ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 18/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 1855/07 - מנהלי, אגרת אשפה

מתן שירותי אחזקה וניהול בע"מ נגד עיריית ראשון לציון - מחלקת גבייה ו-48 אח'


11/6/2008

עת"מ 1855/07

מתן שירותי אחזקה וניהול בע"מ

נגד

עיריית ראשון לציון - מחלקת גבייה ו-48 אח'

בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו

בפני: כב' השופטת מיכל רובינשטיין

[11.6.2008]

פסק דין

עתירה לביטול חיובה של העותרת באגרת פינוי אשפה לפי חוק העזר לראשון לציון שמירת הסדר והניקיון) (להלן חוק העזר), בגין הנכס ברחוב ז'בוטינסקי 65 בראשון לציון.

1. העותרת הינה חברה פרטית העוסקת במתן שירותי אחזקה וניהול לבנייני משרדים.

המשיבה 2 הינה עיריית ראשון לציון (תכונה להלן: העירייה). יתר המשיבים הנם בעלי נכסים בבניין.

2. העותרת משמשת כחברת אחזקה וניהול של בניין משרדים ברחוב ז'בוטינסקי 65 בראשון לציון (להלן: הבניין), אשר כולל יחידות משנה שונות ונמצא בבעלותם של בעלים שונים. בבניין בתי עסק שונים.

3. העותרת החלה לקבל חשבונות תקופתיים מהעירייה בגין פינוי פסולת עסקית.

4. ב- 29.3.2005 פנתה העותרת לאגף ההכנסות בעירייה בעקבות קבלת חשבון תקופתי לחודשים פברואר מרץ 2005 ויתרת חוב משנת 2004. במכתב דרשה לקבל מידע אודות המקור החוקי מכוחו היא מחויבת באגרה (נספחים א ו-ב לכתב התשובה). ביום 7.4.2005 השיב מר שי שקד, מנהל יחידת בקרה באגף הכנסות עמ"ת בעירייה, כי המקור החוקי לחיוב באגרה הינו סעיף 30 יב לחוק העזר. עוד ציין כי בנוסף לחוב לשנת 2005 קיים לעותרת חוב עבור אגרה לשנת 2004 בגין התקופה שהחלה במאי 2004.

5. ביום 19.3.2006 פנתה העותרת אל העירייה בבקשה לבטל את דרישת התשלום משום שלטענתה היא מקפידה על איסוף הפסולת, על קשירתה ועל העברתה למכבש. לאחר חלופת מכתבים נוספת בין הצדדים ושליחת דרישות תשלום נוספות, הוציאה העירייה ב 20.6.2007 צו עיקול על חשבונות העותרת.

6. העותרת פתחה בהליכים נגד העירייה בבית משפט השלום בראשון לציון. ב-15.7.2007 נמחקה העתירה על הסף בגין חוסר סמכות עניינית, וביום 23.7.2007 הוגשה העתירה שלפניי.

טענות העותרת

7. העותרת טוענת כי יש לבטל את החיובים שהוטלו עליה בגין אגרת פינוי פסולת. על פי חוק העזר מוטלת האגרה על בעל בית עסק והיא מחושבת על פי כמות הפסולת אותה הוא משליך. לטענת העותרת, בניין המשרדים אותו היא מנהלת אינו בית עסק, אלא מורכב מיחידות שונות שהן בתי עסק שונים.

8. יתר על כן, טוענת העותרת כי גם לו היה ניתן לקבוע כי בניין המשרדים הנו בית עסק, הרי שהעותרת אינה יכולה להיחשב כבעלת העסק, או כמנהלת העסק (כהגדרת אחת החלופות ל"בעל עסק" בחוק העזר), מאחר שכל תפקידה מתמצה במתן שירותי אחזקה לבניין.

9. על מנת לתמוך בטענותיה מציינת העותרת כי היא אינה מחויבת ברישיון עסק על ידי העירייה וכי אין היא משלמת ארנונה בגין הבניין נשוא העתירה. בכך יש כדי להוכיח, לטענתה, כי אף העירייה עצמה אינה רואה בה כבעלת בית עסק.

10. טענה נוספת אותה טוענת העותרת היא כי גם לו תתקבל ההנחה כי העותרת הינה בעלת עסק, הרי שחובת התשלום בגין אגרת הפינוי אינה חלה עליה, אלא על "בעל הנכס או המחזיק" כפי שקבוע בחוק העזר. העותרת בוחנת בכתב העתירה את ההגדרות השונות בחוק העזר למושג "בעל נכס" ומגיעה למסקנה כי הגדרות אלו אינן מתאימות לפעילותה של העותרת ולתפקידה.

11. לבסוף טוענת העותרת כי בחישוב שערכה העירייה בעניין חיובה נפלה טעות. בראש ובראשונה היא מציינת כי בחדר האשפה של הבניין יש 9 עגלות ולא 12 עגלות כפי שהניחה העירייה בחישוביה. בנוסף על כך טוענת העותרת כי חוק העזר קובע כי יש להעניק הנחה לכל בית עסק בשיעור של 6 ממ"ק. לטענתה, מאחר שבבניין קיימים 22 בתי עסק ההנחה צריכה הייתה לעמוד על 264 מ"ק לחודשיים. הנחה זו מתקזזת לחלוטין עם החיוב הדו חודשי לפי חישוב העירייה.

טענות המשיבים

12. העירייה טוענת כי דין העתירה להידחות.

בראש ובראשונה, טוענת העותרת כי יש לדחות את העתירה על הסף מפאת השיהוי בהגשתה. על פי העירייה, החיובים שהוצאו לעותרת נשלחו לה במאי 2004 דהיינו למעלה משלוש שנים לפני יום הגשת העתירה.

13. לגופו של עניין טוענת העירייה כי העותרת היא הנישומה המתאימה לחיוב באגרת פינוי הפסולת על פי לשונו של חוק העזר. לטענתה, מעת חתימת הסכם הניהול בין העותרת לבין בעלי העסקים בבניין, העותרת הפכה להיות נציגות הבית המשותף, ולפיכך ניתן לראות בה כמי שמנהלת את העסק או כמי שבפיקוחה פועל בית העסק, ולכן גם כ"בעלת בית עסק".

עוד טוענת העירייה כי בנין המשרדים הינו בית עסק כהגדרתו בחוק העזר מכוח העובדה שמדובר בתת ההגדרה "משרד" או לכל הפחות בהגדרה השיורית "מקום אחר שאינו משמש כבית מגורים".

14. נימוק נוסף של העירייה לחיובה של העותרת בתשלום אגרת פינוי פסולת היא כי שיקולי יעילות הגבייה מצדיקים הטלת החיוב על העותרת. לטענתה, אין באפשרותה לאמוד את כמות הפסולת שמשליך כל אחד מהעסקים בבניין ולכן העותרת היא הנישום הנוח ביותר מבחינת שיקולי גבייה. בהקשר זה מצטטת העירייה את פס"ד מליסרון (עת"מ 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קריית ביאליק, פ"ד נה(1), 156), אשר עסק בענייני ארנונה וקבע כי במקרה בו קשה לכמת במדויק את הנאתם של המחזיקים בנכס, יכריעו את הכף שיקולי יעילות הגבייה. היעילות באה לידי ביטוי גם באופן שבו נוהגות חברות מסוגה של העותרת להתקשר עם מרכזי העסקים. במקרים כאלו בעלי העסקים והעותרת הם בעלי המידע הטובים והרלוונטים ביותר על מנת להחליט על פי איזה קנה מידה תחולק עלות האגרה בין המשתמשים השונים.

15. העירייה פוסלת את ההשוואה שערכה העותר בין אגרת פינוי פסולת לבין חובות עירוניים נוספים.

16. אשר לטענות המועלות נגד אופן חישוב חיוב האגרה, טוענת העירייה כי על העותרת היה לטעון טענות אלו בפני ועדת הבירורים באגף איכות הסביבה של העירייה, ומשלא עשתה כן יש לדחות את העתירה על הסף בשל אי מיצוי הליכים.

לגופו של עניין טוענת העירייה כי החישוב שערכה מדויק ונכון. לטענתה, אין לקבל את פרשנות העותרת לסעיף 30יב(2) לחוק העזר לפיו אגרת פינוי פסולת בית עסק תחושב לפי כמות הפסולת החודשית בניכוי 6 מ"ק. על פי העירייה, הניכוי המצוין בחוק העזר מיועד לכלל האשפה שמייצר בניין עסקים ולא לעסקים הקטנים בפני עצמם.

17. המשיבים 38-41 הגישו אף הם כתב תשובה לעתירה. בכתב התשובה ציינו כי הוראות הסכם הניהול אינן מאפשרות לראות בעותרת כ"בעל בית עסק" הפועל בבניין ואין הן מאפשרות לראות בבניין משום בית עסק אחד גדול המופעל על ידי העותרת. לטענתם, בעלי הנכסים מפעילים בנכסיהם עסקים נפרדים שאינם תלויים האחד בשני.

פסק דין

18. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות.

המחלוקת בין הצדדים נטושה, הלכה למעשה, על פרשנותו של חוק העזר של עיריית ראשון לציון (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ט- 1988.

סעיף 30 יב לחוק העזר הינו המקור החוקי ממנה מכוחו מבקשת העירייה לחייב את העותרת בתשלום אגרת פינוי הפסולת. זוהי לשונו של הסעיף:

30יב (א) בעל בית עסק ישלם לעירייה עבור פינוי פסולת של בית העסק שמקורה בבית עסקו, אגרת פינוי חודשית, לפי התעריף הקבוע בפרט 3 לתוספת השניה.

(ב) אגרת פסולת של בית עסק תחשוב לפי כמות הפסולת שנצברה בו בחודש שעבורו הוטלה האגרה, בניכוי 6 ממ"ק.

הנה כי כן, על מנת לחייב את העותרת באגרת פינוי פסולת צריכה העותרת להיות בעלת בית עסק כמשמעו בחוק העזר.

19. סעיף 1 לחוק העזר הינו סעיף ההגדרות והוא כולל בתוכו 2 הגדרות הרלוונטיות לעתירה דנן: הגדרה למונח "בית עסק" ולמונח "בעל בית עסק".

בית עסק מוגדר בחוק העזר באופן הבא:

חנות, משרד, מפעל, בית מלאכה, מחסן ומקום אחר שאינו משמש כבית מגורים, למעט מכלאה.

בעל בית עסק מוגדר כך:

אחד או יותר מאלה:

  • בעל נכס שבו פועל עסק
  • מחזיק של בית עסק
  • מי שמנהל את בית העסק
  • בעל היתר או רישיון הדרושים לפי כל דין להפעלתו או לניהולו של בית עסק או לעיסוק בו או מי שמוטלת עליו חובה לקבל רישיון או היתר כאמור.
  • מי שבהשגחתו או בפיקוחו פועל בית העסק.
  • נוכח הגדרות אלו, השאלה הראשונה אותה יש להציג הנה אם בניין המשרדים נשוא העתירה הנו "בית עסק" כמשמעו בחוק העזר, ורק אם אגיע למסקנה כי יש לראותו כבית עסק ניתן יהיה להמשיך ולבחון אם העותרת הינה בעלת בית עסק כהגדרתו של חוק העזר.

    20. פרשנות המונח "בית עסק" בסעיף 1 לחוק העזר אינה כוללת באופן מפורש בניין משרדים ועסקים כגון הבניין נשוא העתירה. סעיף 1 מונה מספר דוגמאות ל"בית עסק" כגון "חנות" ו"משרד", אולם אלו אינן חלות על הבניין נשוא העתירה המאכלס כמה חנויות ומשרדים אולם במכלול אינו מהווה משרד או חנות. עם זאת, מעבר להגדרות הפרטניות של "בית עסק", מותיר חוק העזר גם הגדרה שיורית שזוהי לשונה : "מקום אחר שאינו משמש בית מגורים".

    אני סבורה כי הגדרה זו רחבה דיה כדי לכלול גם בניין משרדים המאוכלס בבתי עסק שונים.

    21. בניין אשר כל מטרתו הנה לאכלס בתי עסק מסוגים שונים (ובמקרה הנדון בתי העסק הנמצאים בבניין הנם מסוגים שונים – בנקים, מרכולים, קופת חולים וכיו"ב), מהווה הלכה למעשה מעין מרכז עסקים. בדומה לקניון מסחרי, נהנים בתי העסקים המאכלסים אותו מהשירותים המשותפים המוענקים להם ומנגישותם של עסקיהם לציבור הרחב. על אף העובדה שהוא מאכלס בתי עסק שונים, הרי שהוא מתפקד גם כמרכז מסחרי בפני עצמו ודי בכך על מנת לראות בו כבית עסק כהגדרתו של סעיף 1 לחוק העזר.

    22. כמרכז עסקים אחד יש לבתי העסק הנמצאים בבניין חדר אשפה מרכזי בו מרוכזת כל האשפה המצטברת מכל היחידות. האשפה מרוכזת בחדר האשפה ללא הבחנה בין בתי העסק, והעירייה אחראית לפינויה מחדר האשפה לתחנת המעבר העירונית. במובן זה ניתן לומר כי הטיפול באשפה במקרה הנדון הנו מול בניין המשרדים בכללותו ללא הבחנה בין בתי העסק השונים. גם בכך יש כדי לחזק את סבירות החלטתה של העירייה לראות בבניין המשרדים כבית עסק אחד לעניין אגרת פינוי האשפה.

    23. גם בחינת תכליתן של ההוראות הרלוונטיות של חוק העזר מטות את הכף לטובת פרשנותה של העירייה. בהקשר זה ראוי להביא מדבריו של הנשיא (בדימוס) אהרון ברק בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות . פ"ד לט (2), 70 ,עמ' 74-75 על אודות חשיבות בחינת תכליתו של דבר חקיקה בתהליך בחינת משמעותו:

    כיצד תיקבע המשמעות "הנכונה" של דיבור בחוק ? נקודת המוצא היא הלשון שנקט המחוקק. אין לך משמעות "נכונה" של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימאלי בתורת הלשון. חייבת להיות נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק (ראה ב"ש 67/84 חדד נ' פז ואח', פ"ד לט 667 (1.)), אלא אם כן כל משמעות המעוגנת בלשון מביאה לאבסורד. בהעדר "אבסורד", חייבת המשמעות ה"נכונה" להיות אחת מהאפשרויות המעוגנות בלשונה של ההוראה. הלשון היא איפוא נקודת המוצא. אך היא אינה נקודת הסיום. לעולם יש לפתוח בלשון החוק, אך לעולם אין לסיים בה. מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור באחת ויחידה כאפשרות "נכונה". בחירה זו נעשית על-פי מטרת ההוראה ועל-פי תכליתה. "הוראת חוק אינה חסרת כיוון או מטרה. הנורמה החקוקה היא נורמה תכליתית" (בג"צ 47/83 (תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים ואח', פ"ד לט(169 (1.), בעמ' 175) ; "החוק הוא יצירה נורמאטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית. והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק"(ד"נ 40/80 (קניג נ' כהן, פ"ד לו(701 (3.), בעמ' 715) ; "חוק הוא מכשיר לשם ביצועה של מטרה תחיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו" (השופט זוסמן בע"א 481/73 (רוזנברג, עו"ד, מנהל עזבון אלזה ברמן נ' שטסל, פ"ד כט (505 (1.), בעמ' 516)"

    תכליתו של סעיף 30 יב' לחוק העזר הנה חלוקת עלות פינוי הפסולת שמייצר בית עסק בין הציבור לבין אותם בתי עסק המייצרים את הפסולת. ההנחה היא כי הציבור אינו צריך להיות זה שיישא לבדו בעלויות הגבוהות של פינוי כמות גדולה במיוחד של פסולת הנוצרת במהלך ניהול עסקיהם של בתי העסקים לרווחתם. הפסולת הנוצרת במרכז עסקים כמו זה הנמצא בבניין המשרדים נשוא העתירה היא רבה והיא מצריכה היערכות שונה של העירייה באופן דומה לאופן שבו מפונית פסולת בקניון מסחרי או במפעל תעשייתי. גם מסיבה זו אך הגיוני הוא כי בניין המשרדים כולו הוא שיישא באגרת פינוי הפסולת כגוף אחד ולא כל אחד מבתי העסקים הנמצאים בבניין בפני עצמו.

    24. לנימוק זה מתקשר שיקול נוסף הנוגע ליעילות גביית אגרת פינוי הפסולת מבתי העסק הנדונים. מאחר שמדובר בחדר אשפה מרכזי אליו מפונה הפסולת מבתי העסק השונים המאכלסים את בניין המשרדים, לא יכולה העירייה להבחין בין הפסולת המושלכת מבית עסק אחד למשנהו. שיעור האגרה מחושב על פי כמות הפסולת המושלכת ולפיכך ליכולתה של העירייה לאמוד את הפסולת חשיבות מכרעת באשר ליכולתה לגבות את אגרת פינוי הפסולת. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית-ביאליק, פ"ד נה(1), 156 ,עמ' 164-165:

    על-מנת שמס ייחשב "מס טוב", נדרש כי יהיה יעיל. דרישה זו פירושה, שהמס יהיה "...ניתן לגבייה בקלות ובהוצאה מיזערית כך שהשלטון ייהנה ממלוא המס שהאזרח משלם" (יוסף מ' אדרעי "בסיס מס כולל בישראל" משפטים יב (תשמ"ג) 431, בע' 432). הסביר זאת השופט גולדברג:

    יעילותה של מערכת גבייה נמדדת ביחס שבין הכנסותיה לבין הוצאותיה. מערכת גבייה שזרם ההכנסות הצפוי להתקבל באמצעותה נמוך, או שהוצאות תפעולה גבוהות - אינה יעילה .

    ...

    כאשר מערכת גבייה לוקה בתת-אכיפה פוחתת יעילותה, ונוצר חסר כספי בקופת הציבור. בידי המחוקק לייעל אז את הגבייה על-ידי קביעת בסיס חבות נוח יותר לאכיפה...

    )בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד נא(529 (4, בע' 541(

    דרישת היעילות אינה מעוגנת בחוק. עם זאת, היא משמשת קו מנחה פרשני.

    באותה פרשה אמנם נדונה סוגיה אחרת הקשורה לחיוב ארנונה, אולם דרך הפרשנות שהתווה בית המשפט רלוונטית גם לעניין שלפנינו.

    25. באי כוח העותרים טוענים כי חיובו של הבניין באגרה יוצרת אפליה בין בתי העסק הנמצאים בבניין לבין בתי עסק אחרים. זאת מאחר שעל פי חוק העזר זכאי כל בית עסק לניכוי של 6 מ"ק פסולת מהאגרה המוטלת עליו. על פי החישוב שערכו העותרים, הנחה בהיקף כזה מאיינת לחלוטין את החיוב שהיה מוטל על כתפיו של כל אחד מבתי העסק בבניין לו הייתה העירייה מחייבת כל בית עסק בפני עצמו ולא את הבניין. אינני סבורה כי הטענה יכולה לסייע לעותרים. השוני בין בית עסק הנמצא בבניין משרדים, קניון או כל מרכז מסחרי אחר לבין בית עסק שאינו כלול במרכז שכזה הנו שוני רלוונטי המצדיק יחס שונה של העירייה לצורך גביית האגרה. כאמור לעיל, עסק הנמצא בבניין משרד או במרכז אחר נהנה מיתרונות שונים שאינם מוקנים לבתי עסק אחרים. יתר על כן, כפי שציינה העירייה, הטיפול בפסולת הנאספת מכל בתי העסק במסגרתו של בניין משרדים שונה מהטיפול שניתן לבתי עסק בודדים בהיבטים שונים. התחשיב שערכו העותרים, ולפיו לא אמורים בתי העסק הנמצאים בבניין להיות מחויבים באגרת פינוי פסולת כלל ועיקר לו היו מחויבים באופן נפרד דווקא מחזקת את המסקנה כי האופן הנכון לפרש את חוק העזר הנו כדרכה של העירייה. מפרשנותה של העותרת עולה כי בניין משרדים או מרכזים עסקיים אחרים המייצרים פסולת רבה הדורשת טיפול מיוחד מטעם העירייה לא יחויבו באגרת פינוי פסולת רק משום שהחיוב יתחלק בין הדיירים השונים באותו המרכז. משמעות הדבר היא כי הציבור הוא שיישא בנטל הכלכלי של פינוי הפסולת במקרים כגון דא, וזה לבדו נימוק ראוי לקבל את פרשנותה של העירייה דווקא.

    סיכומו של דבר, מכלל הנימוקים המפורטים לעיל, אני סבורה כי החלטתה של העירייה לראות את בניין המשרדים כ"בית עסק" לצורך חיובו באגרת פינוי פסולת הינה החלטה נכונה וראויה.

    26. לאחר שהגעתי למסקנה כי בדין חייבה העירייה את בניין המשרדים כיחידה אחת באגרת פינוי פסולת, נותר לדון בשאלה אם העותרת היא הנישומה הנכונה לחיוב הארנונה. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים לעניין זה הגעתי למסקנה כי בדין חויבה העותרת בתשלום האגרה.

    27. כאמור לעיל, סעיף 30 יב' לחוק העזר קובע כי בעל בית עסק הוא שישלם לעירייה עבור פינוי הפסולת של בית העסק שמקורה בבית עסקו. פירוש הדבר הוא כי על מנת לחייב את העותרת בתשלום עבור האגרה שומא היה על העירייה להראות כי העותרת הינה בעלת בית עסק. מאחר שהגעתי למסקנה כי ניתן לראות בבניין המשרדים בית עסק כהגדרתו בחוק העזר, נותר לבחון האם העותרת יכולה להיחשב כבעליו לצורך חיובה באגרת פינוי פסולת.

    28. סעיף 1 לחוק העזר קובע שורה של הגדרות חלופיות לביטוי "בעל בית עסק", כמפורט לעיל. לאחר שבחנתי את כלל החלופות הגעתי למסקנה כי הגדרתו של סעיף 5 להגדרות הקובע כי בעל בית עסק הנו: "מי שבהשגחתו או בפיקוחו פועל בית עסק" עשויה להספיק לצורך הקביעה כי העותרת הינה בעלת העסק לצורך תשלום האגרה. על פי הסכם הניהול שנערך בין העותר לבין נציגי הבניין (נספח 1 לכתב התשובה לעתירה מטעם המשיבים 38-41), העותרת אחראית על ניהולם וארגונם של מכלול השירותים בבניין, ואלו כוללים לא רק אחזקה שוטפת של השטחים המשותפים בבניין, אלא גם קביעתם של נהלים להפעלה שוטפת של השטחים המשותפים ואכיפתם (סעיפים 4(ג) ו- 12 להסכם), וכן גבייה של הוצאות הדיירים (סעיף 6 להסכם).

    29. יתר על כן, הסכם הניהול קובע כי העותרת "...תנהל, תארגן ותבצע את השירותים במתכונת שבוצעה על ידי נציגות הבניין הקודמת". בהתאם לכך טוענים אף המשיבים 38-41 כי העותרת היא נציגת הבית המשותף מרגע החתימה על הסכם הניהול. נציגות הבית המשותף הנה באופן טבעי הגוף המשפטי שאליו צריכה העירייה לפנות לשם תשלום חיובים המוטלים על הבניין. בהערת אגב אציין כי בסעיף 1 לחוק העזר עצמו מוגדר המונח "בעל נכס" לעניין בית משותף כ"נציגות הבית המשותף כמשמעותה בחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969". נוכח הצהרת המשיבים 38-41 כי העותרת היא נציגות הבית המשותף הרי שאפשר לראות בה דרך הגדרה זו כבעלת בית העסק בכל הנגוע לתשלום אגרת פינוי הפסולת. בהערת אגב אציין כי טענתם של המשיבים 38-41 כי העותרת הינה נציגות הבית המשותף מצד אחד, אולם אין היא מוסמכת לייצג את בתי העסק הנמצאים בבניין מצד שני, אינה מקובלת עליי. אין המשיבים יכולים לאחוז במקל משני קצותיו ולטעון כי העותרת הינה גוף משפטי בעל סמכויות וחובות של נציגות הבית המשותף אולם בד בבד להגביל את אותן סמכויות המוענקות לנציגות הבית המשותף באופן טבעי.

    30. על מנת להפריך את הטענה כי העותרת הנה מנהלת בית עסק לצורך הגדרות חוק העזר, נטען על ידה כי העובדה שאינה מחויבת ברישיון עסק ואינה מחויבת בארנונה, מעידה כי בניין המשרדים אינו בית עסק וכי היא אינה מנהלת בית העסק. אינני יכולה לקבל את ההשוואה הנטענת. ידועה ההלכה הקובעת כי מונח מסוים המופיע בדבר חקיקה מסוים אינו חייב להתפרש באופן זהה גם בדבר חקיקה אחר ואף באותו חיקוק עצמו. יפים לעניין זה הדברים האמורים בבג"ץ 6032/94 רשת נ' רשות השידור, פ"ד נא (2), 790 ,עמ' 807-808:

    לא פעם נתקלים אנו במצבים בהם נותן בית המשפט לאותו מונח, כאשר מופיע הוא בחיקוקים שונים, ולפעמים אפילו בסעיפים שונים של אותו חיקוק, פרשנות שונה. זאת בהתחשב בהקשר המיוחד בו נעשה שימוש באותו מונח. ראו לעניין זה דבריו הבאים של השופט י' כהן בע"א 480/79חברת א' טרגר להשקעות ולבנין בע"מ נגד גובה המכס, ירושלים, פ"ד לה(306 ,303 :

    'כידוע, אחד מכללי הפרשנות הוא שביטוי מסויים יכול להתפרש בצורות שונות בחיקוקים שונים, וזה בהתאם למטרת כל חיקוק וחיקוק, הקשר הדברים שבו מופיע הביטוי ומבחנים שונים אחרים'".

    הדברים נכונים גם במקרה הנדון. צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 מפרט שורה ארוכה של סוגי עסקים המחויבים ברישיון עסק כדין. אין פירושו של דבר כי כל בית עסק באשר הוא מחויב ברישיון עסקים ומשכך אין להבין כי בית עסק שאינו מופיע בצו אינו בית עסק לצורך הגדרתו בסעיף חוק אחר.

    אשר לדיני הארנונה, החובה לשלם ארנונה על פי פקודת העיריות (נוסח חדש) מוטלת על כתפיו של המחזיק בנכס ומכאן שזהות הנישום לענייני ארנונה שונה מזהות הנישום לענייני תשלום אגרת פינוי פסולת. הרציונלים להטלת תשלום הארנונה על כתפיו של המחזיק אינם רלוונטים לשאלת זהות הנישום לעניין האגרה ומשכך אין ללמוד מלשונו של חיקוק זה לענייננו.

    31. מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי חיובה של העותרת באגרת פינוי פסולת נעשה כדין.

    העותרת מעלה טענות נוספות באשר לאופן חישוב האגרה לה נדרשה. לא מצאתי מקום להיענות לטענות אלו.

    על פי טענות הצדדים, העותרת החלה לקבל חיובים בגין פינוי פסולת כבר ב- 1.5.2004. במהלך השנים שחלפו עד להגשת העתירה ניהלה העותרת דין ודברים עם העירייה בכל הנוגע למקור חיובה בתשלום אגרת פינוי פסולת נוכח העובדה שהיא מפנה בעצמה את הפסולת. באף אחת מהפניות שצירפה העותרת לכתב העתירה לא משיגה העותרת על גובה האגרה או על אופן חישובה, אלא על עצם חיובה בלבד. יתר על כן, על פי כתב העתירה, בשיחות שנערכו בין העותרת לבין מר ליאוניד צירולניק, רכז פסולת מוצקה באגף איכות הסביבה בעירייה, הפנה אותה מר צירולניק להגיש בקשה לוועדת הבירורים של העירייה על מנת לבחון את גובה התשלום הנגבה ממנה. ככל העולה מטענות העותרת ומהנספחים שצירפה, היא לא פעלה באופן שהותווה לה והפעם הראשונה בה העלתה את טענות נגד אופן חישוב האגרה הייתה בכתב העתירה. התנהלות זו מצביעה על כי העותרת לא מיצתה את ההליכים העומדים לפניה מול הגופים המתאימים בעירייה לבירור טענותיה בדבר גובה הארנונה, ואינני סבורה כי בית המשפט הוא שצריך להידרש לטענות אלו לראשונה מבלי שהעירייה נתנה עליהם את הדעת באמצעות הכלים העומדים לרשות.

    32. בהקשר זה אציין כי אף לו הייתי מוצאת לנכון לקבל את טענותיה המהותיות של העותרת, דינה של העתירה היה להידחות בשל השיהוי הרב שבו הגישה את עתירתה.

    כאמור לעיל, חיובים מטעם העירייה לעותרת החלו להישלח אליה במאי 2004. מאותו מועד ועד להגשת העתירה ביולי 2007 חלפו למעלה מ- 3 שנים, מבלי שהעותרת הצביעה על טעם של ממש להשתהות ארוכה זו.

    בטענותיה טוענת העותרת והמשיבים 38-41 כי בין העותרת לבין העירייה התנהל מו"מ שבגינו נמנעה העותרת מלהגיש עתירה. אין בטענה זו כדי לסייע לעותרת. ככל העולה מהמסמכים המצורפים, עמדתה של העירייה לעניין מקור חיובה של העותרת לשלם אגרה נותרה עקבית ויציבה כבר מהפנייה הראשונה של העותרת במרץ 2005. יתר על כן, גם במשך אותן שנים לא פעלה העותרת באופן רצוף לבירור טענותיה. כך למשל בין הפנייה ראשונה שלה לעירייה במרץ 2005 לבין הפנייה השנייה שלה במרץ 2006 חלפה שנה שלמה במהלכה העותרת לא חלקה על תשובתה של העירייה ולא פעלה לשינויה. אין ספק שהמועדים המתוארים לעיל חורגים באופן ניכר מהמועדים הקצובים להגשת עתירה מנהלית על פי סעיף 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 :

    המועד להגשת עתירה

    א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

    ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

    יתר על כן, ניהולו של מו"מ בין הצדדים אינו יכול לייתר את חובתה של העותרת להגיש עתירה בהקדם האפשרי כל עוד עמדתה של הרשות אשר לסעד המרכזי המתבקש עומדת על כנה מזה תקופה ארוכה. יפים לעניין זה הדברים האמורים בבבג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר ו-2 אח', פ"ד לג (1), 271 ,עמ' 272-273:

    אמת הדבר, בטרם יפנה אדם לבית-משפט זה, עליו לפנות לשלטונות כדי לשכנעם בצדקתו. אך בעשותו כך, אל לו להשהות את פנייתו לבית-משפט זה יתר על המידה. [...] עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפנייות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית-משפט זה".

    העותרת לא הגישה בקשה להארכת המועד להגשת העתירה, ולא הצביעה בפניי על טעם מיוחד בגינו יש לקבל את העתירה על אף השיהוי הרב בו הוגשה.

    ביתר טענות העותרת לא מצאתי ממש.

    33. בהערת אגב אציין, כי סמכותה של העירייה לחייב את העותרת באגרת פינוי פסולת אינה מאפשרת לה כמובן לחייב את בעלי העסקים בבניין המשרדים בכפל תשלומים בגין אותו החוב. מטענות המשיבים 38-41 עולה כי חיובי הארנונה של בעלי העסקים בבניין נושאים את הכותרת "חשבון לתשלום תקופתי ארנונה ופינוי פסולת עסקית" (ראו נספח 2 לתגובת המבקשת להודעת המשיבה). ככל שמדובר בנוסח קבוע של חשבונות הארנונה לבעלי עסקים אין בכך כדי לשנות מהכרעתי לעניין העתירה. אולם ברי כי אם בעלי העסקים אכן מחויבים כל אחד בפני עצמו בתשלום מיוחד בגין פינוי הפסולת העסקית מכוחו של חוק העזר הרי שחיוב זה צריך להתבטל, שעה שבניין המשרדים עצמו מחויב באגרה בגין פינוי הפסולת העסקית.

    לאור כל האמור לעיל דין העתירה להידחות.

    העותרת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על סך 30,000 ₪ למשיבה 1.

    ניתן היום ח' בסיון, תשס"ח (11 ביוני 2008) בהעדר הצדדים

    מיכל רובינשטיין

     


    תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


        תגובות   שלח תגובה >>









    זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן