המערער הוא סוכן ביטוח והבעלים של דירת מגורים בכרמיאל ("הדירה"). ביום 07.09.04 שינה מנהל הארנונה בעיריית כרמיאל ("מנהל הארנונה") את סיווג הדירה, כך שמחצית משטחה ייחשב כמשרד ביטוח אשר יחויב בתעריף ארנונה עסקי. המערער כפר בטענה שניהל בדירתו משרד ביטוח וביום 19.09.04 נערך בה ביקור אשר בעקבותיו נקבע, כטענת המערער, שהדירה איננה משמשת כמשרד ביטוח, ומנהל הארנונה שינה את סיווג הדירה למגורים בלבד. כעבור שנה החליט מנהל הארנונה, על יסוד חקירה שביצע (כך נטען במכתב ששלח למערער ביום 8.9.05), כי המערער קיים בדירתו עסק של סוכנות ביטוח ומשכך חויב שטח של שלושים מ"ר מתוך כלל שטח הדירה בארנונה על פי תעריף עסקי, וזאת גם בגין תקופה של חמש שנים שקדמה להחלטה. המערער הגיש השגה שנדחתה, ועל דחיית השגתו זו הגיש ערר. לאחר שמיעת עדותו של המערער החליטה הוועדה שהמערער יגיש כראיה את הדיווחים למס הכנסה, ואלה אכן הוגשו. לאחר שבחן דיווחים אלו הודיע מנהל הארנונה כי הוא מבטל את החיוב בגין סיווג חלק מדירת המגורים כמשרד, ולאור הודעה זו קיבלה וועדת הערר את הערר, אולם ללא חיוב המשיבה בהוצאות. הנימוק שניתן לכך על ידי הוועדה מצוי בדברים הבאים:

המערער טוען כי הלכה היא, שבעל דין שזכה במשפט זכאי לקבל הוצאות מהצד שכנגד, ובית המשפט רשאי להתחשב בנסיבות המקרה ובהתנהגות הצדדים בבואו לפסוק הוצאות. המערער טוען עוד כי הנסיבות בעניינו חמורות בשל התנהלות המשיבה, המצדיקה את חיובה בהוצאות ושכר טרחה בשיעור העולה על המקובל. המשיבה טוענת מנגד כי התערבות ערכאת ערעור בנושא פסיקת הוצאות משפט תיעשה רק במקרים חריגים. כמו כן טוענת המשיבה לקיומו של "נוהג" הקיים בוועדת הערר בכרמיאל שאין פוסקים הוצאות משפט, ולמיטב ידיעתו של בא כוח המשיבה כך נוהגות גם רוב רובן של הרשויות המקומיות בארץ, וזאת מן הטעם שפסיקת ההוצאות "עלולה להרתיע נישומים בארנונה" להגיש ערר על חיובם.

סעיף 39(א) לחוק בתי דין מנהליים התשנ"ב-1992 ("החוק") קובע שבית דין מינהלי, וועדת הערר לענייני ארנונה היא בית דין כזה, רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין. בענייננו, נמנעה הוועדה מלהשתמש בסמכות זאת והשאלה היא אם ראוי שאתערב בהחלטתה.

אכן, הלכה היא כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות, והתערבות בעניין זה "נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית" (ראו: א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהד' תשיעית, עמ' 699). אולם נראה לי שהנימוק שניתן על ידי הוועדה, שאותו הבאתי לעיל, אינו יכול להתקבל וכי הוא שייך לסוג המקרים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.

משקיבלה הוועדה את עררו של המערער, צריך היה לחול הכלל שלפיו פוסקים הוצאות לזכות מי שההליך הסתיים לטובתו. הוועדה סברה שדי בכך שהמשיבה חזרה בה מן ההחלטה, באופן שייתר את הצורך בהמשך הדיון בערר, כדי שלא לפסוק הוצאות לזכות המערער. לדעתי, נפלה טעות בהחלטתה זו והנימוק שבעטיו נמנעה מלחייב את המשיבה בהוצאות אינו יכול לעמוד.

המשיבה אמנם חזרה בה מן ההחלטה נשוא הערר, ולפי הנטען היא עשתה זאת לאחר שהוגשו לה דיווחי המערער למס הכנסה, אלא שמהחלטת הוועדה, או מן הנטען בערעור זה, לא ניתן להבין מדוע היה צורך בהליכים ממושכים ומייגעים לשם בירור שאלה שהיא בעיקרה פשוטה וניתנת לבירור עובדתי על ידי ביקור בדירתו של המערער, ממש כפי שנעשה בשנת 2004. טענת המשיבה, שרק לאחר שהוגשו כראיה דיווחי המערער למס הכנסה היא השתכנעה בצידקת טענותיו אינה עולה בקנה אחד עם הנורמה הנדרשת מרשות מינהלית, היינו לפעול בהגינות ובסבירות בהתנהלותה כלפי האזרח. מן הנטען בפני הוועדה, כמו גם בערעור זה, אין זה ברור מדוע נמנעה המשיבה מלנקוט בפעולות בסיסיות שהיו יכולות להביאה למסקנה שאליה הגיעה, כביכול, רק לאחר שהוגשו כראיה בערר דיווחיו של המערער למס הכנסה. לכן, העובדה שהמערער נצרך לשני הליכים (של השגה וערר) כדי לבסס טענה עובדתית שניתן היה לבררה בנקל, איננה מאפשרת להגיע למסקנה שהגיעה אליה הוועדה כשנמנעה מחיוב המשיבה בהוצאות המערער.

הנימוק האחר שהעלתה המשיבה, לפיו "הנוהג לפיו פועלת ועדת הערר בכרמיאל מאז ומתמיד הינו שלא לפסוק הוצאות משפט" (סעיף 3 לסיכומי המשיבה) איננו מקובל עליי. הטענה לקיומו של "נוהג" זה הן בעיר כרמיאל והן ברוב הרשויות המקומיות נטענה על דרך הסתם וללא כל ביסוס, כאשר תמיכה לטענה הפוכה דווקא מצאתי בפסק הדין אשר צוטט על ידי המשיבה עצמה (עמ"נ (נצ) 1017/06 פינטו נ' עופר לוי מנהל הארנונה עיריית נצרת עילית ([פורסם בנבו], 23.01.07)), שם הוגש ערעור על החלטת ועדת ערר שהטילה הוצאות על המערער בסך של 5,000 ₪ ובית המשפט קיבל את הערעור בנקודה זו ואף הפחית את שיעור ההוצאות לסך של 2,000 ₪.

גם הנימוק לפיו "פסיקת הוצאות משפט עלולה להרתיע נישומים" מהגשת ערר הוא מוקשה. כבר ראינו שחיוב בהוצאות הוא בגדר סמכות שניתנה לוועדה על פי החוק. במסגרת הפעלת שיקול הדעת אם להשתמש בסמכותה ולחייב בהוצאות, יכולה הוועדה, כפי שיכולה כל ערכאה, להביא בחשבון גם את השיקול – אם יש בו ממש – של חשש מרתיעת נישומים להגיש עררים. אכן שיקול כזה הוא אחד מן השיקולים שיכלה הוועדה להביא בחשבון, אולם מהחלטתה נראה שלא זה היה השיקול ששקלה, ונראה הדבר שטענה זו כלל לא הועלתה בפניה. מכל מקום, אני מסופק אם ניתן להעלות טענה זו בשלב הערעור.

באין הוכחה לסכום ההוצאות שנשא בהן המערער, אני רואה לנכון להחיל את הוראת תקנה 512

לתקנות הסדר האזרחי, התשמ"ד-1984 ולחייב את המשיבה על פי פרטים 3.א.(4) ו-(9) של התוספת

לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המנימלי המומלץ) תש"ס-2000 .

אני מקבל, אם כך, את הערעור ככל שהוא מכוון כלפי החלטת הוועדה שלא לחייב את המשיבה בהוצאות, ומחייב את המשיבה לשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,500 ₪ (בצירוף מע"מ).

נותרה עוד סוגיית ההוצאות ושכר טרחת עורך דין בגין ערעור זה. מן ההודעה שהוגשה על ידי בא כוח המשיבה, בעקבות הדיון שהתקיים ביום 3.3.08, הבינותי כי המשיבה הייתה נכונה לסגת מעמדתה העקרונית שאין לחייבה בהוצאות וכי בא כוח המשיבה פנה בעניין זה לבא כוח המערער. עמדת המערער הייתה כי אין לו עניין בהסדר מחוץ לכותלי בית המשפט וכי הוא מעוניין בהכרעה בערעור. עמדה זו של המערער אמנם אינה בלתי לגיטימית, אולם מותר להביאה בחשבון כחלק מן השיקולים בקביעת ההוצאות בהליך זה ואני רואה, אפוא, לנכון לחייב את המשיבה בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין בגין הליך זה, בסכום כולל של 1,000 ₪ בצרוף מע"מ בלבד.