בפסק הדין נכתב:

איני יודעת, אם בית המשפט לא הקפיד בניסוח, או שמא הוא נתפס לשגגה, שהייתה כלולה בכתבי הטענות של הצדדים. כאמור, נאמר בפסק הדין כי: "המשיבה מודה כי המערער לא זומן לדיון בפניה...".

ראשית, לא "המשיבה" (תהא אשר תהא) כי אם "המשיב", הוא מנהל הארנונה, וטעות זו לא בכדי.

שנית, וזה העיקר, "המשיבה מודה כי המערער לא זומן לדיון בפניה" !!! ???

ודוק, ועדת הערר לא הייתה המשיבה בערעור המנהלי ולא יכלה "להודות" בכל טענה שהיא, ואילו מנהל הארנונה, המשיב, לא היה הגוף שבפניו היה הדיון, אלא הוא היה צד לדיון בפני ועדת הערר.

ניתן להניח, כי מדובר בטעות פרוידיאנית, והשאלה היא - ממה היא נובעת.

מאחר שעברתי מתחום המשפט לתחום הפסיכולוגיה, כל מה שייאמר וייכתב לגבי התת-מודע, הוא פרי השערתי בלבד.

מנהל הארנונה של דיר חנא חש סימביוזה (התמזגות) עם ועדת הערר, ואין הוא מבחין בינו לבינה, משום שממילא היא עושה את דברו. חיזוק להשערה מרחיקת לכת זו ניתן למצוא בדבריו המובאים בפסק הדין: "אולם לטענתה, בנסיבות העניין, לא נראה למשיבה כי הזימון היה משנה את החלטת הוועדה."

והדבר מעלה פעם נוספת על סדר היום הציבורי את הביקורת שיש כלפי ועדות הערר של הארנונה, שעל פי הדין, כל הכישורים הנדרשים מהם לשפיטה מתמצים בכתובת מגוריהם ובשנת לידתם, ואין נפקא מינא, אם ועדת ערר פלונית מורכבת מ"חרש שוטה וקטן".

ומעניין לעניין.

תקנה 9 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת הערר), תשל"ו – 1997, קובעת, כי ועדת הערר רשאית לדון בערר ולהחליט בו על יסוד החומר שהובא לפניה ובהעדר בעלי הדין כאשר אף לא אחד מבעלי הדין ביקש להתייצב בפניה.

כאשר אחד מבעלי הדין מבקש להתייצב בפני ועדת הערר ולהשמיע את טענותיו, חייבת ועדת הערר לזמנו לדיון בטרם תדון ותחליט בערר.

בית המשפט, השופטת ברכה בר זיו, פסקה, כי הרשות המקומית הקלה ראש בחשיבות זכות השימוע. קיים צורך חיוני בשמיעת הנישום בטרם תינתן החלטה הפוגעת בזכות קניינו של האזרח. על הרשות חלה חובת הגינות כמו גם החובה לשמור על כללי הצדק הטבעי. סוף דבר, החלטת ועדת הערר בוטלה והדיון הוחזר אליה על מנת שתחליט בערר לאחר שתקיים דיון במעמד הצדדים.

אחד מעקרונות כללי הצדק הטבעי הוא זכותו של כל אדם להשמיע את טענותיו ביחס להחלטה שהרשות עומדת לקבל בענייניו. באופן שאינו מפתיע, אנו מוצאים כי גופים מנהליים רבים המוקמים על פי דין, רומסים את זכויות האזרח ופוגעים רבות בזכות קניינית שלו בהינף קולמוס ומבלי שתרעד ידם.

לא ניתן להתעלם מהיצירתיות המופלאה של הטענה, "בנסיבות העניין, לא נראה למשיבה כי הזימון היה משנה את החלטת הוועדה", שהרי משמעות היא ביטול של זכות הטיעון והשימוע.

האם ב"כ מנהל הארנונה היה מוותר על זכותו להשמיע את טיעוניו בפני בית משפט בערעור?

האם לא היה זועק לשמים אילו שלל בית המשפט את זכותו זו?

האם דמו של מנהל הארנונה סמוק מדמו של הנישום?

_______

עמ"נ 208/08 (חיפה) בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית דיר חנא, השופטת ברכה בר זיו, ניתן ביום 16.06.08.