ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 13/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ 242/05 - מנהלי, ארנונה

בר דרור גיורא נגד עיריית אילת


11/8/2008

עתמ 242/05

בר דרור גיורא

נגד

עיריית אילת

בית משפט מחוזי באר שבע

בפני כבוד סגן הנשיא השופט ברוך אזולאי

[11.8.2008]

החלטה

1. מדובר בעתירה מנהלית בה ביקש העותר לקבוע כי החלטת המשיבה להסב את החיוב בארנונה של חברת רד סי דימונד אנד גולרי (להלן – חברת רד סי) אליו, נתקבלה שלא כדין, בלי לתת לו כל הודעה מראש על כך, בלי שניתנה לו זכות השגה, ערר או שימוע, וללא כל בסיס עובדתי ומשפטי, כי מנהל הארנונה נמנע מלתת תשובה להשגה שהוגשה על ידי העותר, בהן טען כי לא היה מחזיק בנכס הנוגע לענין, ולפיכך יש לראות את ההשגה כאילו נתקבלה ולקבוע שהליכי הגביה נעשו שלא כדין, בלי שקוימו הוראות פרק 15 סימן א' לפקודת העיריות [נוסח חדש] ותקנות המיסים (גביה) התשל"ד – 1974, לא באשר להודעות המוקדמות הנדרשות ולא באשר לחוב שנועד לגביה.

2. בפסק הדין שניתן בעתירה ביום 14.5.06 נקבע:

"במקרה זה הטענה המהותית של העותר הינה כי לא היה המחזיק בנכס במועד בו חויב בארנונה, ומן הראוי ששאלה עובדתית זאת תידון על ידי מנהל הארנונה עצמו, ולא על ידי גורמים אחרים ולאחר החלטתו על ידי ועדת הערר ואין זה ראוי כי שאלה זאת תידון לראשונה על ידי בית משפט זה בעתירה מנהלית.

בנסיבות הענין, נראה לי שגם העותר לא פעל כראוי בכך שלא הגיש השגה שהופנתה למנהל הארנונה למתן תשובה, וגם מצד המשיבה היה ראוי שהענין יועבר מיוזמתה למנהל הארנונה למתן החלטה בענין תוך המועד הקבוע בחוק.

9. במצב זה נראה לי שאין מקום ניתן לקבוע שהודעת התשלום הפכה לחלוטה או שיש לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה על ידי מנהל הארנונה.

לאור זאת, נראה לי שיש להשיב את המצב לשלב שקדם לשלב ההשגה, כאשר העותר יוכל להגיש תוך 90 יום מיום מתן פסק הדין השגה שתופנה למנהל הארנונה, ולא לשום גורם אחר בעיריה, אליה יצרף את ראיותיו וטענותיו בהשגה, מנהל הארנונה ישיב בעצמו להשגה (ולא באמצעות היועץ המשפטי או כל גורם אחר בעיריה), תוך המועד הקבוע בחוק, היינו תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה, ושני הצדדים יוכלו לערור על החלטת ועדת הערר תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה לבית משפט זה, לאחר הערר יוכל כל אחד מהצדדים לפנות לבית משפט זה כפי שנקבע בחוק, וכך אני מורה.

10. באשר לטענות העותר שלאור סעיף 325 לפקודת העיריות לא ניתן היה לחייבו בגלל ההודעה שנמסרה על ידי רד סי, עוד בשנת 1995, נראה לי שאין לקבל את הטענה.

על פי סעיף 326 לפקודת העיריות יש בעובדה שהוא נעשה למחזיק של הנכס אם אכן נעשה למחזיק, כדי לחייבו בארנונה, והיה חייב להודיע בעוד מועד על המועד בו חדלה חברת רד-סי להיות המחזיקה, ומתי החל הוא להחזיק.

מכל מקום, החיוב לא נקבע על פי הודעתו או על פי הודעת חברת רד-סי אלא על פי המצב האובייקטיבי הנכון ביחס לשאלה מתי החל העותר להחזיק בחנות.

השאלה מתי הפך העותר להיות מחזיק הינה שאלה עובדתית ומשפטית שבסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בה, ואין מקום לדון בכך בבית משפט זה בטרם מוצא הדיון על ידי מנהל הארנונה וועדת הערר.

11. בנסיבות הענין נראה לי שאין מקום לחיוב שום צד בהוצאות, ולאור זאת ישא כל צד בהוצאותיו.

המשיבה תימנע מביצוע הליכי גביה בקשר לחוב שקדם ליום 1.1.01, עד תום 30 יום מיום קבלת החלטת מנהל הארנונה, אם לא יוגש עליה ערר, או עד תום 30 יום מיום מתן החלטה של ועדת הערר אם יוגש ערר."

3. בערעור על פסק הדין הנ"ל בבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים בהמלצת בית המשפט להסכמה, לפיה הדיון יוחזר לבית משפט זה, על מנת לדון בשאלות שלהלן:

א. האם רשאית היתה המשיבה לראות במערער מחזיק באופן רטרואקטיבי משנת 2001, לאחור עד שנת 1995, והאם חיוב רטרואקטיבי זה נעשה כדין?

ב. האם מכתבו של עו"ד נוה מיום 30.4.02 מהווה השגה כדין, ואם כך-האם הוגש במועד או לא.

4. לטענת העותר:

א. בשנת 2001 החליטה המשיבה להסב את חשבונות הארנונה שהיו רשומים על שם חברת "רד-סי" כמחזיקה, ולהעבירם רטרואקטיבית על שם העותר כמחזיק, וזאת לגבי שבע שנים לאחור – משנת 1995 עד לסוף שנת 2000, בנוגע לחנות נשוא החיוב בחשבון הארנונה. הדבר נעשה באופן חד צדדי, ללא סמכות שבדין, בלי שנטען על ידיה כי כשלה לגבות את תשלומי הארנונה מהחברה הנ"ל ובלי ליתן לעותר זכות טיעון, כאשר לא היה מקום לשנות את החיוב מלכתחילה.

ב. עם קבלת דרישת התשלום הגיש העותר למשיבה ביום 30.4.02 השגה על חיובו בתשלום ארנונה, בה טוען כן, כי מעולם לא החזיק בחנות הנ"ל, שכן היה מנוע מלעשות, מכוח צו מניעה של בית משפט זה בה"פ 13/95, בעת שחברת "רד-סי" היתה מחזיקה בנכס.

המשיבה לא השיבה להשגה תוך 60 יום כקבוע בחוק, אף שההשגה התקבלה במשרדיה, ועל כן היה על המשיבה לראות את ההשגה ככזו שנתקבלה, לבטל את חיובי הארנונה ולהפסיק את הליכי הגביה.

ג. עובדות המקרה היו כי בשנת 1988 שכרה חברת "רד-סי" והחזיקה בחנות שלגביה הוצאו לה חשבונות ארנונה עד ליום 1.1.01, לאחר שנמסרה למשיבה הודעה לפי סעיף 325 לפקודת העיריות.

רק בתחילת שנת 2001 פג הסכם השכירות, ואז קיבל העותר חזקה בחנות.

במהלך שנת 1995, נתגלעו סכסוכים בין בעלי המניות בחברת רד-סי, שהעותר נמנה עליהם, שבגינם ניתן צו מניעה נגד העותר, שאסר עליו להחזיק ולהפעיל את החנות, וכך היה בפועל, הוא נמנע מלהחזיק בחנות.

לאחר הצו האמור, הועבר הסכסוך לבוררות בפני השופט (בדימוס) חיים שפירא, בו ניתן פסק בורר שחייב את העותר לשלם סכום כספי, והורה על העברת החזקה בחנות לעותר , כאשר שני החיובים היו כרוכים זה בזה.

העותר סילק את החיוב הנ"ל רק בסוף שנת 2000.

כמו כן, עם אישור פסק הבורר, נחתם ביום 17.3.99 הסכם פשרה, על פיו הוטל על העותר לפרוס את החובות הנובעים מפסק הבוררות.

ד. בהודעת המשיבה לעותר מיום 30.9.01, נטען כי העותר קיבל את החזקה בנכס בשנת 1995 ומאז נצברו לו חובות ארנונה.

בתשובה לכך, הודיע העותר כי הנכסים אינם ברשותו ואינם בחזקתו לאור הליכי הבוררות הנ"ל.

לאחר כשנה, במסמך משנת 2002, החלה המשיבה לנקוט בעיקולים מנהליים ביחס לחוב הנ"ל. בתגובה לכך, פנה העותר באמצעות בא כוחו לנציג המשיבה והבהיר להם את טענותיו.

