בפני ערעור על החלטת הועדה לעררי ארנונה שליד עירית חיפה (להלן "הועדה") מיום 11.11.07 בע"ח 160/06ואשר על פיה נדחה ערר שהגישה המערערת על חיובה בארנונה.

המערערת הינה הבעלים של נכס ברחוב נורדאו 10/7 , חיפה (להלן "הנכס"). הנכס הושכר על ידי המערערת לצד ג' (להלן "השוכר"). חוזה השכירות בין המערערת לשוכר היה לתקופה מ- 18.11.03 עד 18.11.04. השוכר עזב את הנכס במהלך שנת 2004 (לטענת המערערת השוכר עזב את הנכס מבלי לתת לה הודעה ומבלי שהחזיר לה את החזקה בו בפועל). השוכר מסר לעירית חיפה הודעה על עזיבתו את הנכס. ממועד ההודעה (חודש יולי 2005) הסבה עירית חיפה את החיוב בארנונה על המערערת.

המערערת השיגה על החיוב וטענה כי אינה חייבת בתשלום ויש להשיתו על השוכר, שכאמור, לטענתה, לא החזיר לה את החזקה בפועל בנכס. לטענתה, כפי שפורטה עוד בפנייתה הראשונה לעירית חיפה, "השוכר ממשיך להחזיק בנכס ומאחסן בו ציוד השייך לעבדותו המקצועית כשיפוצניק ומחזיק במפתחות הנכס". עוד היא טענה כי "עצם העובדה שמפתחות הנכס, אשר בהתאם לפסיקה הינם הסימן המובהק לחזקה ישירה בנכס, נמצאים בידי השוכר, מר גבריאלוב, ולמשיגה אין מפתח נוסף לנכס, ומה גם שלמיטב ידיעת המשיגה במושכר מצויים חפציו של השוכר – יש בכך קביעה, כי אך ורק השוכר הוא המחזיק בנכס לצרכי גביית ארנונה, ועל העיריה להפנות את דרישות התשלום ישירות אליו. גם אם טרח השוכר להודיע בדרך כלשהי לעיריה כי אינו מחזיק יותר במושכר אזי אין הדבר כך, מאחר ולא פינה את חפציו ולא מסר את דרישות התשלום ישירות אליו".

עירית חיפה דחתה את טענת המערערת מן הטעם שתקופת השכירות החוזית הסתיימה והשוכר הודיע על עזיבת הנכס. עוד ציינה כי פקח שביקר במקום בשלב מאוחר יותר מצא כי השוכר אינו נמצא בנכס וכי בנסיבות אלה חלה על המערערת, כבעלים של הנכס, חובת תשלום הארנונה.

בערר בפני הועדה חזרו שני הצדדים על טענותיהם, כאמור לעיל.

בהחלטתה מיום 11.11.07 הועדה דחתה את הערר וקבעה כי בדין הסבה העיריה את החיוב על הבעלים (המערערת), לאחר שהשוכר הודיע כי עזב את הנכס וכי המערערת יכלה לנקוט הליכים משפטיים לקבלת החזקה בנכס, אם לטענתה לא קיבלה אותה והימנעותה מנקיטת הליכים שכאלה אינה יכולה לפטרה מתשלום הארנונה בגין הנכס שבבעלותה.

החלטה זו הינה נשוא הערעור בפני, כאשר גם בכתב הערעור חוזרת המערערת על טענתה לפיה השוכר לא עזב את הנכס וכי הוא ממשיך להחזיק בו ויש לחייבו בתשלום הארנונה. המערערת מבקשת להסיק מעצם העובדה שהשוכר הודיע רק בחודש יולי 2005 כי הוא מפסיק להחזיק בנכס למרות שחוזה השכירות הסתיים עוד בנובמבר 2004 , כי הוא מודה בהמשך החזקה בנכס למשך שנה נוספת. עוד טענה כי אין זה מעניינה של הועדה להכנס כצד לסכסוך בין הבעלים של הנכס לשוכר וכי טעתה בקביעתה כי היה על העיריה לפעול לפי הודעת השוכר, במיוחד כאשר ברור כי ההודעה אינה נכונה. המערערת טענה כי חובתה של העיריה לערוך בירור מי המחזיק הנכון של הנכס ולהשית את החיוב בהתאם, וכי במקרה זה – אין היא המחזיקה בנכס.

המשיבה טענה כי אין להתערב בהחלטת הועדה, שלא חרגה ממתחם הסבירות. לטענתה, המערערת עצמה הודתה כי השוכר עזב את הנכס עוד בשנת 2004 , כאשר אז גם חדל לשלם דמי שכירות וכי גם נקטה צעדים לברר מי המחזיק בפועל והתברר כי השוכר אינו מחזיק. עוד טענה כי רישום מחזיקי הנכסים נעשה על פי הודעות הצדדים וכי המחוקק פטר מתשלום מי שחדל להחזיק ואינו הבעלים, לאחר שמסר הודעה. המשיבה הצטרפה לעמדת הועדה לפיה העובדה שהמערערת לא פעלה לתפוס חזקה בנכס, שלטענתה לא נמסרה לה, אין בה כדי לפוטרה מחובת תשלום הארנונה וכי טענתה מהוה כר נוח להמנע מתשלום ארנונה, כל עוד לא נמצא שוכר אחר לנכס.

בדיון בפני הוסיפה ב"כ המערערת וטענה כי העיריה לא הודיעה לה כלל על מכתבו של השוכר ורק שנה לאחר מכן שלחה לה העיריה דרישת תשלום רטרואקטיבית. ב"כ המערערת גם הודיעה כי בכתב הגנה שהגיש השוכר, כנגד תביעת פינוי שהגישה נגדו המערערת, הוא טען כי מסר את מפתחות הנכס "לספר שלומי" וכי בהתאם לסיכום עם המערערת עזב את הנכס והחזיר למערערת את המפתחות.

העיריה הגישה הודעה ולפיה מיד עם רישום שינוי המחזיק בספריה נשלחה הודעה מתאימה למערערת.

בענייננו – השוכר שהחזיק בנכס אכן הודיע למשיבה על סיום החזקה ובנסיבות אלה ולאור תכלית החקיקה , כאמור, מילא חובתו כאמור בחוק וביחסים בין המשיבה לשוכר – לא היתה רשאית המשיבה להמשיך ולחייבו. ממילא ממועד ההודעה ואילך – חלה החובה על הבעלים של הנכס – בענייננו – המערערת.

המערערת ממשיכה ומשיגה כנגד התנהגות המשיבה וטוענת כי בנסיבות – לא היתה המשיבה רשאית לקבל את הודעת השוכר ומהנסיבות היתה צריכה להסיק כי השוכר ממשיך להחזיק בנכס וכי החזקה בו לא הוחזרה למערערת.

גם סוגיה זו זכתה למענה בבר"מ 867/06 הנ"ל, כאשר כבוד השופט דנציגר קובע כי לאור חובתה ההגינות המוטלת על רשות מקומית, במקרים שבהם קיימת הצטברות של נסיבות , הרשות אינה רשאית לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת ותוך התעלמות "מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס".

בענייננו – לא מתקיימת אף אחת מהנסיבות שפורטו שם – גובה החוב, משך אי התשלום ומהות הנכס" , ויתירה מזאת, מטענות המשיבה עולה כי למרות שלא חלה עליה חובה לעשות כן – ערכה המשיבה בדיקה בנכס עצמו, שהעלתה כי אכן לא נעשה בו שימוש ומדברי השכנים עלה כי השוכר אינו נמצא בנכס תקופה ממושכת.

יתירה מזאת, כבוד השופטת א. פרוקצ'יה קובעת בפסק דינה בענין הנ"ל כי אין בחוק אחיזה להסטת החובה המוטלת על אזרח להודיע לרשות על שינוי בחזקה בנכס, על כתפי הרשות (כטענת המערערת). לעמדתה זאת מצטרפת כבוד השופטת ארבל (למרות שמונה נסיבות מיוחדות בהן יראו את המחזיק כמי שמילא חובתו למרות שלא מסר הודעה).

ראוי לציין כי גם המערערת עצמה טוענת כי אין זה מעניינה של הרשות להיכנס כצד לסכסוך בין הבעלים לשוכר, אך דווקא היא המבקשת להכניס את הרשות כצד - כאשר בפני הרשות הסכם שכירות שתוקפו פג והודעת השוכר, כאמור.

מכל האמור – אני דוחה את הערעור.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך 5,000 ₪ ומע"מ.