מונחת בפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף נגד עיריית תל אביב.

מר אורן מיכאל (להלן: "התובע" או "המשיב") מחזיק בנכס (להלן: "הנכס" או "החנות") בתחום שיפוטה המוניציפאלי של עיריית תל אביב – יפו (להלן: "הנתבעת" או "המבקשת"). הנכס נמצא בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב ומשמש את התובע לאפייתם ומכירתם של מוצרי מאפה למיניהן.

הנכס עצמו מורכב משתי חנויות נפרדות וצמודות. את החנות הראשונה החל התובע להחזיק בחודש אוגוסט לשנת 1994, ואת החנות השניה בחודש מאי לשנת 1998.

במהלך השנים, שילם התובע את תשלומי הארנונה על הנכס בקביעות כפי שנדרש לשלם על ידי התובעת מעת לעת.

בסוף שנת 2004, פנה התובע לחברה בשם חב' "ערך נכסים ומיסוי מקרקעין" אשר מתמחה במדידת שטחים, בדיקת תשלומי הארנונה והשוואת הפרטים הללו בכדי שמזמין הבדיקה ידע האם אכן גובים ממנו את דמי הארנונה כדין.

באותם ימים שילם הנתבע דמי ארנונה לפי שטח הנכס אשר עמד על 70 מ"ר.

בדיקת החברה גילתה כי שטח הנכס עומד של 65 מ"ר בלבד. משכך, השיג התובע בפברואר 2005 על דמי הארנונה ששילם. ההשגה נדחתה ולכן הגיש התובע ערר על ההחלטה. הנתבעת שלא ענתה במהרה על הערר הביאה לכך שהיה על התובע להגיש השגה נוספת וערר נוסף גם בתחילת 2006.

בתאריך ה- 15.06.06 נערך דיון בפני וועדת הערר שם גילה התובע כי גם התשריטים שנמצאים בחזקתה של התובעת עוד בשנת 1993 מראים על 65 מ"ר. קרי, התובעת דרשה דמי ארנונה על 70 מ"ר ללא כל אסמכתא, בניגוד לתשריט ולמעשה מדובר בחיוב פיקטיבי.

בעת הדיון בוועדת הערר ובהסכמת הצדדים הוחלט על ביצועה של מדידה נוספת בחנות הנתבע. מדידה זו קבעה כי שטח הנכס עומד על 59 מ"ר בלבד. בהתאם לכך תוקן שטח הנכס בפנקסי הנתבעת רטרואקטיבית לינואר 2005, תאריך ההשגה הראשונה שהגיש התובע.

תיקון זה לא מספק את התובע. לטענתו הנתבעת התרשלה במשך שנים ארוכות בדרך בה חישבה את דמי הארנונה שהוטלו עליו ומשכך מדובר בתשלומי יתר ששולמו לנתבעת שלא כדין. התובע פנה לנתבעת בכדי שתזכה אותו רטרואקטיבית גם על שנים עברו אולם בקשתו נדחתה. עקב דחייה זו הגיש התובע את תביעתו בפניי בית משפט זה.

המבקשת הגישה בקשה לסילוק על הסף של התביעה בגין העדר סמכות עניינית.

סעיף 3 לחוק הנ"ל קובע כך –

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס."

לפי טענתה של המבקשת הרי שנישום במקרים אלו אינו יכול לפנות לערכאות האזרחיות. המשיב, במקרה דנן, הלכה למעשה, משיג על שטח החנות לפיו הוא חוייב לשלם ביתר ולכן עליו לפעול אך ורק במסלול המפורש לעיל.

מכיוון שהמשיב לא פעל כך אלא החליט לתבוע את העירייה בהליך אזרחי הרי שדין תביעתו להדחות. המשיב ישב בחיבוק ידיים במשך כל השנים ורק לאחר שהשגתו התקבלה בשנת 2006 החליט לנסות את מזלו בכדי לדרוש מהמבקשת אלפי שקלים נוספים.

תפיסתה העיקרית של ב"כ המבקשת המלומדת הינה כי המשיב קפא על שמריו, ישב בחוסר מעש ולא השיג על דמי הארנונה בהם חוייב בזמן המתאים הקבוע בחוק.

ממשיכה המבקשת וטוענת כי מתן לגיטימציה של תביעה זו בפני מותב זה 'תפתח את הסכר' , עשרות ואף מאות השגות מוגשות למנהל הארנונה ומתן אפשרות לנישום לפנות לפורום הנוח לו ייפגעו בעיקר בהליך התקין של ההשגה וכן יפגע בתקציבים העירוניים אשר לרוב נסגרים ללא אפשרות לשנותם.

בנוסף לטיעונים אלו העלתה המבקשת גם בבקשתה לדחייה על הסף וגם בכתב הגנתה את טענת ההתיישנות. לפיה הנתבע דורש השבה גם לשנים הקודמות את שנת 1999 ולפחות על שנים אלו יש לדחות את התביעה על הסף.

במישור הפונקציונאלי , מבהירה הנתבעת כי בפועל לא ניתן להוכיח את התביעה אחרי שנים כה רבות שכן יתכן ונעשו שינויים במשך בשנים והחנות קטנה או גדולה וחיוב הארנונה יכול ויתוקן בו במקום לאחר הגשת השגה, על ידי משלוח מפקח מטעם העיריה, שימדוד בשעת אמת את הנכס, אך לא שנים רבות לאחר מעשה.

מהות התביעה ומבחן הסעד

באי כוחו המלומדים של המשיב הגיבו על בקשת המבקשת לדחייה כי לא מדובר בהליכים המתוארים בחוק ומשכך אין הדבר מצוי בסמכותם הייחודית של מנהל הארנונה המקומי וועדת הערר.

התובע הגיש בבית משפט זה תביעה שמהותה כספית. עילתו העיקרית נגד הנתבעת הינה נזיקית גרידא. לא זו אף זו, הרי שככל שמדובר בהשגותיו של התובע בפני הנתבעת או אי השגתו על דמי הארנונה בהם חוייב לשלם הינה אגבית לדיון העיקרי. במקרה הנדון על בית המשפט לקבוע האם הנתבעת התרשלה מתוקף תפקידה כעירייה עת הטילה על התובע דמי ארנונה גבוהים מהמותר. בעודי מאמץ את מילותיו של הש' רובינשטיין כמילותי –

"אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המינהלית נבחנת אגבית לה"

בנוסף, בתי המשפט המחוזיים ואף בית המשפט העליון הכירו במבחן הסעד אשר קובע את הסמכות העניינית של בתי המשפט.

"ההבדל בסעד המבוקש בין שני ההליכים הוא שמביא לתוצאות שונות..."

ובהמשך –

למדים אנו כי תביעה כספית מקומה בבתי המשפט האזרחיים. סעדים הצהרתיים – מינהליים כגון ביטול החלטות שניתנו וכו', הם אלו שמקומם מונח בועדות המנהלתיות ובבית המשפט לעניינים מנהליים.

לעניין התיישנות, טענת המשיב היא כי רק בשנת 2004 התגלה לו התשריט משנת 1993 ומחדלי העיריה הם המשמשים בסיס ועילה בתיק זה ולכן רק מאותו מועד יש לספור את תקופת ההתיישנות.

לעניין הקושי להוכיח את טענותיו במישור הראייתי, אינני סבור כי סיבה זו יכולה להיות עילה לסילוק תובענה ל הסף.

למותב זה הסמכות לדון בתובענה זו כפי שפורט לעיל ומשכך הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

עניין ההוצאות יילקח בחשבון בסוף המשפט.

לגבי עילת ההתיישנות הנני קובע כי העניין יידון לאחר שמיעת הראיות.

מבלי לקבוע עמדה לגבי התוצאה הסופית בתיק זה לאחר שמיעת הראיות, אשר יכולה, כמובן, להביא לקבלת התביעה במלואה או לחלופין לדחייתה, נראה כי יש מקום, לאור שקילת הסיכויים והסיכונים של הצדדים להציע הצעת הסדר לצדדים.

מוצע כי יערך חישוב של הפרשי ארנונה מ 65 מ"ר ל 70 מ"ר לשנים 1999-2004 ובסביבות סכום זה, בניכוי הנזק הראייתי כתוצאה משיהוי שבהגשת התביעה, תסולק התביעה במלואה.

בהעדר יכול להגיע להסדר ביניהם, הצדדים יוכלו גם להסמיך את בית המשפט ליתן פסק דין עפ"י סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בהילקח הנתונים דלעיל בחשבון.

הצדדים יודיעו את עמדתם, בכתב, בקשר להצעות דלעיל, לבית המשפט תוך 30 יום מהיום.

הנני קובע קדם משפט נוסף בתאריך ה-1.7.2007 בשעה 16:30.