מדובר בבני זוג שהגישו תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות נגד החברה הקבלנית שמכרה להם את דירת מגורים. התביעה הוגשה בגין איחור במסירת הדירה, תופעה רעה הנפוצה מאוד במחוזותינו, נדונה בדיון ממצה בפני כב' השופט גבריאל שטרסמן, ולבסוף התקבלה במלואה תוך חיוב הנתבעת בהוצאות.
בית המשפט חייב את החברה הקבלנית לשלם את מלוא סכום התביעה לדיירים. החברה מיהרה לבקש מבית המשפט המחוזי רשות לערער, ובמקביל ביקשה את עיכוב ביצוע פסק הדין מכב' השופט שטרסמן. הבקשה הוגשה ביום 9.3.2002, ונמסרה לתובעים ביום 12.3.2002.
באותו יום בו קיבלו התובעים לידיהם את הבקשה, מיהרו וכתבו תגובה מפורטת, הכוללת אסמכתאות ונימוקים, ושיגרו אותה – בו ביום – בפקס לבית המשפט. למחרת, קיבלו בדואר את החלטת בית המשפט, שניתנה עוד ביום 10.3.2002, בלא תגובתם.
התובעים מיהרו וכתבו בו ביום בקשה חדשה לבית המשפט, ובה הסבירו שבית המשפט נתן החלטה במעמד צד אחד, כנראה מתוך טעות, וביקשו שבית המשפט יעיין שוב בבקשה, יעיין בתגובה, ואזי יחליט את שיחליט.
החלטת כב' השופט שטרסמן בבקשה זו, ראוי לה שתיחקק בספרי המשפט, כביאור לפסוק המפורסם מישעיהו (ה' 7): "ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה". וכך דברי כב' השופט שטרסמן: "בית המשפט כבר החליט לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור בבית המשפט המחוזי. לפיכך התגובות והבקשות נדחות". במלים שלי: בית המשפט כבר קבע, ואינו טועה. אין מקום לבחינה מחדש של החלטות בית המשפט, שכן מי שאינו טועה אין אצלו מקום לבחינה מחדש שכזו.
לח"מ אין זה מקרה ראשון שכב' השופט שטרסמן נוהג כך. לפני כשנה, בעת דיון בפניו בשבתו כיו"ר ועדת שחרורים של אסירים בכלא מעשיהו, סירב השופט שטרסמן לשמוע את הח"מ טוען לפניו, והסתפק בתקציר מודפס שהכין הח"מ לשימוש אישי, לשם תימצות הטענות הארוכות וסיגנונן. הח"מ עתר בשם האסיר, וטען שזכותו להישמע נפגמה. המדינה, כמשיבה לעתירה, הסכימה לקבלת העתירה, בנימוק שאכן כב' השופט לא נתן לח"מ לטעון לפניו.
נראה שלעתים שופט עלול לשגות גם במושגי היסוד. מתן החלטה בלא תגובת הצד השני, או חוסר סבלנות לטיעוני שני הצדדים, אינם אלא משפח. אולם הסירוב להודות בטעות, גרוע אף יותר. סירוב כזה מעצים את הפגיעה בצדק, והופך את הצדקה לצעקה, שראוי שתיקוב את אזני האמונים על מערכת הצדק. האמון בבית המשפט, שכל כך חשוב לקברניטי המערכת, מתחיל בתחושתו של האזרח העומד בפני כס המשפט, שדבריו נשמעו היטב, ונשקלו בפלס המאזניים. אלת הצדק, כך תיארו אותה הקדמונים, עיוורת היא. עלינו לשמור שלא תהפוך גם לחרשת.
ולסיום, המשך מעט משונה לסיפור הזה. לאחרונה, קיבלתי פרסומת למרתון מספרי סיפורים, בהנחיית יוסי אלפי. הנושא הפעם, "אדוני השופט – שופטים מספרים", מלווה בתיאור הבא: "בית המשפט הוא מרכז הדרמה החברתית... שופטים ועורכי דין מרימים מסך מעל הדרמה בבית המשפט". רציתי ללכת לשם, לספר את סיפורם של האזרחים הקטנים שמבקשים שהשופט ישמע אותם במצוקתם וישפוט בצדק דינם, אך מגלים שהשופט אינו מקשיב לדבריהם, נותן החלטה כטוב בעיניו, ובעיניו החלטתו אינה בת שינוי, לעולם עומדת היא. לא הלכתי, כי עיון נוסף לימד אותי, שהמשתתף הראשון בפאנל מספרי הסיפורים אינו אלא כב' השופט שטרסמן.