעשות זאת?

באשר לשאלה הראשונה, יש להדגיש כי הביקורת המינהלית מצומצמת יותר בסוגיית ביטול חוק עזר לעומת החלטה רגילה של רשות ציבורית. כדברי בית המשפט העליון: "בית המשפט יפסול חוק עזר רק כאשר אי הסבירות היא קיצונית ביותר ולא בשל כל אי סבירות של מה בכך" (בג"צ 428/72 בונה ואחר' נ' עיריית תל אביב- יפו, פ"ד כז (1) 398). עם זאת, הסוגייה מורכבת ובפועל קיימות גישות שונות בנדון. כפי שפסקה כב' הנשיאה ביניש בעניין אחר: "כידוע, אין אחדות דעים בשאלת היקפה ומידתה של אי הסבירות המצדיקה התערבותו של בית המשפט לפסילת חוק עזר. יש המבחינים ודורשים מידה בולטת יותר של חריגה מסבירות - אי סבירות קיצונית - כאשר בית המשפט שוקל חוקיותה של חקיקת משנה, להבדיל מבחינתה של החלטה מנהלית בענין אינדיוודואלי, שאז די באי סבירות מהותית החורגת ממתחם הסבירות....כיום יש החולקים על הבחנה זו. (ראו השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה (3) 443-444 ,421 (1; וכן ראו א' זמיר "עילת אי-הסבירות במשפט המינהלי" משפטים יב (תשמ"ב) 319-323, 291)" (בג"ץ 441/97 - צנוירט יוסף נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נג (2), 798). כך או אחרת, נטל מוגבר רובץ על העותר לבטל חוק עזר של רשות מקומית, לעומת ביטול החלטה אחרת.

באשר לשאלת הסמכות העניינית, עמדה על כך כב' הנשיאה מוסיה-ארד בעניין ג'רוזלם גולד: "יש לדחות גם את טענות העותרת המכוונות כלפי סבירותם של התעריפים הקבועים בחוקי העזר, מהם נגזר שיעור ההיטלים שהוטלו על העותרת. חוקי העזר, לרבות התעריפים הקבועים בהם, אושרו, כנדרש, על ידי שר הפנים. פרט 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, המסדיר את סמכותו של בית משפט זה לדון בעתירות שעניינן החלטות רשות מקומית, ושמכוחו הוגשה העתירה הנוכחית, קובע מפורשות כי סמכות זו היא "למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים". מכאן שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענות העותרת ככל שהן מכוונות כלפי סבירות תוכנם של חוקי העזר, לרבות התעריפים הקבועים בהם". (עת"מ (ירושלים) 597/05 - ג'רוזלם גולד הוטל בע"מ נ' עירית ירושלים. [פורסם בנבו]). בעניין אדם טבע ודין התייחס כב' השופט גרוניס לסוגיית הסמכות. תחילה הפנה לסעיף 8(א) לתוספת הראשונה בחוק בתי משפט מינהליים וזהו לשונו: "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים; לענין זה, 'אישור' – בכל דרך ולרבות החלטה שלא לאשר". בהמשך הציג כב' השופט גרוניס את ההבחנה הבאה בעניין שנידון בפניו: "רואים אנו כי פרט זה של התוספת גודר את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים על פי זהותו של הגוף המחליט ללא התייחסות לסוג העניין. כאמור, העותרת תוקפת את ההחלטה שקיבלה המשיבה 1 (במשותף עם המשיבות 2 ו 3). המשיבה 1 הינה רשות מקומית. אכן, פרט 8(א) אינו כולל בגדרי סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים החלטות של רשות מקומית הטעונות אישורו של שר הפנים. אילו קיבלה המשיבה 1 חוק עזר על פי סעיף 6(א) לחוק הסדרת מקומות רחצה, היה צורך באישורו של שר הפנים, לפיכך במקרה מעין זה לא היה ניתן להשיג על חוק העזר בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. דא עקא, תמצית טענתה של העותרת היא שהמשיבה 1 לא הלכה במסלול הקבוע בחוק, קרי קבלתו של חוק עזר. משמע, אין מדובר בהחלטה של רשות מקומית הטעונה אישורו של שר הפנים, וממילא נתונה הביקורת עליה בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים" (בג"צ 8375/03 אדם טבע ודין נ' המועצה האזורית חוף הכרמל ואח', פ"ד נח (2) 97).

בענייננו, על פני הדברים מדובר בהליך – חקיקת חוק עזר - הדורש אישור של שר הפנים. אומנם העותרות אינן מבקשות בלשון ברורה לבטל חוק עזר אך נראה שזוהי משמעות בקשתן לקבוע שהחיוב אינו חוקי בשל הפגם בחוק העזר. בנסיבות העניין, בהעדר התייחסות הצדדים לנושא, ולנוכח הדרך בה נוסחה העתירה אבחן את העניין על פי הדרך בה הוצגה ביחס לחוק עזר.

4. על רקע האמור, ולאורו, יש להתרכז בטענה המרכזית של העותרות בדבר שיטת הגבייה. רוצה לומר, אמת המידה הקובעת היא צריכת המים של הנישום ולא על פי כמות המים המוזרמת למערכת הביוב. כדי לבחון את התנהלות המשיבה יש להציג ביתר פירוט את המסגרת הנורמטיבית של אגרת ביוב. כפי שיובהר, אגרה זו שונה מאגרות אחרות לפחות בשני מובנים. האחד, שהיא נגבית לא בתחילת הדרך, למשל התקנת מערכת - אלא בגין תחזוקתה. האחר, שהמדד לגביה נתון לשיקול דעתה של הרשות. כך קובע החוק באופן מפורש. צירוף נתונים אלה מלמד על הענקת שיקול דעת רחב לרשות, בקבעה את דרך תחשיב הגבייה.

חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב – 1962 הינו המקור הישיר להטלת אגרת ביוב. סעיף 37 (א) לחוק הנ"ל קובע: "רשות מקומית תטיל, בחוק עזר, על המחזיקים בנכסים המחוברים לביוב אגרה לכיסוי הוצאות החזקת הביוב שלה...". בספרו אגרות והיטלי פיתוח ברשויות מקומיות מציין המחבר, עו"ד ע.שפיר, את אחד המאפיינים היחודיים של אגרה זו, שצויין לעיל. "אגרת הביוב מיועדת למימון תחזוקתה השוטפת של מערכת הביוב, להבדיל מהיטל ביוב, המיועד להתקנת שלבי הביוב או לקנייתם. אגרה זו ייחודית במובן זה שהיא האגרה היחידה שקבע המחוקק לטובת מימון עלויות תחזוקתה של מערכת תשתית ספציפית. המחוקק לא איפשר עד עתה קביעת אגרה דומה לתחזוקת מערכת הכבישים, התיעול והמים" (שם עמ' 671). סעיף 39 (א) לחוק מקנה לרשות שיקול דעת רחב בקובעה את שיטת הגביה. כלשון החוק, "אגרת ביוב יכולה להיות מדורגת והיא תוטל לפי קנה מידה שתקבע הרשות המקומית בחוק עזר". צא ולמד, שהחוק מעניק לרשות דרור לקבוע את דרך החישוב. ושוב, אפנה לספרו של עו"ד שפיר המציג את הייחוד בנדון: "שלא כמו היטל הביוב שבו קבע המחוקק קטגורית את שיטת החיוב ומושא החיוב לפי תעריף ליחידת שטח או נפח, הותיר המחוקק בידי הרשות המקומית את ההחלטה בדבר מהות האגרה ומושא הטלתה" (שם עמ' 672).

יוצא כי אגרת הביוב הינה במובנים מסויימים בגדר חריג בין האגרות השונות. ברי, שקיימים יחסי גומלין בין היקף שיקול הדעת שהחוק מעניק לרשות בנושא מסויים, לבין היקף שיקול הדעת בביקורת השיפוטית של ביהמ"ש המנהלי על החלטת הרשות בנדון.

המשיבה, במסגרת סמכותה לפי חוק הביוב, חוקקה את חוק העזר לתמר (אגרת ביוב) התשל"ח – 1978 שקובע בסעיף 2: "מחזיק ישלם אגרת ביוב בשיעור שנקבע בתוספת". בתוספת לחוק נכתב: "לכל מ"ק מים, למעט גינון, חקלאות ובניה". על פני הדברים, שיטה זו נקבעה עפ"י חוק. האם היא חריגה? ייתכן ולא רק שהתשובה לכך אינה שלילית, אלא ההיפך הוא הנכון. עפ"י הבדיקה שנערכה בספר האמור, של עו"ד שפיר מתברר כי מרבית הרשויות אינן דוגלות בשיטת החישוב בה דוגלות העותרות כשיטה הראויה ואף היחידה. כפי שכתוב, "מהו מושא החיוב ועל אילו מים הוא יסוב, האם יוטל הוא על כל המים הנצרכים על ידי החייב? האם רק על המים הנצרכים והמוצאים דרכם למערכת הביוב, או האם על כמות ביניים כלשהי? למותר לציין כי קיים פער משמעותי ואין כל שקילות בין כמות המים הנצרכת לבין זו המוזרמת למערכת הביוב. חלקם של המים הנצרכים מתאדה, חלקם זורם למערכת הניקוז המוניציפלית, חלקם נספג בקרקע, חלקם משמש כחומרי גלם למוצרים. עיון בחוקי העזר השונים מעלה כי הרשויות לא נקטו גישה אחידה בהכרח בסוגיה זו: חלקן הטילו, למצער לפי נוסח חוקיהן, את האגרה עבור המים הנצרכים כולם; חלקן הטילו את האגרה עבור הנצרכים למעט המים המשמשים להשקיה בגבול הכמות המוקצבת לפי תקנות המים. רק רשויות מקומיות מעטות הטילו חבות באגרת ביוב לפי כמות השפכים המוזרמים למערכת הביוב" (שם עמ' 673-672).

אף אם ניתן לחלוק על סקירת המחבר האמור בדרכים שונות, למשל ע"י ניסיון לטעון שרשויות הדומות למשיבה נוהגות בצורה אחרת מהרוב – הגם שכך לא עולה מהחומר (עיין שם עמ' 673 או בטבלאות שהוגשו ע"י הצדדים) – או לחלופין לטעון שהאזור הנמצא בשטחי המשיבה ייחודי, יוצא שבכל מקרה כי שיטת המשיבה מוכרת ומקובלת ולא ברור כלל וכלל כי מדובר בשיטת הנהוגה על ידי מיעוט. לסיכום ישנן שיטות גבייה שונות ברשויות השונות ושיטת המשיבה הינה בהחלט נמנית עימן.

5. זווית ראיה אחרת היא האם החקיקה המצויה משקפת את הנורמה הראויה. בהקשר זה יש ליתן משקל לשיטת 'המנהל המשווה' בין רשויות שונות ולשיקול הדעת הרחב שהוענק לרשות לקבוע שיטת גבייה. משמעות האחרון היא, שהמחוקק לא מצא לנכון לחייב נישום באגרת ביוב רק לפי כמות השפכים המוזרמים למערכת הביוב, אלא סלל את הדרך לשיטות חישוב אלטרנטיביות. על אף כל האמור, עדיין עמדת העותרות טומנת בחובה היגיון, ולפחות במבט ראשון מושכת את הלב.

בבוא ביהמ"ש המנהלי לבחון שיטת גבייה מסוימת אל לו להתעלם מהאפשרויות האחרות העומדות בפני הרשות. שכן, עלות התחזוקה השוטפת של מערכת הביוב איננה זולה, והרשות זקוקה למימון. הרשות רשאית, ולמעשה אף חייבת, לתת את דעתה לעלות מנגנון הגבייה, לצמצום מחלוקת בינה לבין הנישום, וליעילות המנגנון. שיטה חלופית חייבת להדרש למרכיבים אלה. המשיבה בתגובתה התייחסה לשיטת הגבייה המוצעת ע"י העותרות לפי קנה המידה האמור: "מדידת איבודי המים השונים בכל אחד מן הנכסים תכביד שלא לצורך הן על המועצה והן על הצרכנים, ובמקומות רבים, יידרשו אלו לערוך, מפקידה לפקידה, אמדנים ולעשות שימוש בנוסחאות תיאורטיות לצורך קביעת האידוי ממתקנים שונים (אידוי ממגדלי קירור, מבריכות שחייה וכדומה), על מנת להגיע בסופו של יום להשערה בלבד באשר לשפיעת הביוב. זאת ועוד, השיטה המוצעת על ידי העותרות סובלת מתנודתיות רבה, בין היתר, כתוצאה משינויים שאינם בשליטת המועצה בפרמטרים כדוגמת מזג האוויר, תפוסת בתי המלון, האקלים הפוליטי וכיוצא באלו משתנים. ומה פשוט מלהפנות לטענת העותרות לפיה יש להפחית מחיוביהן גם את כמויות המים הנצרכות לשתייה בכל אחד מבתי המלון שבהחזקתן בכדי ללמוד על האבסורד בשיטה המוצעת על ידן?!

...."מנגד, לוקה שיטת העותרות בפגמים מהותיים רבים..על פי שיטה זו, תדרש המועצה לקבוע את החיוב באגרת ביוב לכל אחד מן הנכסים העושה שימוש במערכת הביוב באופן פרטני ובהתחשב באיבודי המים הייחודיים לו. "מדידה" זו אינה ישימה ואך לא מדויקת וזאת בשל חוסר הדיוק בו מאופיינים מתקני המדדים המשמשים למדידת שפיעת ביוב, הסיכון המתלווה בשימוש בתקנים עקב הצורך להטמינם בעומק הקרקע והגזים הנפלטים במערכת הביוב והעליות הכספיות הניכרות הכרוכות ברכישתם..."(וראה עמ' 14 – 15 לכתב התשובה מטעם המשיבה).

הלשון נחרצת ופסקנית. ברם, בית משפט זה אינו משמש כבורר בין שתי שיטות מתחרות. גם אם רק חלק מהסתייגויות המשיבה מהשיטה המוצעת ע"י העותרות נכון, העניין משליך על קבלת העתירה. בכל מקרה, לא מצאתי שהעותרות נתנו מענה כנדרש לטענות האמורות של המשיבה. נוסף על כך, רובץ על העותרות נטל מוגבר בניסיונן להביא לביטול החלטה שמעוגנת בחוק עזר בכלל ובאגרת ביוב בפרט. לכן, אף אם בית משפט היה משתכנע ששתי השיטות ראויות באותה מידה, לא די בכך. הצדדים – הנישום והרשות – אינם עומדים באותה נקודת פתיחה, שהרי האחריות המנהלית, לרבות הפעלת שיקול דעת בנושאים שונים ומגוונים מוטלת על הרשות. נכון הוא שהפרט רשאי לעתור נגד הרשות אולם כידוע עליו להראות שפעולותיה אינן נופלות בגדר מתחם הסבירות.

בחינת הפסיקה אף היא בעלת משקל. בעניין דוידוב נדחתה העמדה לפיה החיוב באגרת הביוב יכלול אך ורק מים שמוזרמים לביוב ולא כל צריכת מים נוספת. בית המשפט המחוזי בת"א דחה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית וקבע: "סעיף 39 (א) לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) מסמיך את הרשות לקבוע קנה מידה לחיוב באגרת הביוב". כב' השופטת ד. פלפל קבעה ששיטת הגבייה של הרשות באותו עניין אינה מצביעה על חריגה מסמכות או על שימוש בלתי סביר בהפעלת שיקול דעתה. זאת תוך התייחסות לתצהיר שהוגש מטעם עיריית תל-אביב לפיו: "שיטת החישוב באגרת הביוב הינה שיטה הנוקטת קנה מידה סביר (ואף ראוי) לחלוקת הוצאות תחזוקת מערכת הביוב העירונית בין תושבי העיר. גם אם חיוב באגרת ביוב לפי צריכת המים המשותפת פירושו שאין אקוויוולנטיות מוחלטת בין כמות השופכין שמזרים אדם לביוב לבין שיעור האגרה המוטל עליו, הרי השיטה הקיימת הינה המקורבת ביותר לאקווילנטיות שכזו. השגת אקוילנטיות אינה אפשרית בהעדר אמצעים מעשיים למדידת ספיקת הביוב הביתית" (ת.א. (מחוזי ת"א) 2724/99 יצחק דוידוב נ' עיריית ת"א-יפו). בדרך דומה נקט בית משפט השלום באשדוד בעניינה של המשיבה וחב' ניהול מלונות בפס"ד שניתן בחודשים האחרונים ע"י כב' ס. הנשיא א. חזק (ת.א. (אשדוד) 1636/00 חב' ניהול ותפעול מלונות ימים ואגמים בע"מ נ' המועצה האזורית תמר, [פורסם בנבו]) - נפסק כי השיטה עומדת במבחן הסבירות הרלוונטי.

שיקול נוסף ואחרון. עסקינן באגרה ולא במס או מחיר. מאפיין בולט של מס הוא תשלום שהנישום מחוייב לשלם מבלי שהוא מקבל תמורה ישירה בעד כספו. אמנם, הוא מקבל שירותים שונים, דהיינו תמורה כללית, אך התמורה אינה נקודתית, בגדר יחס של 1:1. אגרה, לעומת זאת, "משתלמת בזיקה לשירות מסוים שהשלטון מספק, אלא ששיעורה אינו זהה לעלות השירות" (רע"א 4066/00 רמי דומיץ נ' עריית הרצליה, נו(3), 577 וכן ראה ע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור, מו(3), 374). מכאן חשיבותו של מבחן הזיקה בין התשלום לבין השירות. מחיר משקף תשלום שווי שוק בגין השירות (ר' ספרו של פרופ' נמדר דיני מסים, (מס הכנסה) כרך א' עמ' 29). בענייננו, התשלום הינו אגרה עבור תחזוקת הביוב. יש לאבחן ולהדגיש ששיטת החיוב אינה חייבת לחפוף באופן מלא את אופי השירות. גם אם אין חפיפה מלאה, קיימת זיקה בין נושא צריכת המים לבין תחזוקת מערכת הביוב. השניים קשורים זה בזו, אף אם לא מדובר ביחס אקווילנטי מלא. ניתן להניח שבמקרים רבים, ככל שצריכת המים גדולה יותר, כך יגדל הצורך במערכת הביוב. טענת העותרות לפיה המצב אצלן שונה - אין בו כשלעצמו להביא לביטול שיטת הגבייה. הן משלמות עבור תחזוקת ביוב, ואין טענה שבפועל הביוב אינו מתוחזק או שהן אינן נהנות מהשירות.

העולה מן המקובץ, שעפ"י הכלים הרלוונטיים לבדיקה – מהות החיוב ואופיו, לשון המחוקק, עמדת הפסיקה, שיקולי יעילות ועלות, השוואת השיטה לשיטות רשויות אחרות ובחינת ההצעה האלטרנטיבית המוצעת – אין מקום לשלול את שיטת המשיבה ולהורות על ביטול החיוב.

6. נותרה סוגיה אחת. סעיף 39 (ב) לחוק הביוב מחריג את החיוב בלשון זו "בנכסים המשמשים לתעשייה או למלאכה יהיו קני המידה לאגרת הביוב, שייקבעו ע"י הרשות המקומית לפי סעיף קטן (א), טיב השופכין, כמותם, השפעתם על הביוב, רשאית הרשות המקומית להוסיף לאלה קני מידה סבירים אחרים". עפ"י הסעיף האמור, נקבע בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, כי במפעלי תעשייה יש לגבות אגרת ביוב עפ"י כמות השופכין, קרי המים המוזרמים למערכת הביוב. לטענת העותרות יש לסווג בית מלון כתעשייה. היה ופרשנות זו תתקבל – התוצאה היא שיש לחייב את העותרות שלא עפ"י הצריכה הכללית, כטענת המשיבה.

העותרות מדגישות כי אין הגדרה מדוייקת למונח 'תעשייה'. אכן, ייתכן מצב בו המונח 'תעשייה' בחוק מסויים יכלול לא רק מפעלים, אלא גם בתי מלון. ברם, כפי שאין לכך הגדרה מדוייקת, אין לרוקן את המונח 'תעשייה' מתוכן. נדמה שהמקום בו יש להגדיר 'תעשייה' בצורה רחבה הינו מקרה בו הפרשנות התכליתית של החוק הרלוונטי תומכת בתוצאה זו. עם זאת, הייתי מציע שבהעדר נימוק כאמור, אין לפרש 'תעשייה' בדרך כלל ככוללת בית מלון. יושם אל לב שהגדרת המונח 'תעשייה' במילון אבן שושן היא "אינדוסטריה, מפעלי בתי חרושת. יצור מוצרים שונים באמצעות מכשירים שונים באמצעות מכשירים ומכונות : תעשיה כבדה (יצור מכונות גדולות למוצרי פלדה וכדומה). תעשיה קלה (יצור אריגים, ניר, זכוכית, צרכי מזון וכדומה). תעשיה זעירה (למוצרי בתי מלאכה קטנים). משרד המסחר והתעשייה. 2. יצור, עיבוד :תעשיית סבון תעשיית יין". אמת היא, שאין לפרש חוק אך ורק עפ"י בדיקה בלשנית. עם זאת, מן הצד האחר, כפי שאין הגדרה מדוייקת למונח 'תעשייה', אין לומר שהוא נטול משמעות ושרירותי.

בענין מלון ענבר נדרשתי לשאלה האם מלון מהווה מפעל תעשייתי, לצורכי קבלת הנחה למפעל תעשייתי באיזור מוכה אבטלה. הסוגייה שונה, אך הובאה התייחסותו של בית המשפט עליון למונח 'תעשייה' :"כבר נקבע שתעשייה הינה יצירת היש מן היש. ליתר דיוק, תעשייה הינה הפיכת חומר גולם ליש מוחשי (ראה למשל בג"צ 441/86 מסדה בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד מ (4) 788). בעין פרשנית זו ברי כי בית מלון אינו מפעל תעשייתי" (מלון ענבר בע"מ נ' עיריית ערד, [פורסם בנבו], (ע"א - ב"ש) 1010/04).

מכל האמור עולה כי "הפרשנות הטבעית" של 'תעשייה' אינה כוללת בית מלון. עם זאת, אין לשלול את התוצאה בכל מקרה. המבחן הוא הפרשנות התכליתית. במקרה דנא, לאחר עיון בחוק ובחינת תכליתו האובייקטיבית והסובייקטיבית, לא מצאתי בסיס לעגן את המסקנה לפיה יש לפרש מלון כתעשייה כהגדרתה בחוק הביוב.

7. מסקנתי הינה שאין לקבל את עמדת העותרות.

עם זאת, ובגדר המלצה בלבד, נדמה שהיה והעותרות או בתי מלון אחרים יגישו בקשה למשיבה לשקול את שיטת גבייתה מחדש - ובכפוף לכך שבקשה זו תהא עניינית, רבת פרטים ומקיפה - יהא מקום לשקול פתיחת דיון בנדון. הטעם לכך הינו בעיקר בשל שני נימוקים. האחד, שהמדובר בחוק עזר משנת 1978, שהמשיבה אינה מחזיקה בתחשיב הבסיס לו; האחר, אופיו המיוחד של איזור המשיבה, לרבות מספר בתי המלון במקום לעומת מגורים מסוגים שונים.

העתירה נדחית.

 

העותרות תישאנה בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עו"ד בעתירה זו בסך 10,000 ₪ להיום.

ניתן היום כ"ד באייר, תשס"ח (29 למאי 2008) במעמד הצדדים.

ניל הנדל – ס. נשיא


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן