ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 14/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 2596/07 - מנהלי, ארנונה

האפוטרופוס הכללי-ירושלים נגד עירית ראשון לציון


11/6/2008

עת"מ 2596/07

האפוטרופוס הכללי-ירושלים

נגד

עירית ראשון לציון

בבית בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו

בפני: כב' השופטת מיכל רובינשטיין

[11.6.2008]

פסק דין

עתירה למחיקת חוב הארנונה שהוטל על דירה בניהולו של העותר וכן לביטול הערת אזהרה על זכויות הנכס שנרשמה על ידי המשיבה בגין החוב אצל רשם המקרקעין.

העובדות

1. העותר מנהל את הנכסים העזובים בעיזבונו של המנוח פרלמן ראובן ז"ל מכוח צו ניהול שניתן לו ביום 30.5.1993 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב –יפו.

2. המשיבה הינה הרשות המוניציפלית שבתחומה נמצאת דירה בבעלות המנוח הידועה כגוש 3930, חלקה 446 ברחוב אלקלעי 28 בראשון לציון (להלן: הנכס).

3. ביום 30.5.1994 פנתה חברת הון-חברה לנאמנות והשקעות בע"מ (להלן: חברת הון) אל העירייה והודיעה לה כי העותר התמנה לנהל את עיזבון המנוח, וכי הסמיך את חברת הון לטפל בנכס. כן ציינה כי בכוונת חברת הון לאכלס את הנכס, ועל כן מבקשת היא כי העירייה תחבר את הנכס למערכת המים העירונית, תוך שהיא מתחייבת להסדיר את החוב הרובץ על הנכס.

4. בהמשך לכך שלחה המשיבה לחברת הון את פירוט החובות העירוניים החלים על הנכס, אשר מתייחסים לתקופה שמיום 1.4.1978 ועד 31.3.1988.

5. חברת הון סירבה להסדיר את מלא תשלום חובות ארנונה שהצטברו על הנכס בנימוק כי מרבית החוב התיישן.

6. לאחר חילופי מכתבים בנושא, הגישה העירייה תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א 2264/94) נגד חברת הון ועזבון המנוח ראובן פרלמן.

7. בתגובה הגישה חברת הון בקשת רשות להתגונן בה העלתה את טענת ההתיישנות.

8. ביום 20.3.1995 קיבל בית משפט השלום ברחובות (השופטת גת) בהחלטתו את טענת ההתיישנות לגבי הסכומים הנתבעים מעבר ל-7 השנים שקדמו להגשת התביעה וקבע כי דין התביעה להידחות (פסק הדין- נספח ז' לכתב התגובה).

9. לאחר מתן ההחלטה, המשיכה המשיבה לפנות לעותר במכתבי דרישת תשלום חוב בגין הנכס. בתכתובת שהתנהלה בין הצדדים לאור מכתבי הדרישה הבהירו ב"כ המשיבה כי לדידם אין בהחלטתו של בית משפט השלום כדי להפקיע את החובות החלים על הנכס, מאחר שתביעתם נדחתה בעילת התיישנות בלבד, שהיא עילה דיונית ולא מהותית. לאור זאת הבהירה המשיבה כי אין בהחלטה כדי למנוע מהעירייה לגבות את החובות המגיעים לה בדרכים אחרות.

10. ביום 29.6.2005 רשמה העירייה הערת אזהרה על הנכס בלשכת המקרקעין, ולאחר מכן המשיכה ושלחה לחברת הון התראות ועדכונים בגין החובות העירוניים הרובצים על הנכס.

11. ביום 1.2.2006 פנתה חברת נכסי אריאל פרויקטים בע"מ לעירייה והציגה עצמה כמי שנתמנתה לנהל את הנכס מטעם העותר וביקשה לקבל פירוט של החובות הרובצים על נכס. לאחר שקיבלה את פירוט החובות, פנתה הגב' שולמית הרץ ממחלקת ניהול רכוש אצל העותר למשיבה, וביקשה להורות על ביטול החובות העירוניים לאור החלטת בית המשפט ברחובות.

12. מנהלת יחידת האכיפה במשיבה, הגב' עליזה תורג'מן הודיעה ביום 1.2.2007 כי העירייה דוחה את הבקשה וציינה כי מתקיים בתחומה מבצע הנחות על חיובי ארנונה.