משבוצעו פעולות עיקול נגד העותר, פנה בא כוחו אל מנהל הארנונה ביום 30.4.08 בהשגה, בה טען כי העותר אינו "מחזיק" בנכס.

משלא השיב מנהל הארנונה להשגה תוך 60 יום מיום קבלתה – נחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, כאמור בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו-1976.

לעניין זה יש לראות כל פניה בנושא ארנונה אל מנהל הארנונה כהשגה (ע.א. (מחוזי ירושלים) 4510/98 עיריית מעלה אדומים נ. החברה הכלכלית לירושלים; בג"ץ 351/88 טית בית בע"מ נ. עיריית פתח תקווה, פ"ד מב(3) 441, בעמ' 448; ה"פ 864/80 (מחוזי ת"א) הילטון נ. עיריית תל אביב, ה"פ (מחוזי חיפה) 30151/97, שטראוס מחלבות בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית נהריה ואח', [פורסם בנבו]).

ה. בעקבות תכתובת שהתקיימה בין הצדדים, בוטלו העיקולים הנ"ל, ובמשך שנה ומחצה, לא עשתה המשיבה דבר נגד העותר, ולא שלחה לו דרישות תשלום, ואז נשלחה לו התראה לתשלום חוב ארנונה, נושאת תאריך 9.12.03. על התראה זאת השיב העותר במכתב של ב"כ מיום 22.12.03 בה חזר על טענותיו דלעיל.

מכתב זה לא נענה על ידי המשיבה וגם הפעם חדלה המשיבה מלממש את ההתראות שהוצאו.

עשרה חודשים לאחר מכן, בחודש 9/04 החלה המשיבה לנקוט בהליכים נגד העותר בדרך של "מכירת נכסי מקרקעין", בלי שנשלחה אליו כל הודעת דרישה כדין. העותר השיב להודעה הנ"ל בהודעה שנשלחה למשיבה.

בתאריך 22.2.05 הגיעו נציגי המשיבה לבית העותר והטילו עיקולים על מטלטלין המצויים בבית. בתאריך 6.3.05 הוגשה העתירה נשוא הדיון.

ו. חיובים רטרואקטיביים אסורים, ולא היה מקום להטלתם בנסיבות העניין. המשיבה העבירה את גביית הארנונה נגד חב' רד- סי לטיפול משפטי שלה ורק משכשלה המשיבה בגביית החוב מחב' רד- סי המירה רטרואקטיבית את החיוב על שם העותר, בלי לבדוק את זהות המחזיק בנכס.

בפסק הדין ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיות מתקדמות בע"מ נ. עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו (2) 773, נקבע כי אין סמכות לשנות חיוב ארנונה באופן רטרואקטיבי. כך נפסק גם בע.א. 975/97, המועצה המקומית עילבון נ. מקורות חברת מש בע"מ, פ"ד נ/(2) 433; ובעת"מ 2782/05, בנק הפועלים נ. עיריית ראשון לציון, [פורסם בנבו]).

חיוב רטרואקטיבי ייעשה כך בנסיבות חריגות, ומטעמים מיוחדים כחריג לכלל שחיוב רטרואקטיבי ייעשה כך על פי דין (עת"מ 2538/05 (ת"א) רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית ת"א יפו, [פורסם בנבו]; עת"מ 1603/06, אולמי דולפין בע"מ נ. עיריית רמלה, [פורסם בנבו]).

המקרים בהם תוכל עירייה לחייב נישום בגין תשלומי ארנונה באופן רטרואקטיבי הינם מקרים חריגים, כמו בנייה בלתי חוקית על ידי הנישום, הסתרת מידע מהותי מפני העירייה, או כאשר הנישום אינו תם לב ומנהל הליכים משפטיים שלא בתום לב.

במקרה זה, העותר לא החזיק בנכס בין השנים 1995 ל-2001, והיה למשיבה פסק זמן נרחב של שש שנים לגבות את חוב הארנונה מחברת רד- סי.

בנסיבות העניין, לא היתה רשאית המשיבה לחזור בה מהחלטתה לחייב את חברת

רד-סי כמחזיקה בנכס. רשות רשאית לחזור בה מהחלטתה במקרה של טעות בחוק בקבלת ההחלטה או בגין טעות טכנית, אך לא במקרה של טעות בשיקול הדעת. (ע.א. 433/80 נכסי י.ב.מ. נ. מנהל מס רכוש וקרן פיצויים תל אביב, פ"ד לז (1)337).

אין לקבל את טענת המשיבה, בתשובה לערר, כי התיקון בחוק ההסדרים מטיל חבות על בעל שליטה, מקום בו החברה אינה מסלקת את חובותיה, הואיל ותיקון זה לא חל על הענין.

חברת רד- סי המשיכה להתקיים ולהחזיק בנכס.

5. בתשובה לטענות העותר טענה המשיבה:

א. ההגדרה של המונח "בעל" ו"מחזיק" בפקודת העיריות הינה רחבה וכוללת מי שמקבל או זכאי לקבל הכנסה מנכס ומחזיק בו בפועל.

בעמ"נ 312/03 אנגלד חברה לקבלנות כללית בע"מ נ. עיריית כרמיאל (תקדין), נקבע כי בעל הזיקה הקרובה ביותר שנחשב כמחזיק הינו "זה אשר בידיו מרבית הזיקות המשפטיות, לאו דווקא המתגורר בנכס".

כמו כן נקבע, כי "מחזיק למעשה" הינו גם בעל זיקה שיש לו שליטה בדירה, אף שאינו מתגורר בה, כאשר יש ביכולתו למנוע מאחרים גישה חופשית לדירה, וכאשר הדירה ריקה, הבעלים הינו הנהנה מתמורה עקיפה. (ע.א. 2846/00 משרד הבריאות נ. עיריית ראשון לציון [פורסם בנבו]).

הוראות סעיפים 325 – 326 לפקודת העיריות מאפשרות לעירייה לחייב מחזיק קונסטרוקטיבי שלא הודיע במועד על שינוי בחזקה בנכס, ואין בהוראה זאת כדי לחסום את דרכה של הרשות לחייב את המחזיק למעשה, גם אם לא נרשם כנישום (רוסטוביץ, "ארנונה עירונית" מהדורה חמישית, תשס"א). כך גם נקבע בפסק הדין המקורי של בית משפט זה.

אין לחייב את החברה שהיתה מחזיקה פיקטיבית הרשומה בספרי המשיבה על מנת לאפשר לעותר להתחמק מתשלום החוב.

ב. במקרה זה היתה הצדקה לחיוב העותר באופן רטרואקטיבי. העותר , הן כמנהל החברה, הן כבעל מניות ובעל שליטה, והן כבעל הנכס, היה חייב למסור הודעה למשיבה על מחיקת החברה ועל כך שחדלה להחזיק בנכס משנת 1995. לאחר שהחברה הפסיקה את פעילותה בנכס, לא היה מקום להמשיך בהטלת חיובים עליה.

העותר הסתיר עובדה זאת על מנת להתחמק מתשלום המסים במשך שש שנים, בידיעה שהחברה לא תוכל לעולם לשלם את החובות.

בהחלטה שניתנה בה"פ 13/95 הנוגעת לנכס, תכשיטי אבן אילת בע"מ נ' צבי צור ואח', [פורסם בנבו], נקבע שהיו פעולות של המשיבים, כולל העותר במבנה המלבני של הנכס, המשיבים באותו הליך, לרבות העותר, הסירו שלט של החברה רד.סי שהיה בכניסה לעסק. המשיבים בהליך הנ"ל, לרבות העותר, אינם משתפים פעולה, עקב ניגוד האינטרסים בהיותם מעוניינים כבעלי הנכס כי חברת רד- סי תפסיק את פעילותה בנכס השייך להם, עיסוקם של המשיבים (כולל העותר) התנהל במשותף עם עסקה של חברת רד- סי, ולא ניתן להפריד בין העסקים.

כמו כן טענו המשיבים 1 ו-2 בהליך הנ"ל כי רק לאחר ישיבת הנהלה ואסיפת בעלי המניות, תוכל החברה (העותרת) להחליט על המשך פעילותה במושכר, ובהעדר קיומה של אסיפה כזאת לא יכולה החברה לתפוס חזקה במושכר.

בדברים הנ"ל יש הודאת בעל דין מצד העותר כי החברה לא היתה יכולה לתפוס חזקה במושכר, וברור כי העותר הוא המחזיק בנכס. בצוי המניעה שניתנו על פי הסכם הפשרה לאישור פסק הבורר היתה הודאת בעל דין מצד העותר כי המשיבים, וביניהם העותר, עשו שימוש בנכס ותפסו בו חזקה החל בשנת 1995.

ג. העותר עשה שימוש לרעה במסך החברה שלא היתה פעילה, בכך שהותיר את רישומה של החברה כמחזיקה ברישומי העיריה, על מנת להתחמק מתשלום חובותיו.

ד. ביחס למכתבו של העותר מיום 30.4.02, אין לראות בו "השגה". העותר לא הכתיר את המכתב כהשגה, ולראשונה טען שמדובר בהשגה בעתירה נשוא הדיון.

העותר קיבל את חיובי הארנונה מעת לעת והגיש בקשה לפטורים, ולא הגיש השגה כדין במועדים הקבועים בחוק הערר, קרי- תוך 90 יום מיום קבלת דרישות התשלום.

גם המכתב מיום 30.4.02, שלא הוגש במועד ולא הופנה למנהל הארנונה, אלא למחלקה המשפטית, אינו "השגה כדין". ההרחבה בפסיקה לגבי משמעות המונח "השגה" אינה חלה במקום בו פרקליט מנוסה בתחום הרשויות המקומיות פנה לרשות מקומית במהלך כל ההתכתבות, ולא טען שיש לראות את מכתבו הנ"ל כהשגה. העותר נענה על ידי אותו גורם אליו נשלח המכתב, היינו המחלקה המשפטית.

גם לו היה נחשב המכתב כהשגה, לא היה מקום לראות את הענין כהשגה שלא נענתה, שהרי המכתב נענה על ידי הגורם שאליו נשלח המכתב.

גם לו ניתן היה לראות את המכתב כהשגה, אין לפסול בנסיבות הענין תגובה מטעם מנהל הארנונה על ידי מי שהוסמך על ידיו שלא בהתאם לכללים, ומי שמבקש לצאת נשכר מאי מתן תשובה להשגה חייב לעמוד בדרישות שבלעדיהן לא ניתן לראות את הפניה כהשגה. מי שהשגתו לוקה בפגמים היורדים לשורשו של ענין, אינו יכול להיבנות מהוראת סעיף 4 לחוק שמטרתו למנוע זלזול מצד הרשויות באזרח על ידי עיכוב הטיפול בפניותיו. בפסק דין של בית משפט זה, עתמ 335/02, דרבן השקעות בע"מ נ. מנהל הארנונה המועצה המקומית להבים, פורסם באתר האינטרנט של נבו-הוצאה לאור), נקבע כי באותן נסיבות נכון וראוי להחיל את עקרון הרשלנות היחסית, לפיו אין לראות השגה כאילו התקבלה בכל מקרה, רק משום שלא ניתנה החלטה על ידי מנהל הארנונה עצמו, אלא על ידי היועץ המשפטי של הרשות המקומית.

במקרה זה המחלקה המשפטית של המשיבה השיבה למכתב מיום 30.4.02 שאותו ראה העותר כהשגה תוך 7 ימים, ודחתה את טענות העותר .

במצב זה, גם אם יש לראות את המכתב כהשגה, יש לראות את תשובתו של היועץ המשפטי כתשובה להשגה.

העותר טען בסיכומיו (עמ' 19-18, סעיפים 68-65), כי במסמכים שהועברו אליו, מצוי עותק מהשגה זו (נספח יא' לעתירה ונספח ט' לסיכומים), עליה מוטבעות חותמת "נתקבל" של עיריית אילת מיום 1.5.02 וחתימת גב' ליאת ביחס לקבלת ההשגה, כאשר בצד החותמת כתוב בכתב יד "בטיפול של דני" (מנהל הארנונה דאז), בראש ההשגה פורט בכתב יד מס' הזיהוי של הנכס ובפינת המסמך נרשם "השגה על פי בית המשפט יש לענות בדחיפות".

בקשר לכך טען ב"כ המשיבה, כי המכתב הנ"ל נכתב על ידי מנהל ההכנסות הנוכחי מר יוסי סאיג ולא מנהל ההכנסות דאז. בכך ניסה ב"כ העותר להטעות את בית המשפט.

המכתב הנ"ל לא הוגש במועד להגשת השגה, שכן הודעות דרישת התשלום היו ידועות לעותר כל השנים וגם מהמכתב מיום 24.1.01 (נספח י' לעתירה) עולה כי העותר ידע על דרישת התשלום, כך שההשגה הוגשה למעלה מ-12 חודשים מיום שנודע לו על התשלום, לאחר המועד הקבוע בחוק, היינו, שלושה חודשים מיום הדרישה לתשלום.

העותר עצמו טען בסעיף 12 לעתירה, כי ביום 30.9.01 נשלח אליו מכתב מטעם המשיבה, לפיו הודיעו לו, כי קיבל בשנת 1995 לידיו חזרה נכסים לחזקתו, ומאז נצברו חובות עירוניים של נכסים אלו בסך 465,000 ₪, וכבר אז ידע על החיוב הרטרואקטיבי.

6. בתשובה לטענות המשיבה טען ב"כ העותר :

העותר לא החזיק מעולם בחנות בפועל בתקופת צו המניעה. טענות המשיבה בענין זה נטולות בסיס, החיוב הרטרואקטיבי בלתי חוקי, והשגתו הוכרה על ידי המשיבה כהשגה לכל דבר וענין.

דיון:

7. רטרואקטיביות:

ביחס לשאלה אם המשיבה היתה רשאית לראות את העותר כמחזיק באופן רטרואקטיבי משנת 1995 עד 2001 והאם חיוב רטרואקטיבי זה נעשה כדין, נראה לי כי בנסיבות מתאימות רשאית המשיבה לראות את העותר כמחזיק באופן רטרואקטיבי, כפי שעולה מהפסיקה שהוגשה על ידי שני הצדדים.

שאלת החיוב הרטרואקטיבי נדונה על ידי לאחרונה בפסק דין, שבגינו תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון. (איזיטופ בע"מ נ' עיריית אשדוד (להלן – ענין איזוטופ) ).

אם אכן נכונה טענת ב"כ המשיבה, שהעותר היה המחזיק בפועל או בעל הזיקה המירבית בנכס החל משנת 1995, בעוד שחברת רד.סי לא היתה פעילה ולא החזיקה בנכס, נראה לי שיש בכך כדי להצדיק חיוב רטרואקטיבי, שכן לא יעלה על הדעת שהעותר שהיה הבעלים ובעל השליטה בחברה, שמתפקידו היה להודיע על שינוי רישום ביחס לזהות המחזיק בנכס המשיבה, יהנה מהעובדה שנמנע מלהודיע על כך, וכאמור הבעתי את דעתי בפסק הדין המקורי, כי החיוב נקבע על פי מצב החזקה האובייקטיבי בפועל, גם אם לא נשלחה הודעה על הנישום ביחס לזהות המחזיק.

שאלת החיוב הרטרואקטיבי ככלל, ותקופת החיוב הרטרואקטיבי בפרט, תלויה בשאלה על מי יש להטיל את האחריות ביחס לטעות שבגינה נקבע החיוב באופן רטרואקטיבי. ככל שמדובר באי מסירת הודעה על ידי העותר בצורה רשלנית, פזיזה או זדונית, ובמיוחד אם הדבר נעשה מתוך כוונה להתחמק מחיוב בארנונה, יש מקום לחיוב העותר באופן רטרואקטיבי. באשר למשך תקופת הרטרואקטיביות תלוי הדבר באיזון הראוי, ברמת המודעות, הרשלנות או הכוונה של העותר מצד אחד, וברמת האחריות שיש להטיל על המשיבה בגין האיחור בדרישה לחיוב הרטרואקטיבי על העותר .

ביחס לשאלה אם החיוב הרטרואקטיבי במקרה זה נעשה כדין, לא היתה הכרעה בפסק הדין המקורי, שכן שאלה זאת קשורה לשאלה הבסיסית - האם העותר היה המחזיק בנכס או בעל הזיקה המירבית בנכס משנת 1995 עד 2001, בעת שהדיון בשאלה זאת, שהינה שאלה עובדתית, נתון לסמכות ועדת הערר, וסברתי שמן הראוי ששאלה זאת תידון תחילה על ידי מנהל הארנונה עצמו, שטרם דן בשאלה זאת בשלב של השגה, ולאחר החלטתו ניתן וראוי כי ועדת הערר שהינה מוסמכת לדון בשאלה זאת, תדון בכך, וסברתי שלבית משפט זה אין הכלים להכנס לבירור העובדות הראשוני בשאלה זאת במסגרת הליך של עתירה מנהלית.

באשר לשאלת החיוב הרטרואקטיבי, בעת שיש צורך להכריע אגב אורחא גם בשאלות הנוגעות לעצם החיוב במס, שהינן בסמכות ועדת הערר, נראה לי, כפי שהבעתי את דעתי בפסק הדין בענין "איזיטופ" הנ"ל ובפסק בבשא 656/07 (עת"מ 410/06 413) עיריית אשקלון ואח' נ' ביתי לי בע"מ, [פורסם בנבו]) יש לבחון בכל מקרה אם השאלה העיקרית נוגעת לנושא, בו יש לועדת הערר סמכות לדון, או שהשאלה העיקרית נוגעת לשאלת הרטרואקטיביות או לעניינים שאינם בתחום הסמכות של ועדת הערר.

בין כך ובין כך, הדיון בעניין, בין שהוא מתקיים בשלב ראשון בבית משפט זה או בועדת הערר, אינו יכול להיות סופי, שכן כל הכרעה של בית משפט זה בשאלת הרטרואקטיביות אינה שוללת את סמכות הועדה לדון בשאלה אם הנישום חוייב כדין כמחזיק או שלא היה מקום לחייבו, בשל העובדה שלא היה מחזיק בנכס.

כמו כן, גם אם מתקיים הדיון בשלב ראשון בפני ועדת הערר, נתונה החלטתה לביקורת שיפוטית בפני משפט זה, כך שההכרעה תוכל לבוא לידי סופיות רק לאחר מיצוי הדיון גם בועדת הערר וגם בבית משפט זה.

במקרים המוטלים בספק, נראה לי, וכך גם סברתי ביחס למקרה זה בפסק הדין המקורי, כי מן הראוי שמנהל הארנונה וועדת הערר ידונו תחילה בשאלה, אם העותר היה המחזיק בנכס, ורק לאחר הכרעה בשאלה זאת , תהא אפשרות לדון באופן ממצה בשאלת הרטרואקטיביות, הואיל ובהעדר הכרעה בשאלה זאת, לא ניתן לקבוע אם החיוב הרטרואקטיבי היה כדין, שכן אם העותר היה המחזיק בנכס והוא נמנע מלדווח על כך ביודעין, במתכוון ,בפזיזות או ברשלנות, יש אפשרות שהחיוב הרטרואקטיבי יהיה כדין, בעוד שאם לא היה המחזיק בנכס, לא היה מקום לחייבו כלל, בין שמדובר בחיוב רטרואקטיבי ובין שמדובר בחיוב רטרוספקטיבי.

משנדרשתי בפסק הדין של בית המשפט העליון, בהמלצת בית המשפט העליון ובהסכמת הצדדים להכריע בשאלה אם החיוב הרטרואקטיבי במקרה זה נעשה כדין, נראה לי כי בשלב זה, וכל עוד לא נקבע אחרת על ידי המנהל בהשגה או על ידי ועדת הערר, עומדת חזקת התקינות ביחס להחלטת המשיבה על לחיוב רטרואקטיבי, על פיה העותר היה המחזיק ובעל הזיקה המירבית בנכס.על פי חזקה זאת, כל עוד שולמה הארנונה כדין, לא היה למשיבה ענין לבדוק את זהות המחזיק והיתה רשאית להסתמך על הדיווח של החברה, אך משהפסיקה החברה את התשלומים, נראה לי כי לא היה פגם בכך שהמשיבה החליטה להכנס לעובי הקורה ולבדוק מי היה המחזיק בפועל, ומשסברה כי העותר היה המחזיק בפועל, וכי ההימנעות מלדווח על כך היתה באחריותו, לא היה פגם המצדיק את התערבות בית המשפט בשלב זה בשאלת הרטרואקטיביות.

מאידך גיסא, הכרעה זאת, בדומה לפסק הדין שניתן על ידי בענין "איזוטופ", כפופה לדיון והכרעה של מנהל הארנונה בהשגה ושל ועדת הערר, שטרם התקיימו, ואם בהליכים אלו תובאנה ראיות שיהא בהן כדי לשכנע שהמחזיק בפועל לא היה העותר, אלא חברת רד- סי, יוכל המנהל לשנות את החלטתו בהשגה וגם ועדת הערר תוכל לעשות כן, ובכל מקרה החלטת ועדת הערר תהא כפופה לאפשרות של ביקורת שיפוטית של בית משפט זה, בהתחשב בראיות שיוצגו לפניה, הן לענין זהות המחזיק והן לענין שאלת הרטרואקטיביות, שאותה תהא אפשרות לשקול פעם נוספת על יסוד אותן ראיות.

כך שבנושא הרטרואקטיביות נראה לי, כי אין מקום לקבוע בשלב זה כי החיוב הרטרואקטיבי במקרה זה לא היה כדין, ובשלב זה אין מקום להתערבות שיפוטית של בית משפט זה בקשר לכך.

8. האם מהווה מכתבו של מר נווה השגה כדין

באשר לשאלה אם מכתבו של עו"ד נווה מיום 30.4.02 מהווה השגה כדין ואם הוגש במועד, נראה לי, כי לא ניתן לקבוע כי הוא מהווה השגה כדין, הואיל ולא הופנה למוסד של "מנהל הארנונה" כנדרש על פי החוק, אלא ל"עיריית אילת, מחלקת הכנסות לידי מר דני פעמוני", בעת שהנדון במכתב לא היה "השגה" אלא "חיובי ארנונה גיורא בר-דרור חש' משלם 3286523", בו נטען שלא היה מקום לחייב את העותר בתשלומי ארנונה כלשהם ביחס לנכסים נשוא החשבון הנ"ל, תוך ציון הסכם השכירות, צוי המניעה, פסק הבוררות והסכם הפשרה.

כמו כן היתה במכתב הנ"ל התייחסות לעיקול חשבון הבנק של העותר , ובקשר לכך ביקש ב"כ העותר לבטל את העיקול, ולבטל את חשבון הארנונה למועדים 2/95 עד 1.1.01.

כמו כן נראה לי, שככל שמכתב זה נועד לשמש השגה, הוא לא הוגש במועד הקבוע כחוק, היינו תוך שלושה חודשים מקבלת הדרישה לתשלום, שכן הדרישה לתשלום נשלחה לעותר זמן רב לפני כן, והעותר עצמו מתייחס במספר מכתבים לדרישת התשלום ולהוראות שקיבל זמן רב קודם לכן, העולה על שלושה חודשים.

בנסיבות העניין סברתי שהעותר לא פעל כראוי "בכך שלא הגיש השגה שהופנתה למנהל הארנונה למתן תשובה", ועל כן לא ניתן לקבוע שמכתב זה היווה "השגה כדין", ומכל מקום לא הוגש במועד, אלא שסברתי שמן ההיבט המהותי, הואיל והמכתב הגיע לידי העירייה, היה ראוי שהענין יועבר מיוזמת העירייה למנהל הארנונה למתן תשובה למכתב הנ"ל, תוך התייחסות אליו כאל השגה, כך שבנסיבות העניין סברתי, ועדיין הנני סבור, שאין מדובר בהשגה תקינה שהוגשה במועד, שבגינה יש לראות את ההשגה כאילו נתקבלה, ומאידך גיסא, אני סבור שמן ההיבט המהותי, אין מקום לקבוע שהודעת התשלום הפכה לחלוטה, ועל כן ניתן וראוי להשיב את המצב לשלב שקדם להשגה, כאמור בפסק הדין המקורי.

לאור זאת נראה לי, שיש להותיר את פסק הדין המקורי על כנו, בכפוף לקביעות הנוספות הנ"ל, שאין בהן כדי לפגוע במסקנה האופרטיבית שנקבעה בפסק הדין המקורי, לפיה יש להותיר את ההכרעה האופרטיבית לשלב של השגה, ודיון בועדת ערר, כאשר גם הליכים אלה יכולים להיות כפופים לאחר מכן לביקורת שיפוטית בבית משפט זה.

ניתנה היום י' באב, תשס"ח (11 באוגוסט 2008) בהעדר הצדדים

ברוך אזולאי, שופט ס. נשיא


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן