1. בפני מספר תביעות, שהדיון בהם אוחד, בהם עותרת עיריית ירושלים (להלן: העיריה) לחייב את כל אחד מהנתבעים בתשלום היטלי סלילת כביש ומדרכה וכן אגרת תיעול בגין עבודות תשתית שבוצעו ברחובות תרצה וסמדר שבשכונת יפה-נוף בירושלים, שגובלים בנכסי הנתבעים.

3. צו תחילת העבודות של מנהל מחלקת הדרכים, מר רון ראובן, הוצא ביום 25/10/98.

4. ביום 20/7/99 פורסמה הודעה על דבר סלילת הרחובות ועל דבר התקנת התיעול בשני עיתונים יומיים.

5. הנתבעים, בתור בעלים של נכסים הגובלים ברחובות, נדרשו על ידי העירייה, בהודעות שנשלחו אליהם מיום 15/2/00, לשלם היטלי סלילה ואגרת תיעול האמורים. משאלה לא שולמו, הוגשה התביעה שבפנינו. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולנתבעים ניתנה רשות להתגונן.

6. לטענת הנתבעים, ההיטלים נשוא התביעה הוטלו עליהם שלא כדין, ואין העירייה רשאית לגבותם. לטענתם, לא היה כל צורך אמיתי בביצוע העבודות נשוא התביעה, מאחר והתשתית הקיימת ברחובות לפי גרסת הנתבעים, היתה מספקת. לגרסת הנתבעים, משהוקם בסמוך לרחובות בנין "יד שרה", סללה העיריה "כביש הולנדי" (קרי: כביש משולב) המוביל אליו. מתוך רצון לשוות חזית אחידה במתחם המקיף את הבנין "יד שרה", בלא שהיה כל צורך הנדסי-תעבורתי בעבודות, סללה העיריה לפי הנטען "כבישים הולנדיים" גם ברחובות נשוא התביעה. מאותו טעם טוענים הנתבעים כי לא היה כל צורך בביצוע עבודות תיעול ברחובות, משאלה בוצעו רק כפועל יוצא מביצוע עבודות הסלילה במקום. לטענת הנתבעים סלילת "כבישים הולנדיים" ברחובות לא רק שלא הועילה לתושבי המקום, אלא אף פגמה באיכות החיים שלהם, בין היתר, בכך שצמצמה בשיעור ניכר את מס' המקומות בהם ניתן לחנות את כלי הרכב וכן בכך שפגעה באפשרויות נסיעה ותמרון ברחובות בעקבות הקטנת רוחבם של הכבישים. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי העיריה לא היתה רשאית לגבות מהם היטלי סלילה גם מהטעם ש"כבישים הולנדיים" אינם מהווים "סלילת רחוב" כמשמעה בסעיף 1 לחוק העזר (סלילה). כן טוענים הנתבעים כי העיריה היתה מנועה לגבות מהם את ההיטלים מכוחם של חוקי העזר החדשים בהיעדר כל זיקה בין עלויות ביצוע העבודות לבין שיעורי ההיטלים הנדרשים על ידי העיריה, בהופכם את ההיטלים למסים, אותם לא מוסמכת העיריה לגבות על-פי דין.

עוד נטען, כי בגין עבודות הסלילה הקודמות, גבתה העיריה בשלהי שנות ה-60-תחילת שנות ה-70 דמי השתתפות לפי חוקי עזר שהיו בתוקף באותה תקופה, ולכן אין העירייה רשאית לחייב את הנתבעים בגין הסלילה הנוספת אלא רק בגין תוספת בניה. לחלופין, טוענים הנתבעים כי העבודות שביצעה העיריה מהוות הרחבה של כביש קיים, ועל-פי ס' 9 לחוק העזר (סלילה) על הנתבעים לשלם לעיריה שיעורים מופחתים ע"פ רוחב הכביש ערב הרחבתו. עוד מלינים הנתבעים על כך שלא התמלאו מספר תנאים מוקדמים להטלת ההיטלים, ביניהם מתן הודעה לנתבעים על ביצוע עבודות הסלילה והתיעול במקום קודם לביצוע העבודות בפועל, משלוח הודעות תשלום לפני תום ביצוע העבודות וכן הוצאת תעודת מהנדס העיר בדבר תחילת העבודות מפורטת כדין. לטענת הנתבעים, פרסום מודעה בעיתון בדבר הכוונה להטיל היטלים רק לאחר ביצוע העבודות בפועל מהווה פגם מהותי, שכן הדבר מנע מהם להתנגד לעצם סלילת הכביש ולדרוש את בדיקתו בטרם סלילתו מחדש.

לסיום, תוקפים הנתבעים את חיובם בהיטל בגין סלילת מדרכות, באשר לטענתם העיריה כלל לא סללה מדרכות, אלא לכל היותר סימנה על-גבי הכביש קו מפריד באופן מלאכותי, כאשר הן הכבישים והן המדרכות מצוים באותו מפלס ואין כל הפרדה פיסית ביניהם.

טענה אחרונה בפיהם של הנתבעים היא כי העיריה נהגה כלפיהם בהפליה אסורה, משנודע להם שבמקרים דומים אחרים הגיעה העיריה להסדרים עם התושבים במסגרתם הפחיתה את שיעורי היטל סלילת הכבישים שדרשה מהם.

7. מטעם העיריה העידו מתאם עבודות קבלניות במחלקת הדרכים של העיריה, מר אורי ורנר (להלן: ורנר), מנהלת המחלקה לתכנון ובקרה תקציבית, גב' מלי ביתן (להלן: ביתן) וכן מנהל אגף שומה וגבייה בעירייה, מר משה לוי (להלן: לוי). מטעם הנתבעים העיד תושב רחוב תרצה, מר משה צברי (להלן: צברי).

א. האם חויבו הנתבעים בעבר בתשלום דמי השתתפות בגין סלילת כביש הגובל בנכסם, ואם כן, האם עליהם לשאת בתשלום היטלי סלילה נשוא התביעה?

8. חוק העזר (סלילה) בסעיף 6 (א) שבו קובע עיקרון כי בשל כל נכס חייב בהיטל ישולם היטל בעד סלילת כביש אחד ומדרכה אחת בלבד.

10. אין מחלוקת כי הנתבעים לא חויבו בהיטל סלילה בעבר.

אלא לטענת הנתבעים, הם פטורים מחיוב בהיטל סלילה נשוא התביעה בשל תשלום דמי השתתפות לפי חוק העזר הקודם בגין סלילת רחובות הגובלים בנכסה בשלהי שנות ה-60-תחילת שנות ה- 70 למאה הקודמת.

נברר תחילה את הסוגיה העובדתית באם שילמו הנתבעים או מי מהם דמי השתתפות בעבר בגין רחובות הגובלים בנכסם.

12. לתמיכה בטענתם מפנים הנתבעים למסמכים שצורפו לתצהיר עדותה הראשית של ביתן מטעם העיריה, מהם עולה כי בעלי נכסים הידועים כחלקות 1,25,27 ו-34 שבגוש 30161 שילמו בשנות ה-60 דמי השתתפות בגין סלילת מדרכה ו/או התקנת אבני שפה ו/או הרחבת כביש ברחובות תרצה וסמדר במסגרת בקשות לרישיונות בניה (ס' 10 לתצהיר ביתן ונספחים ח2', י' וכא' לתצהירה). במסגרת חקירתה הנגדית מסרה ביתן כי מלבד חלקות הנ"ל לא ידוע לה על תשלום דמי השתתפות בגין חלקות נוספות הגובלות ברחובות הנדונים (עמ' 21 לפרוטוקול). באשר ליתר החלקות הגובלות ברחובות דנן לא הוגשו ראיות כלשהן המאששות תשלום דמי השתתפות בעבר. לפיכך, יש לקבל את גרסת העיריה, כי דמי ההשתתפות בגין סלילת הרחובות הנדונים שולמו בגין חלקות המפורטות בתצהיר ביתן כמפורט לעיל.

13. עולה שאלה עקרונית ביחס לנפקות תשלום דמי השתתפות בעבר בגין סלילת כבישים הגובלים בנכס מסוים, שבגין אותו נכס נדרש מאוחר יותר הבעלים לשלם היטל סלילה.

15. בעקבות פסק הדין סדי, כתב הנשיא ברק בפסק הדין אבן אור דברים אלה:

"אין בתשלום דמי השתתפות בגין סלילת רחובות משום פטור מחיוב בהיטל סלילת רחובות...עם זאת, אך הוגן הוא כי תשלום בגין סלילת רחובות שנעשה בעבר על^-פי שיטת ההשתתפות יובא בחשבון בגדר שיטת ההיטלים. (שם, עמ' 353)"

16. יצוין, כי בפסק הדין אבן אור, לא נדרש בית המשפט לבחון את תקפותו של חוק העזר הנדון בפניו. הטעם לכך היה נעוץ בכך שבין הוראותיו של אותו חוק העזר נמצאה הוראה המתחשבת דיה, לדעת בית המשפט, בתשלום דמי השתתפות בעבר בגין אותו נכס.

בפסק הדין סדי, בו נדון ס' 6 (א) חוק העזר לראשון לציון (סלילת רחובות), התשמ"ה - 1985, הדומה לסעיף 6 (א) לחוק העזר (סלילה) נשוא דיוננו, לא הכריע בית המשפט בסוגיית סבירות שיעור החיוב בהיטל, והתיק הוחזר להמשך הדיון לבית המשפט קמא.

17. אין חולק במקרה הנדון כי חוק העזר החדש לא לוקח בחשבון, לעניין חיוב בהיטל לפי ס' 6 (א) לחוק העזר, תשלום דמי השתתפות אשר שולמו על ידי בעל נכס החייב בתשלום על-פי חוק העזר הקודם. כפועל יוצא מכך, נדרשה הנתבעים בענייננו על ידי העיריה לשאת במלוא שיעור ההיטל.

18. האימרה של הנשיא ברק בפסק הדין אבן אור לעיל, עשויה להוליד טענה ביחס לשאלת סבירות שיעור ההיטל, אותו משיתה העיריה על בעלי הנכסים בתחומה, מקום שחוק העזר החדש אינו מתחשב בתשלום דמי השתתפות בעבר (השווה לפסק הדין מאיר סדי, ס' 12 שם). ואולם הטענה לא הועלתה בענייננו. היה על הנתבעים לתקוף את תקפותו על-פי עילות ביקורת המוכרות במשפט המינהלי. והדבר לא נעשה.

19. התוצאה היא כי אין בתשלום דמי השתתפות על ידי הנתבעים או מי מהם בעבר לפי חוק העזר הקודם בגין הנכס כדי לפטור אותם מתשלום מלוא שיעור ההיטל אשר הוטל עליהם בהתאם לחוק העזר החדש.

ב. תקפות החיוב בהיטל סלילה ובאגרת תיעול

20. אין חולק בין הצדדים לעצם ביצוע עבודות סלילת כבישים משולבים ברחובות אשר גובלים בנכסי הנתבעים. המחלוקת בין הצדדים נסובה על הצורך בביצוע עבודות סלילה אלו לנוכח היותם של הכבישים סלולים ערב ביצוע העבודות נשוא התביעה.

23. בענייננו, לא הביאו הנתבעים ראיות מצידם לפגם בשיקול דעתה של העיריה בקבלת החלטתה לסלילה חוזרת של הרחובות נשוא התביעה מלבד תמונות ומסמכים היסטוריים המעידים על סלילת כבישים בשכונת יפה-נוף עוד בשנות ה-30 למאה הקודמת (נספח י' ו-יא' לתצהיר צברי).

24. מאידך, העיד מטעם העיריה ורנר שכאמור כיהן בזמנים הרלוונטיים בעיריה כמתאם עבודות קבלניות במחלקת הדרכים. בתצהיר חקירתו הראשית מסר העד כי החלטת העיריה לסלול מחדש את רחובות תרצה וסמדר התקבלה לאחר ביצוע חפירות גישוש שבוצעו ברחובות טרם ביצוע העבודות נשוא התביעה, במהלכן התברר כי לא היה מבנה מתאים מתחת לאספלט (ס' 8 לתצהיר ורנר). לתצהירו של ורנר צורפו העתקים מדפי יומן עבודה של הקבלן המבצע, מהם עולה כי במהלך ביצוע חפירות הגישוש בין התאריכים 18-23 לאוקטובר 1998 השתתתף יועץ קרקע בשם מרק לצורך בדיקת "מצב השטח והמבנה הקיים", במסגרתה ניתנה הוראה לקבלן להזמין, בין היתר, משאית פינוי ומשאיות מצע (נספח ג'1-6 לתצהיר ורנר). מאותם יומני עבודה למדים שבשבועיים שלאחר-מכן בוצעה עבודת הנחת שכבת מצעים ובנית מדרכות ברחובות. כמו כן צורפו לתצהירו של ורנר טיוטת מכתב הנושא נייר פירמה של מהנדס התכנון של הפרויקט מטעם העיריה, מר אליכס דרימר (להלן: דרימר), מיום 5/11/98 הממוען לאינג' ו. לאורדה במחלקת הדרכים של עיריית ירושלים וכן דו"ח פקוח עליון של דרימר על ביצוע העבודות ברחובות (נספח ד' ו-ה' לתצהיר ורנר). ממסמכים אלה למדים כי מבנה הכביש הקודם לא היה תקין מבחינה תחבורתית באשר לא היה מבנה קבוע לאורך הכבישים והיה צורך לבצע מבנה מלא לכל רוחב ואורך המיסעה, כאשר בדו"ח פקוח עליון מאשר דרימר שכל העבודות שבוצעו באתר היו בבחינת פתרונות נכונים ונאותים למצבם של הכבישים.

25. במסגרת חקירתו הנגדית נשאל ורנר על ידי בית המשפט אם התשתית הקיימת ברחובות לפני ביצוע העבודות היתה מספקת למעמסה התחבורתית שהיתה על הכבישים הללו בהתחשב בהיותם של הרחובות סמטאות צדדיים עם נפח תנועה דליל. לכך השיב העד בשלילה, תוך שהוא מסביר בזו הלשון: "כל מה שהיה אספלט על אספלט. בחלק היה אספלט על בוץ וכל הזמן עשו תיקון. או הקבלן שביצע את הבניה כחלק מטופס 04 היה אמור לעשות תיקון של אספלט הוא חייב להחזיר את המצב לקדמותו ואז קורא למפקח באיזור ואומר תיקנתי. אתה רואה למעלה אספלט ואומר יופי ולא רואה מה קורה למטה. גם עיריית ירושלים במסגרת שיפור פני העיר, אם יש בורות ועובר סיור ורואים שצריך לתקן עושים אספלט וזהו, אבל זה לא כביש" (עמ' 15 לפרוטוקול).

לשאלה הבאה שנשאל העד על ידי בית המשפט אם היה פתרון הנדסי זול יותר לסלילה שבוצעה ברחובות השיב העד בחיוב. ורנר מסר בעדותו כי אילולי היתה מתבצעת עבודת ריצוף של אבנים משתלבות במקום, עלות העבודה היתה נמוכה יותר בכ-10%-15%, אם כי זה לא היה משפיע על גובה היטל הסלילה, משום שלא מחייבים את התושבים בהתאם לעלות הביצוע (עמ' 15 לפרוטוקול).

26. הנתבעים מצידם לא הביאו חוות דעת מומחה מטעמם לסתור את עדותו של ורנר ולא הביעו כל התנגדות להגשת המסמכים עליהם הסתמך ורנר בתצהירו. מאותם מסמכים שצורפו לתצהירו של ורנר למדים כי עבודות הסלילה באתר בוצעו בהסתמך על בדיקה ויזואלית בשטח במהלך ביצוע חפירות גישוש ועל עמדתם של בעלי המקצוע למיניהם שהשתתפו וליוו את המהלך, ובכלל זה יועץ קרקע ומהנדס התכנון של הפרויקט. בפסיקה נקבע זה מכבר כי לצורך קבלת החלטה בעניינים מקצועיים מיוחדים על הרשות להסתמך על הערכה מקצועית של מומחה כחלק בלתי נפרד מחובתה לאסוף נתונים בשקידה ראויה. יחד עם זאת, הרשות רשאית להסתמך על עמדתו של בעל המקצוע, גם אם לא נערכה כחוות-דעת של מומחה במתכונת הנדרשת להגשתה בבית המשפט, היות והמבחן הנהוג לבחינת ההחלטה המינהלית נעוץ במבחן הסבירות, לפיו רשאית הרשות להסתמך על כל ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה (ראה ס' 30 לפסק הדין שיקלר).

על יסוד הראיות שהונחו בתיק מטעם העיריה, ניתן לקבוע את נחיצות ביצוע העבודות במידה הנדרשת לעמידה בנטל המנהלי החל על העיריה, כדי להצדיק את ההחלטה לבצע את העבודות ברחובות הנדונים.

28. לחילופין, ביקשו הנתבעים לראות בעבודות שבוצעו במקום לא כעבודות סלילה אלא כעבודות הרחבת כביש, שהחיוב בגינן מעוגן בס' 9 לחוק העזר (סלילה). טענה זו לא רק שלא הוכחה על ידי הנתבעים, אלא היא גם בעומדת בסתירה מוחלטת לעדותו של צברי בתצהיר עדותו הראשית, לפיה בעקבות עבודות תשתית שבוצעו ברחובות, הוקטן רוחבם של הכבישים, מה שפגע לעדותו באיכות החיים של הנתבעים (ס' 19.3 לתצהיר צברי). ממסמכי העיריה עולה כי הכבישים היו ברוחב כ-8 מ' לפני העבודות, בעוד שלאחר עבודות הסלילה נשוא הדיון רוחב הכביש והמדרכות המרוצפות נשאר כ-8 מ' (ראה נספח ו' ו ח'1 לתצהיר ורנר). לפיכך, אני דוחה את הטענה.

29. טענה אחרת בפי הנתבעים תוקפת את חוקיותה של החלטת מועצת העיריה בדבר סלילת הרחובות, באשר זו התקבלה טרם שנערכו הבדיקות הדרושות בדבר מצבו ההנדסי של הכביש האמור. הנתבעים גם קובלים על כך שלא מולאו תנאים מוקדמים אחרים להטלת ההיטלים, ביניהם מתן הודעה לנתבעים על ביצוע עבודות הסלילה והתיעול במקום קודם לביצוע העבודות בפועל, משלוח הודעות תשלום לפני תום ביצוע העבודות וכן הוצאת תעודת מהנדס העיר בדבר תחילת העבודות מפורטת כדין. לטענת הנתבעת, יש בסדר כרונולוגי זה כדי לאיין את תוקפה של החלטת מועצת העיריה, וכפועל יוצא מכך, את סמכותה לגבות היטל נשוא התביעה מהנתבעת.

30. בחינת הראיות אשר נפרשו לפני אכן מעלה כי התנהלות העיריה סביב ביצוע סלילת הרחובות היתה כפי שנטען על ידי הנתבעים. העיריה החלה לבדוק את מצבו ההנדסי של הכביש על ידי המומחים השונים, לכל המוקדם, בחודש אוקטובר 1998, כעשרה חודשים לאחר קבלת החלטת מועצת העיריה העומדת במרכז דיוננו וכשבוע בלבד לפני תחילת ביצוע העבודות על-פי צו של מנהל מחלקת הדרכים אצל העיריה. הודעה לתושבים על ביצוע העבודות ברחובות פורסמה בשני עיתונים לאחר תום ביצוע העבודות, רק ביום 20/7/99, בעוד הודעות התשלום נשלחו להם כשישה חודשים מאוחר יותר, וזאת ביום 15/2/00.

31. באשר לעיתוי ביצוע בדיקות של מצבו ההנדסי של הכביש, לא מצאתי פסול בהתנהלות העיריה. בפסק הדין שיקלר נעשתה הבחנה בין החלטה עקרונית ראשונה של מועצת העיריה, שרק מכוחה ניתן לחייב תושב מקומי בתשלום היטל, לבין החלטה מינהלית, אשר עניינה כרוך בעצם הזכות לדרוש את תשלום ההיטל, בשל ביצוע העבודות. בעוד ההחלטה הראשונה ניתנת לביצוע לאורך זמן (בהתאם לאפשרויות תקציביות וליכולות הביצוע בפועל), אשר מעצם טבעה לא דורשת ירידה לפרטי העבודות הנדרשות, ההחלטה השניה היא החלטה אופרטיבית בדבר ביצוע העבודות בפועל, כפופה לעיקרון הסבירות (ס' 14-19 לפסק הדין שיקלר).

מכאן, שבנסיבות המקרה שלפנינו מועצת העיריה לא היתה מחויבת לבחון את מצבו התחבורתי של הכביש ערב קבלת החלטתה. הגורם המבצע, הלוא היא מחלקת הדרכים של העיריה, עליה היה לבצע את כל הבדיקות הנדרשות טרם ביצוע עבודות הסלילה, כפי שאירע בנסיבות המקרה שלפנינו. אולם לא נסתרה עדותו של צברי כי עבודות הסלילה ברחובות תרצה וסמדר בוצעו כחלק מפרויקט של סלילת כבישים משולבים במתחם המקיף את בנין "יד שרה" שנבנה בסמוך לרחובות הנדונים, וזאת מתוך מטרה לשוות חזית צורנית אחידה למתחם כולו (ס' 18.5 לתצהיר צברי). ברם, גם אם הגורם המניע את העיריה לסלול כבישים ברחובות הסמוכים לבנין "יד שרה" בצורה של כבישים משולבים היה שיקול צורני-אסטתי כטענת הנתבעים, אין בכך כדי לשנות מן העובדה, כי בסופו של יום, בוצעו העבודות לאחר עריכת הבדיקות הדרושות המוכיחות גם את הצורך ההנדסי שבביצוע עבודות אלה.

32. לא זאת מסקנתי באשר לעיתוי מתן הודעה לנתבעים בדבר החלטת מועצת העיריה בדבר סלילת הרחובות הגובלים בנכסיהם. ס' 4 לחוק העזר (סלילה) מורה לראש העיריה להודיע לבעלי הנכסים החייבים בתשלום היטל או לפרסם הודעה על כך לפחות בשני עתונים יומיים הנפוצים בתחום העיריה בסמוך לקבלת החלטת מועצת העיריה בדבר סלילת רחוב. אין חולק על כך שהעיריה פרסמה הודעה מתאימה לתושבים כשנה וחצי לאחר קבלת החלטת מועצת העיריה ולאחר שעבודות הסלילה בשטח הסתיימו למעשה. בכך העמידה העיריה את התושבים, והנתבעים בכלל זה, בפני עובדה מוגמרת ומנעה מהם להעלות בפניה את טענותיהם בקשר עם העבודות המתוכננות מבעוד מועד.

34. באשר לטענות בקשר עם משלוח דרישות תשלום ואופן הוצאת תעודת מנהל מחלקת הדרכים לא מצאתי בהן ממש. לא ברורה לי טענת הנתבעים כי תעודת המהנדס לא מפורטת דיה, ומה המקור החוקי עליו נסמכים הנתבעים בטענה זו. מסמך זה מוזכר בס' 7 (ב) לחוק העזר (סלילה) בקשר עם מועד תשלום ההיטל, כאשר לפי אותו סעיף על התושב החייב בהיטל לשלמו תוך 30 ימים מיום שנמסרה לו הודעה על סכום ההיטל, ובלבד שהוחל כבר בעבודות הסלילה בהתאם לתעודת מהנדס מוסמך מטעם העיריה. מכאן שלצורך חוק העזר (סלילה) אותה תעודה נועדה לתעד את מועד תחילת עבודות הסלילה כמועד ממנו מתחיל לרוץ מנין הימים לצורך תשלום ההיטל. בצו תחילת העבודות בענייננו מורה מנהל מחלקת הדרכים על תחילת ביצוע העבודות בשטח ביום 25/10/98 (נספח ב' לתצהיר ורנר). בכך יצאה העיריה ידי חובתה ואין להטיל עליה דרישות נוספות שזכרן לא מעוגן בחוק העזר (סלילה).

כנ"ל לעניין הטענה השניה בדבר רטרואקטיביות שבחיובם של הנתבעים בהיטל הסלילה לנוכח העובדה שהודעות התשלום נשלחו אליהם לאחר תום ביצוע העבודות. חוק העזר לא קובע מועד מיוחד להטלת ההיטל על בעלי הנכסים החייבים בתשלום. כל מה שמשתמע מסעיף 7 (ב) לחוק העזר (סלילה) שעל העיריה לשלוח דרישות התשלום לאחר תחילת ביצוע העבודות. מכאן שגם הטלת ההיטל לאחר סיום העבודות אפשרית מבחינתו של חוק העזר (סלילה).

לעצם חלוף הזמן היתה יכולה להיות נפקות על תקפות החיוב על רקע כללים של השיהוי. ברם, טענה זו לא נטענה על ידי הנתבעים. מה גם, שביתן העידה בחקירתה הנגדית כי מלבד הצמדת תעריף ההיטל למדד המחירים לצרכן החל ממועד תחילת העבודות, לא השתנה שיעור ההיטל, כפי שזה השתקף בהודעות התשלום שנשלחו לנתבעים בענייננו (עמ' 20 לפרוטוקול). נובע מכך כי לא חל שינוי של ממש בשיעורי החיוב שהעיריה רשאית היתה לגבות מהנתבעים במהלך התקופה שממועד תחילת העבודות ועד למשלוח דרישות התשלום לנתבעים בפועל. לפיכך, הטענה נדחית.

35. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שלא היה בהתנהלות העיריה סביב ביצוע עבודות סלילה דנן כדי לאיין את תוקפה של החלטות העיריה לסלול את הכביש ולהטיל בגין סלילתו היטל על בעלי נכסים הגובלים ברחוב, ביניהם הנתבעים.

עם זאת, נראה כי פגמים אשר נפלו בהתנהלותה של עיריה עליהם עמדנו לעיל, ולנוכח סמיכות זמנים שבין ביצוע עבודות סלילת כביש משולב במתחם המקיף את בנין "יד שרה" לעבודות שבוצעו ברחובות הנדונים, מקימים עילה לסתור את חזקת התקינות העומדת לעיריה בנסיבות המקרה שלפנינו (השווה לפרשת שיקלר, ס' 34 שם). בין אם כך הדבר, היה בראיות העיריה, אותן בחנו לעיל, כדי להוכיח את נחיצות ביצוע העבודות במידה הנדרשת ממנה לעמידה בנטל המינהלי החל עליה, כדי להצדיק את ביצוע העבודות ברחובות הנדונים.

36. באשר לטענה התוקפת עצם נחיצות ביצוע עבודות התיעול ברחובות, דינה להידחות כקודמתה. אמנם ערב ביצוע עבודות התיעול היתה מערכת ניקוז קיימת ברחובות הנדונים. העיריה הביאה ראיות המוכיחות את עצם ביצוע עבודות תיעול ברחובות, ובכלל זה חפירת ניקוז, הורדת תאי הניקוז, בנייתם מחדש של קירות תומכים, כפי שעולה מאותן יומני עבודה של הקבלן המבצע ודוח פיקוח עליון של מהנדס התכנון. ראיות אלה לא נסתרו על ידי הנתבעים. ממילא אין מניעה מבחינת העיריה להתקין את הניקוז מחדש לנוכח הגדרתן הרחבה של עבודות "התקנת תיעול" בחוק העזר (תיעול), הכוללת סעיף סל שתופס ברשתו "כל עבודה או פעולה אחרת הדרושה להתקנת התיעול או הכרוכה בה" (ס' 1(3) לחוק העזר (תיעול). מכאן שגם אם לא בוצעו מלוא עבודות התיעול הדרושות לצורך התקנת מערכת תיעול חדשה בשטח בהתחשב בכך שהיתה מערכת ניקוז קיימת במקום, די באותן עבודות שבוצעו על מנת להכשיר את החיוב של הנתבעים באגרות התיעול.

38. על יסוד הראיות והמסקנות המשפטיות שפרטתי, אני קובע, כי עבודות הסלילה של הכבישים והמדרכות והתקנת התיעול ברחובות תרצה וסמדר נעשו בהתאם לחוקי העזר הנדונים באופן שהכשיר את ההיטל והאגרה שנדרשו בגין העבודות הללו.

ג. תקפות החיוב בהיטל סלילה בגין מרכיב מדרכות

39. טוענים הנתבעים שלפנינו כי העיריה כלל לא סללה מדרכות ברחובות באשר הן הכבישים והן המדרכות מצוים באותו מפלס ואין כל הפרדה פיסית ביניהם.

ורבר אישר בתצהירו כי ברחובות בוצעה עבודה של התקנת מדרכות באופן שאבני השפה לא הוגבהו מהטעם שבמקום היה מחסור במקומות חניה בשל רוחבם הצר של הרחובות (ס' 4 לתצהיר).

40. ס' 6 לחוק העזר (סלילה) מורה כי "בשל כל נכס גובל ישולם היטל בעד סלילת כביש ומדרכה אחת בלבד;". "כביש" מוגדר בסעיף 1 לחוק העזר כ"רחוב או כל חלק מרחוב, שהמועצה הקצתה אותו לכלי רכב בהתאם לחוק עזר זה". בעוד "מדרכה" הוגדרה כ" רחוב או כל חלק מרחוב, בין מאספלט ובין מרוצף, שהמועצה הקצתה אותו להולכי רגל בלבד, בהתאם לחוק עזר זה, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים" (הדגשה שלי-ש.פ.).

42. מסקנותיה של כב' השופטת באום-ניקוטרה בפסק הדין הנ"ל כוחן יפה למצב המשפטי בהתאם לחוק-העזר לרעננה (סלילה) שעמד ביסוד הדיון בפסק הדין בעניין עיריית רעננה. באותו מקרה הוטלו על הנתבעים שם שני היטלים שונים בהתאם לתעריפים המפורטים בתוספת לחוק העזר לרעננה (סלילה) – אחד בגין היטל סלילת כביש, והשני – בגין היטל סלילת מדרכות. משהגיעה שם בית המשפט למסקנה, כי היה על עירית רעננה לסווג את הרחוב המשולב ככביש בלבד, בדין ביטל בית המשפט שם את ההיטל בגין היטל סלילת המדרכה, בו חויבו הנתבעים שם מלבד היטל סלילת הכביש. לא כן הדבר בענייננו. בעניינם של הנתבעים שלפנינו בוצע חיוב בגין היטל סלילה אחד בלבד בהתאם לתעריף המופיע בתוספת לחוק העזר (סלילה) "לכביש שרוחבו עד 7 מ' ובתוספת מדרכה שרחבה עד 1.50 מ'" (כך גם עולה מכותרת המסמך מטעם העיריה שצורף לתצהיר ביתן כנספח ד' המפרט את החלקות החייבות בהיטל ואגרה נשוא התביעה ושיעורן).

להבדיל מחוק העזר לרעננה (סלילה), לא מטיל חוק העזר (סלילה) בענייננו היטל נוסף בגין סלילת מדרכה, כך שבין אם זו נסללה ובין אם לאו, מוטל היטל אחד הקובע שיעורים אחידים הן במקרה של סלילת כביש והן במקרה שיחד עם כביש נסללת מדרכה ברחוב [ס' 1(א) ו-(ב) לחוק העזר(סלילה)]. היה ולא נסלל כביש ברחוב אלא מדרכה בלבד, קובע ס' 1(ג) לתוספת שיעורי היטל לסלילת מדרכה בלבד בהתאם לתעריפים המפורטים שם שנגזרים מרוחב המדרכה שנסללה ברחוב. במקרה שלפנינו, כאמור חייבה העיריה את הנתבעים בהיטל אחד לפי תעריף אחיד הקבוע בסעיף 1(א) לתוספת "לכביש שרוחבו עד 7 מ' ובתוספת מדרכה שרחבה עד 1.50 מ'" ולא חייבה בנפרד עבור מרכיב המדרכה.

עייננו הרואות, כי העיריה שלפנינו לא הטילה על הנתבעים חיוב כפול בגין היטל סלילת כביש ובגין היטל סלילת מדרכה, כפי שהיה המקרה בעניין עירית רעננה. אי לכך, אין במסקנות המשפטיות שמסיק בית המשפט בעניין עירית רעננה לעניין הסיווג הנכון של רחוב משולב, היפות כשלעצמן, כדי להשליך על תקפות החיוב בהיטל סלילה שהושת על הנתבעים שלפנינו.

43. לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לעיריה את סכומי התביעה הנתבעים. ב"כ העיריה רשאית להגיש נוסח פסיקתה לאישור בית המשפט ביחס לכל אחד מהתיקים, וזאת לאחר שתעביר עותק לב"כ הצד שכנגד.

54678313

44. באשר להוצאות המשפט, למרות התוצאה של פסק הדין, בהתחשב בכך שהעיריה פעלה בניגוד ס' 4 לחוק העזר (סלילה) וס' 2 לחוק העזר (תיעול), כאמור בס' 32 לפסק הדין דלעיל, החלטתי שלא לחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט. לפיכך, כל צד ישא בהוצאותיו.

54678313