13. לאחר חילופי מכתבים בין הצדדים, התקיימה ב- 7.11.2007 פגישה במשרדי העירייה בהשתתפות נציגי העירייה וב"כ העותר. הצדדים לא הגיעו בה להסכמה, ומכאן העתירה שלפניי.

14. גובה החוב על פי המשיבה נכון ליום הגשת העתירה עומד על סך של 56,898 ₪.

טענות העותר

15. העותר טוען כי החלטתו של בית משפט השלום ברחובות דחתה את העתירה הן מבחינה המהותית והן מהבחינה הדיונית, אשר על כן סירוב המשיבה למחוק את החוב ורישום הערת האזהרה הינם הפרה של מעשה בית דין.

16. לטענת העותר, הליכי הגבייה המנהליים הינם הליכים חלופיים להליכים אזרחיים ומטרתם להקל על הרשות לייעל את הליכי הגבייה, אולם אין כל טעם במדיניות משפטית לראות את ההליכים המנהליים כהרשאה לעקוף את פסיקת בית המשפט.

העותר מסתמך על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בעת"מ 4091/07 אורלן 1983 בע"מ נ' עירית חיפה ואח', תק-מח 2007(4), שבו נקבע כי הרשות אינה יכולה להתעלם מטענת ההתיישנות גם במסגרתם של הליכיה גבייה המנהליים. כן מסתמך העותר על פסק דינו של בית המשפט העליון בעע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח', תק-על 2006(4), שבו קבעה כבוד השופטת ארבל כי סוגיית ההתיישנות בהליכים מנהליים הינה סוגייה קשה ומורכבת וכי על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו בהקשר זה.

17. על פי העותר, נסיבות המקרה הנדון מובילות למסקנה כי יש למחוק את החוב. הגשת התביעה על ידי המשיבה נעשתה כ- 20 שנה לאחר לידת עילת התביעה, ונקפו 10 שנים נוספות עד שפנתה המשיבה לרשם המקרקעין על מנת לרשום הערת אזהרה.

טענות המשיבה

18. בראש ובראשונה טוענת המשיבה כי יש לסלק את העתירה על הסף מחמת שיהוי. לטענתה, למשך למעלה מעשור שבה והודיעה המשיבה כי החלטת בית משפט השלום ברחובות אינה פוגעת בתוקפו של החוק ועל כן היא רואה בחוב כקיים לכל דבר ועניין.

19. בנוסף על כך טוענת המשיבה כי על פי סעיפים 338-339 לפקודת העיריות, מחיקת חובות ארנונה מצריכה אישור של שר הפנים. לטענת המשיבה, על פי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, הסמכות לדון בהחלטות של רשות מקומית הטעונות אישור של שר הפנים אינה של בית המשפט לעניינים מנהליים. בהקשר זה טוענת המשיבה כי על העותר היה לצרף לעתירה את משרד הפנים.

20. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית בלבד וכי אין בה להביא לבטלות מס עירוני. טענה זו מבססת המשיבה בין היתר על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 522/71 מוריס בנין ואח' נגד אלברט בנין ואח', פ"ד כח(2)), 309, וכן על שורה של פסקי דין שניתנו על ידי בתי המשפט לעניינים מנהליים ועל ידי בתי המשפט המחוזיים.

21. עוד טוענת המשיבה כי תקפותו של החוב לא נפגמה וכי לא מתקיים לגביו מעשה בית דין. החלטת בית משפט השלום ברחובות בעניין התייחסה לטענת ההתיישנות הדיונית בלבד ולא דנה בתביעה לגופה של עניין.

דיון

22. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי תובענה המתבססת על זכותה של המשיבה לתשלום הארנונה בגין אותן שנים התיישנה זה מכבר, ובהתאם לכך פסק גם בית משפט השלום ברחובות בתביעה שהוגשה על ידי המשיבה בגין חובות הארנונה הנדונים כבר במרץ 95.

23. המחלוקת הנטושה בין הצדדים לעתירה נסובה על כוחה של טענת ההתיישנות בכל הנוגע לקיומו של חוב הארנונה, דהיינו בשאלה אם התיישנותה של התביעה מביאה להתיישנות החוב ובעקבות זאת למחיקתו. שאלה זו שעדיין לא הוכרעה בפסיקתו של בית המשפט העליון נדונה בבתי המשפט לעניינים מנהליים בהזדמנויות שונות, אולם עדיין לא נמצאה לה תשובה אחידה ועקבית.

24. תשובה לשאלה זו צריכה להיגזר בראש ובראשונה מטיבה של טענת ההתיישנות. מקורה של טענה זו הינו בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אשר הסעיף הרלוונטי בו לענייננו הינו סעיף 2 שזוהי לשונו:

טענת התיישנות

תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

עיננו הרואות- בלשון החוק מצוין מפורשות כי תביעה לקיום זכות היא הנתונה להתיישנות, ברם ההתיישנות לבדה אינה מבטלת את הזכות לגופה.

בהתאם לאמור השתרשה בפסיקה העמדה כי טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית בלבד, וכי היא יכולה לשמש כטענת הגנה בלבד ולא כעילת תביעה. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 360/72 ,522/71 מוריס בנין נ' אלברט בנין ואח', פ"ד כח (2), 309 ,עמ' 326-327:

כידוע ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, היא דיונית ולא מהותית, וכפי שנאמר בסיפא לסעיף 2 לחוק "אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא, שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא ;על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה. באין תובענה כזו, אין טענת התיישנות.

25. אף בפסיקתו של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לעניינים מנהליים אפשר למצוא קביעות ממין זה המתייחסות לחובות מנהליים. כך למשל נקבע בע"א (ת"א) 1843/00 חרותי עודד נ' עיריית רמלה, תק-מח 2003(1), 2002 ,עמ' 2004:

ראשית לעניין טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המערער. טענה זו היא אכן טענה דיונית בלבד, והחוב עצמו אינו מתיישן לעולם. מאחר והמשיבה נקטה בהליכי גבייה מינהליים לשם גביית חובו של המערער, טענה זו אינה עומדת למערער.

בעתירה מנהלית 1292/01, שושן נ' עיריית רחובות (דינים מחוזי), ל"ג(145 ,(4, ובהסתמך על ע"א 522/71, מוריס בנין, נקבע כי: "העולה מהאמור הוא שטענת התיישנות תועיל אך ורק בפי מי שנתבע בבית המשפט, וכי בכל הקשר אחר אין זכות נפגמת בשל חלוף תקופת ההתיישנות. כך, למשל, מי שנתבע לקיום חובו, יוכל לקזז חוב של הנושה בו אשר התיישן (מ' מאוטנר, קיזוז; דיני חיובים - חלק כללי בעריכת ד' פרידמן ע' 528). משלא נגרע מחובה של העותרת לעירייה בשל ההתיישנות, אין מניע כי העירייה תנקוט בהליכים מנהליים לגבייתו. בדרכה זו של העירייה אין התיישנות ניצבת".

נימוק דומה ניתן גם בעת"מ (ת"א) 1275/07 קוק אלי נ' מועצה מקומית רמת השרון ואח', תק-מח 2008(1), 9290, וכן בעת"מ(חי') 450/02, קימחי נ' עיריית חיפה, פ"מ מינהליים (תשס"ג) 433, ובעת"מ (ת"א) 2310/04, מזרחי שלמה ואח' נ' עירית תל-אביב יפו ואח, תק-מח 2005(4), 12783 ובפסקי דין נוספים.

26. הרציונל העומד בבסיסם של פסקי הדין המפורטים לעיל מקובל אף עליי. טענת ההתיישנות הינה טענה דיונית בלבד. לאור זאת היא יכולה לשמש אך ורק כטענת הגנה, ואף זאת בתנאי שהיא מועלית על ידי המשיב. תביעה לסעד הצהרתי המבוססת על עילת ההתיישנות תהפוך את הטענה לטענה מהותית, והדבר יעמוד בניגוד לדעת המחוקק ולכוונתו כפי שאלו באים לביטוי בחוק ההתיישנות.

לאור זאת העתירה למחיקת חוב הארנונה אינה יכולה להתקבל, משום שכאמור לעיל, דחיית תובענה בעילת התיישנות אינה פוגעת בזכותה המהותית של המשיבה. בהערת אגב אציין כי ספק בעיניי אם לבית משפט זה יש את הסמכות להורות על מחיקת החוב מפנקסי העירייה מלכתחילה. על פי טענות המשיבה אשר מבוססות גם על סעיפים 338-339 לפקודת העיריות, כל בקשה למחיקת חובות ארנונה מפנקסי העירייה מחויבת באישורו של שר הפנים. סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בכל הנוגע לענייננו יכולה להתבסס על שני מקורות: פרט 1 לתוספת הראשונה אשר קובע מהם ענייני הארנונה הנמצאים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהלים, ופרט 8 הקובע מהן החלטות הרשויות המקומיות הנמצאות בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בשני המקרים מוחרגים מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים החלטות של שר הפנים או החלטות הטעונות אישור משר הפנים.

27. בשלב זה אציין כי אינני מקבלת את טענת העותר לפיה החלטתו של בית משפט השלום ברחובות לעניין התיישנות התובענה הייתה החלטה לגופו של עניין המהווה מעשה בית דין מכוחו מוטל היה על המשיבה למחוק את חוב הארנונה. ככל שקראתי את החלטתה של השופטת הנכבדה לא מצאתי התייחסות מהותית לחוב הנטען אלא אך ורק לטענת ההתיישנות אשר הועלתה כטענת הגנה בלבד. הערותיה של השופטת הנכבדה על חוסר תום הלב בגביית חובות שנים רבות לאחר הולדתם כמו גם הערותיה על כך שההשתהות ארוכה עשויה להעיד על מחילה על החוב וויתור, מתייחסות כולן לעניין טענת ההתיישנות כטענה דיונית, ואין בהן משום קביעת ממצאים או קביעות משפטיות אחרות לגופו של עניין.

לאור כל אלו, העתירה למחיקת חוב הארנונה מפנקסי העירייה אינה יכולה להתקבל.

28. בא כוח העותר צירף לטענותיו פסקי דין שונים אשר לטענתו תומכים בעמדה כי התיישנות התביעה מובילה גם להתיישנות החוב.בעת"מ (חי') אורלן 1983 נ' עיריית חיפה ציין קבע השופט נאמן כי אין זה סביר לשלול זכותו של נישום לטעון טענת התיישנות רק מפני שהרשות בחרה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים. על פי פסק הדין, הליכי הגבייה המנהליים אנלוגיים להגשת תביעה והעובדה שהמחוקק אפשר לרשויות המקומיות לדלג על שלב הגשת התביעה אינה מורידה או מעלה ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שווה להגשת תביעה. דעות דומות הובעו בפסיקות נוספות של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו למשל את האמור בה"פ (חי') 30340/97 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון; ה"פ (שלום - חי'), ואת האמור בה"פ (י-ם) 512/01 איאד סאמי קומרי נ' עירית ירושלים, תק-של 2002(3), 227 ).

בפסיקתו של בית המשפט העליון נותרה שאלה זו פתוחה-בעע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' דניאל יצחקי ואח', תק-על 2006(4), 3174 , קבעה השופטת ארבל כי :

ההכרעה בין עמדות אלו היא סוגיה קשה ומורכבת המעלה שיקולי מדיניות אשר להם פנים לכאן ולכאן. איני סבורה כי ניתן לפסול מניה וביה את עמדת המשיב לפיה יש מקום להנחה כי הרשות זנחה דרישתה לתשלום החוב וכי מתקיים אינטרס מוסדי שעניינו חיסכון זמן שיפוטי יקר ב"עניינים שאבד עליהם הכלח" (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559). מכל מקום, לנוכח עמדתי בסוגיית תיקון הטעות סוגיה זו אינה נדרשת להכרעה במקרה דנן והדברים ייבחנו, במידת הצורך, בעתיד לבוא. ייתכן והדרך הרצויה לפתרון סוגיה סבוכה זו מצויה בידי המחוקק ומוטב כי זה יבהיר את עמדתו בנושא. עד אשר יאמר דבר המחוקק, בית המשפט יבחן כל מקרה לגופו, ואם ימצא לנכון יידרש לסוגיה העקרונית.

29. בחינה של כל מקרה לגופו עולה בקנה אחד גם עם סמכותו הכללית של בית המשפט לבחון את סבירות החלטתה של הרשות המנהלית. בהתאם לכך ניתן לטעון כי החלטתה של רשות מקומית לפתוח בהליכי גבייה מנהליים נגד נישום על אף שחלפו שנים רבות ממועד החיוב ועל אף דחייתה של התביעה בעבר בשל טענת ההתיישנות, יכולה להתפרש על ידי בית המשפט כהחלטה בלתי סבירה כתוצאה מכך דינה להתבטל (ראו לעניין זה את הדברים האמורים בעת"מ (י-ם) 403/05, טאלב דמירי נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2007(2), 10745 ,עמ' 10749 ועת"מ (ת"א) 1224/05, אידית גריסרו נ' עירית תל אביב-יפו ואח', תק-מח 2006(3), 12311 ,עמ' 12314) אלא שאינני סבורה כי העותר יכול להסתייע בפסקי הדין שלעיל.

30. בראש ובראשונה, לא מצאתי בפסקי הדין התייחסות קונקרטית לסעד של מחיקת חובות ארנונה. כל שנקבע באותם פסקי דין התייחס לסמכותה של הרשות לפתוח בהליכי גבייה מנהליים על אף התיישנותו של החוב. סמכותה של הרשות לעשות כן אמנם אינה ברורה מאליה שעה שעסקינן בחוב שחלפו שנים רבות מיום התגבשותו קל וחומר שעה שהרשות בחרה לתבוע אותו באמצעים חלופיים של תובענה אזרחית ותביעתה נדחתה על ידי בית המשפט בעילת התיישנות כפי שהיה בעניין הנדון. אני סבורה כי אכן יש ממש בטענה כי משעה שבחרה הרשות ללכת בדרך הגשת תובענה, אין זה סביר כי תפנה להליך הגבייה המנהלית. אלא שבמקרה הנדון אין העותר תוקף את בחירתה של הרשות לפעול בהליכי גבייה מנהליים, אלא דורש כי החוב ימחק מפנקסי העירייה כמו גם הערת האזהרה שנרשמה לזכותה של העירייה. טענה זו נסמכת על ההנחה כי התיישנות התובענה לגביית החוב משמעה גם התיישנותו של החוב עצמו. הנחה זו, כאמור לעיל, אין לה על מה שתסמוך.

31. יתרה על כן, לחובתו של העותר עומד שיהויו הארוך בהגשת העתירה. ככל העולה מטענות הצדדים, לאחר החלטתו של בית המשפט המשיכו הצדדים בתכתובת ענפה בה חזרה המשיבה והבהירה את עמדתה כי חוב הארנונה לא נמחק וכי למשיבה הסמכות לנסות לגבות את החוב באמצעים השונים שיש לרשותה. לטענות המשיבה מצורפים מכתבים בנוסח זה כבר מספטמבר 1997 (נספח ח' לכתב התשובה) ולאחר מכן (נספחים י' יא ויג' למשל). יתר על כן ביום 29.6.2005 רשמה המשיבה הערת אזהרה על הנכס בלשכת המקרקעין. העותר הגיש עתירתו בדצמבר 2007 דהיינו למעלה מ- 10 שנים לאחר שנודע לו על אודות עמדתה הרשמית של המשיבה ולאחר שהמשיך וקיבל ממנה דרישות חוב בגין הארנונה, ולמעלה משנתיים לאחר רישום הערת האזהרה על הנכס.

תקנה 3 לתקנות בית משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובע כי:

המועד להגשת עתירה

עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

במקרה הנדון חלפו זה מכבר 45 ימים מיום קבלת החלטת המשיב, גם אם נקודת התייחסות תהיה מועד רישום הערת האזהרה.

32. העותר לא הסביר את המניעים להשתהותו הארוכה ואף לא ביקש מבית המשפט ארכה להגשת העתירה. אמנם במהלך כל השנים ניסו הצדדים להגיע להידברות ביניהם, אלא שהידברות זו נועדה מבחינתה של העירייה וכפי שהבהירה כל העת, לקבוע את גובה החוב בלבד. עמדתה של המשיבה על פי תכתובת המכתבים שצורפה נשארה איתנה כל השנים ולפיה היא אין היא מתכוונת למחוק את החוב והיא מוסמכת לפעול לגבייתו באמצעים שונים. יפים לעניין זה הדברים האמורים בבג""צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר ו-2 אח', פ"ד לג(1), 271 ,עמ' 272-273:

אמת הדבר, בטרם יפנה אדם לבית-משפט זה, עליו לפנות לשלטונות כדי לשכנעם בצדקתו. אך בעשותו כך, אל לו להשהות את פנייתו לבית-משפט זה יתר על המידה. [...] עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפנייות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית-משפט זה".

בדברים אלו לבדם יש כדי לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי.

33. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה.

העותר ישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד על סך 30,000 ₪+מע"מ.

ניתן היום ח' בסיון, תשס"ח (11 ביוני 2008) בהעדר הצדדים

מיכל רובינשטיין, שופטת

 

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן