1. העותרות, אשר מחזיקות ומנהלות בתי מלון בירושלים, חויבו על ידי משיב 1 בארנונה בגין הנכסים המוחזקים על ידן בעיר. הן השיגו על חיובי הארנונה שהוטלו עליהן, ומשנדחו ההשגות הן הגישו בשנת 2004 עררים בהתאם ל חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הרשויות המקומיות (ערר)). אולם, עררים אלה טרם נדונו, וזאת משום שוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן – ועדת הערר או המשיבה 2), טרם התכנסה לדון בעררים, וזאת אף שחלפו למעלה משלוש שנים ממועד הגשתם.

2. על רקע זה מבקשות העותרות בעתירתן להורות על כינוסה של ועדת הערר תוך 7 ימים, לחייב אותה לדון בעררים שהגישו העותרות וליתן החלטתה בתוך 60 יום ממועד כינוסה. עוד מבקשות העותרות בעתירתן, להורות על הקפאת כל ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדן בגין חובות הארנונה, ועל עיכוב כל הליכי הגבייה והאכיפה הננקטים נגדן עד תום בירור העתירה ועד לכינוסה של ועדת הערר אשר תדון בעניינן.

3. דינה של העתירה להידחות, ולו מן הטעם שהעותרות לא פנו לוועדת הערר ולא ביקשו מוועדה זו לקבוע דיון בעניינן בטרם פנו לבית משפט זה.

4. לגופו של עניין, מקובל עלי שמצב הדברים העולה מן העתירה, בו טרם הוחל בדיון בערר שהגישו העותרות לפני למעלה משלוש שנים אינו תקין. ראוי שהרשויות הנוגעות בדבר, בראש ובראשונה עיריית ירושלים, שהיא האחראית על פי חוק למינוי חברי ועדת הערר, תיתן דעתה לגורמים שהביאו למצב דברים זה ותפעל לתיקונו. עם זאת, לא שוכנעתי שהפתרון למצב דברים זה הוא להורות לוועדת הערר, במקרה פרטני זה או אחר, להקדים את הדיון באותו מקרה. שהרי עניין זה, של קביעת מועדי הדיונים בתיקים התלויים ועומדים לפניה, כמו גם סדרי העדיפויות בקביעת מועדי הדיונים בתיקים השונים, נתון לשיקול דעתה של ועדת הערר שבידה, ולא בידי בית המשפט, הנתונים הרלבנטיים, הידע והניסיון הנדרשים לשם הסדרתם של עניינים אלה. על כן, אם בית המשפט יפעל כפי שהוא מתבקש על ידי העותרות, הדבר אמנם יביא להחשת הדיון בעניינן של העותרות, אך קרוב לוודאי שהדבר יבוא על חשבונם של עוררים אחרים שהגישו עררים בפני הוועדה, שהעררים שהגישו טרם התבררו, וייתכן שעניינם ראוי שיידון טרם הדיון בעניינן של העותרות. כידוע אין מתקנים עוול בגרימת עוול אחר.

5. אינני רואה מקום להורות גם על הקפאת ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד העותרות בגין חובות הארנונה שלהן לעירייה. ראשית, משהמחוקק לא ראה לעכב גביית חוב ארנונה בשל הגשת ערר, אינני סבור שיש מקום לכך שבית המשפט יורה על כך. שנית, גם אם היה מקום להעניק סעד כזה, ואינני סבור כך, הדבר היה מותנה בכך שהעוררות תשלמנה תחילה את כל חובות הארנונה שהן אינן חולקות על חובתן לשלמם, דבר שלא נעשה.

6. התוצאה היא שהעתירה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.