1. נגד המערער, ראיף בן חסן חמוד, הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של מרמה והפרת אמונים, גניבה וזיוף בידי עובד ציבור. בתקופה הרלבנטית לאישומים, שימש המערער מנהל מחלקת הגבייה במועצה המקומית דיר חנא. נטען, כי באותה מועצה נעשה שימוש בספח שבחלקו האחד מופיע מצב חובו של התושב למועצה, בעוד שחלקו האחר נועד לשמש קבלה על התשלום, לאחר שתוטבע עליו חתימת המקבל וחותמת המועצה. עוד נטען, כי גם המערער נהג לקבל כספים מתושבים, ועל כך אין חולק, מתוך כוונה להעבירם לקופה שם היה הקופאי אמור להוציא קבלה מתאימה, ולזקוף את התשלום לחשבון התושב בספרי המועצה.

בכתב האישום נטען, כי בשורה ארוכה של מקרים קיבל המערער כספים, חתם את חתימתו על הספחים שנמסרו לתושבים, אולם בפועל לא העביר את הכסף לקופה. כן נטען, כי בכל אותם מקרים זייף המערער את רישומי המחשב, שלהם היתה לו גישה, ואת חלקם של הכספים הוא שלשל לכיסו.

2. במהלך הדיון בפני בית-המשפט המחוזי, נעשתה אבחנה בין שני סוגים של ספחים. על הקבוצה האחת נמנים ספחים הנושאים את חתימת המערער והיו בידי התושבים. על הקבוצה האחרת נמנים ספחים שנמצאו במשרדו של המערער, והכוונה לחלקו של הספח אשר אמור היה לשקף את מצב החשבון (לא החלק שאמור היה לשמש קבלה). באשר לקבוצה האחרונה, קבע השופט המלומד של בית-המשפט קמא, כי "אף שניתן להסיק בדרגת הסתברות גבוהה, ש[המערער], השאיר אותם תחת ידו לאחר שמסר את חלקם השני, המהווה כקבלה, לתושב ששילם, ואולם, מסקנה זו אינה מקיימת את דרישת ההוכחה הקיימת בדין הפלילי של הוכחה מעבר לכל ספק סביר". מאידך, נקבע כי בעשרים ואחד מקרים מאלה הנמנים על הקבוצה האחרת, נטל המערער את הכסף ששולם לעצמו, ובכך ביצע עבירות של גניבה בידי עובד הציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין, וגניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין. בעקבות כך נדון המערער ל-12 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם למועצה המקומית דיר חנא פיצוי בסכום של 40,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו מלין המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, כנגד העונש שהושת עליו.

3. השגותיו של המערער כנגד ההרשעה מכוונות לממצאים שבעובדה ומהימנות, שכידוע אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. לא ראינו מקום לסטות מהלכה זו, גם משום ששוכנענו כי מארג הראיות שהונחו בפני בית-המשפט המחוזי, ביסס כדבעי את הרשעתו בכל הנוגע לקבוצת הספחים הראשונה.

אחד העדים המרכזיים בפרשה זו היה איתן מורד, ששימש יועץ לענייני גבייה במועצה המקומית. מתוך עדותו של עד זה הצטיירה תמונה עגומה של רשות מקומית אשר לא זו בלבד שבמשך תקופה ארוכה לא מילאה אחר חובתה לגבות ארנונה ותשלומים עבור שירותים שסיפקה לתושבים, אלא שגם העומד בראשה הוציא הנחייה גורפת למחיקת חובות, חרף התנגדותו ומחאותיו של גזבר המועצה.

משהתחלף השלטון במועצה, והחלה בדיקה של הנהלת החשבונות, נתגלתה העובדה המדהימה לפיה תושבים שאחזו בידיהם ספחים בחתימת ידו של המערער, לא זוכו חשבונותיהם בתשלומים שביצעו. חשדו של מורד נפל על המערער, ואף שבעברו של עד זה עבירה לא פשוטה כלל ועיקר, בחר בית-המשפט המחוזי לתת בו אמון. ברם, תהא המסקנה באשר למהימנות מורד אשר תהא, עובדה אחת שוב לא יכולה להיות שנויה במחלוקת, והכוונה לכך שתושבים אחדים החזיקו בספחים בחתימת ידו של המערער, ולטענתם נספחים אלה נמסרו להם כראיה לתשלום חובם. ביחס לספחים אלה גם המערער לא חלק שהם נמסרו על ידו כראיה לתשלום, אולם הוא הוסיף וטען, כי הפקיד את הכסף בקופה, ומכאן ואילך הוא שוב אינו יודע מה עלה בגורלם.

טענה זו לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי ואיננו סבורים כי שגה בכך. אדרבא, ההיגיון מחייב כי המערער היה חייב לוודא שכנגד הכספים מוצאות קבלות, ולו כדי למנוע מעצמו לזות שפתיים וטענה שהכספים ששולמו לא הגיעו לידם. מסקנה זו מתחייבת לא רק כעניין שבהיגיון, אלא גם נוכח עדותו של קופאי המועצה המקומית, סאלם מחמוד, שעדותו זכתה לאמונו של בית משפט קמא, ולפיה הוא הקפיד להוציא קבלות כנגד כספים שהפקיד המערער. יתר על כן, אותו נוהג של מתן קבלות כנגד תשלום, המתחייב ממינהל תקין, זכה לאישור גם מפיו של עבד רג'ר, עובד המועצה, שאף הוא נהג לקבל כספים מידי תושבים כדי להפקידם לקופה. לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה או טעם לשנות מממצאיו של בית-המשפט המחוזי בדבר מהימנות גרסתם של אותם שני עדים, ומכאן מסקנתנו כי הרשעת המערער בדין יסודה.

4. באשר לערעור כנגד העונש – המערער הוא עובד ציבור שחטא בעבירות שעל חומרתן ופגיעתן בתדמיתו של השרות הציבורי, אין צורך להכביר מלים. הוא מעל באמון שניתן בו, ומשנתפס בקלקלתו החל מפריח האשמות לכל עבר. המערער כשל בתחום בו רואה המנהל הציבורי את נשמת אפו – ניקיון כפיים, ועל כן מעילה באמון שניתן בו היתה חייבת לזכות בענישה קשה. אכן, ההליכים בעניינו של המערער בפני בית משפט קמא התנהלו בעצלתיים, והשיהוי ועינוי הדין שהיה כרוך בו אינם פשוטים כלל ועיקר. אולם לכל אלה נתן בית המשפט המחוזי משקל, וככל הנראה היה עונשו של המערער חמור פי כמה לו היו מסתיימים ההליכים בזמן סביר. לפיכך, לא ראינו מקום לשנות מהעונש, וכתוצאה מכך נדחה הערעור על שני חלקיו.

אני מסכימה.

אני מסכים.

ניתן היום, כ"א בתמוז התשס"ח (24.07.08).