ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 21/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ 214/08 - מנהלי, ארנונה

ע.ס.מ עפר סלילה מאגרי מים בע"מ נגד מועצה אזורית אשכול ואח'


31/7/2008

עתמ 214/08

ע.ס.מ עפר סלילה מאגרי מים בע"מ

נגד

1. מועצה אזורית אשכול

2. מנהל הארנונה מועצה אזורית אשכול

בית המשפט לעניינים מינהליים באר-שבע

בפני כבוד סגן הנשיא ניל הנדל

[31.7.2008]

פסק דין

1. מונחת בפני עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבים להטיל עיקול מינהלי על חשבונות הבנק של העותרת בגין חובות ארנונה. העותרת מחזיקה נכס בשטחי משיבה 1 והעיקול שהוטל עליה עומד על סך של כשלושה מליון ₪. לגישת העותרת, פעולה זו הינה בניגוד לדין ובכל מקרה, חורגת ממתחם הסבירות. הצדדים הרחיבו את יריעת המחלוקת לכיוונים שונים אף במישור העקרוני, כפי שיובהר, על מנת להכריע בעתירה זו, די להתמקד במספר סוגיות ואין צורך להתייחס לשלל הטענות שנטענו. נוסף על כן, צודקים המשיבים כי אין זה ראוי שהעותרת תעלה טענות שונות לראשונה בסיכומיה. 2. עמדת העותרת הינה שאין להטיל עיקול מינהלי על חוב ששנוי במחלוקת ומצוי בהליכי השגה או ערר. יתר על כן, טוענת העותרת שאין היא המחזיקה בנכס אלא חברת האם שלה – ע.ס.מ. צמ"ה בע"מ היא המחזיקה. הערר שהוגש על ידה תלוי ועומד בפניי ועדת הערר לארנונה. בנוסף, החוב נשוא העיקול הינו רטרואקטיבי וכי ממילא מדובר באדמת בניין אשר אינה בת חיוב בארנונה. עולה, כי העותרת מסתייגת מפעולת המשיבים בשני מישורים. האחד, ברמה הכללית בכך שהיא מטילה ספק בסמכותם של המשיבים להטיל עיקול מינהלי. המישור האחר, הוא הדרך בה המשיבים הפעילו את שיקול דעתם בהחלטה להטיל ולהשאיר על כנו עיקול מנהלי על העותרת. לאמור, ניתן לקבץ טענות שונות של העותרת באופן שהן מופנות נגד סבירות המעשה המינהלי במקרה דנא.

עירייה או מועצה אזורית (ראה סעיף 19 לפקודת המועצות המקומיות), מוסמכים לנקוט בשלושה הליכים שונים לגביית ארנונה. האחד, תביעה אזרחית והליכי הוצל"פ. השני, הליכי גבייה מינהליים מכח פקודת המיסים (גבייה). השלישי, והוא הרלוונטי לענייננו, הליכי גבייה מינהליים מכח פקודת העיריות.

העותרת מערערת על סמכותם של המשיבים להטיל עיקול מינהלי ביחס לחוב אשר שנוי במחלוקת על יסוד שינוי לשון סעיף 300 לפקודה. טרם התיקון בשנת 1968 לשונו של סעיף 300 היה כדלקמן: "כל החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה, אף אם הוגש ערר או ערעור על השומה ועדיין לא הוכרע; אלא שאם חל שינוי בשומה עקב הערר או הערעור, הוא או העירייה ישלמו או יקבלו את ההפרש, הכל לפי העניין". ב- 1968 תוקן הסעיף לשונו אז ואף היום הוא – "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותו במועדו". העותרת מדגישה שטרם התיקון צויין מפורשות שהנישום חייב לשלם את הארנונה במועדו, אפילו אם הוגש ערר. לעומת זאת, התיקון מחק את ההתייחסות האמורה מדלת אמותיו של הסעיף, צא ולמד טוענת העותרת, שהיום אין חובה לשלם ארנונה אם הוגש ערר. שאם לא כן מדוע חלק זה מהסעיף בוטל.

הטענה חדה אך אינה משכנעת. הדין מציג את עמדתו בצורה ישירה. לשון החוק תוחמת את המסגרת הנורמטיבית. אכן על בימ"ש לפרש את החוק ולשם כך רשאי הוא להעזר בכלים שונים לרבות הכתוב בחוקים שונים ולעיתים הלא כתוב בחוק מושא ההכרעה. עם זאת, מחיקת הוראה לפיה נישום חייב בארנונה אף אם הוגש ערר אינו מלמד בהכרח שהיה והוגש ערר, אין חובה לשלם. חזקה על המחוקק שלו רצה לקבוע עמדה כזו, היה מציין זאת. המעניין הוא שהמשיבים מסתמכים על לשון בחוק לגבי האפשרות של הטלת עיקול מכח אכרזת המיסים (גביה). שם כתוב במפורש: "על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות המקומית, לא תוצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר וערעור לפי העניין... ואם הגיש אדם הליכי ערר ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד...". העותרת דורשת כי הנכון לגבי הטלת עיקול לפי פקודת המיסים (גביה) יהא יפה גם לגבי הטלת עיקול מינהלי עפ"י פקודת העיריות. דא עקא, החסר בפקודת העיריות מלמד על היפוכו של דבר. כפי שהמחוקק מצא לנכון לומר את דברו בצורה מפורשת בדין האחר, כך היה עליו לפעול, אם זאת היתה כוונתו, בעניין האחר. זאת ועוד. התיקון בסעיף 300 לפקודת העיריות נערך לפני 40 שנה ולא מצאתי שעמדת המשיבים אומצה ע"י הפסיקה. לאמור, העותרת לא הצביעה על פסק דין של בית המשפט המחוזי או בית המשפט העליון שפירש את התקון בסעיף 300 כבסיס למסקנה בה דוגלת. אף לא מצאתי בהצעת החוק כל ציון מטרה לערוך את השינוי אותו מבקשת העותרת להחיל. הגם שלנוכח נפקות וחשיבות העניין היה ניתן לצפות זאת. סיכומו של דבר, פסיקת הדין על דרך השלילה בתיקון החוק אינה משכנעת במקרה זה. עמדת העותרת אינה מצויה בפסיקה, בהצעת החוק או בלשון הסעיף. יוזכר שלשונו של סעיף 300 היום הוא "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותו במועדו". היעלה על הדעת כי הוראה בדין לפיה על החייב בתשלום ארנונה לשלם אותה במועדה מלמדת כשלעצמה שקיומו של הליך מנהלי תלוי ועומד מעכב את הליכי הגבייה? מעבר לכך, סבורני כי היה והמחוקק מעוניין לאמץ את גישת העותרת, עליו להכבד לעשות זאת מפורשות.

3. אומנם ההסטוריה החקיקתית של סעיף 300 לפקודת העיריות אינה מהווה הדרך היחידה לתמוך בעמדת העותרת. למשל, בפסק דין בעניין בתי זיקוק לנפט בע"מ נגד מועצה איזורית זבולון (בש"א (חיפה) 990/02) קבע כב' ס. הנשיא ש. ברלינר, כי יש מקום לעכב הליכי הגבייה המינהלי עד לבירור תקופת ההשגה או הערר התלויים ועומדים. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה זו על סמך מגמות של המחוקק (דוגמת אכרזת המיסים שהובאה לעיל) ואף חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. זוהי גם עמדת המלומד ה. רוסטוביץ בספרו "ארנונה עירונית" (מהד' חמישית, עמ' 403). המחבר מביע חשש ממתן כח יתר לרשות המקומית. לדעתי, אם עסקינן בסמכות כללית להטיל עיקול בפרט או הליכי גבייה במובן הרחב יותר, אין לקבל את הגישה האמורה. הטעם בדבר, הינו שדווקא בנושא מיסוי וארנונה חשוב לשמור על יציבות, יותר מהרבה תחומי משפט אחרים. על כן מוטב שקביעה לפיה הרשות והעירייה אינן יכולות להטיל עיקול מינהלי תיעשה באופן ברור ע"י המחוקק. באשר לטענה שתפקידו של ביהמ"ש לפרש את החוק על פי הרוח של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשיבנו כך. אם מדובר בפרשנות גרידא, על ביהמ"ש לבחון אם יש בסיס לתמוך בתוצאה מסוימת ואל לו לאמצה רק מפני שהיא פחות פוגעת בקניינו של אדם. רק במצב בו יש בסיס שאינו מלאכותי אלא מוחשי בדבר היכולת להגיע לתוצאה מסוימת יחד עם תוצאה אחרת, על ביהמ"ש להעניק את המשקל הדרוש להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בל נשכח שמדובר בחוק שנחקק לפני חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועל כן שיקול הדעת של ביהמ"ש מוגבל יותר לעומת חוק שנחקק כיום.

זאת ועוד. חוקי מס מטבעם פוגעים בזכות הקניין של האזרח. מצד אחד, פעולת הגבייה חיונית למשל לעירייה או מועצה לספק שירותים לתושביה. מכאן יש לשאול, האם יש הגיון ומידתיות במצב המשפטי הקיים, בראייה רחבה יותר. בנושא זה, מקובלים עלי דברי חברתי כב' ס. הנשיא אבידע אשר פסקה בעניין רותם אימפרט כדלהלן: "שתכלית החקיקה, ככל שמתייחסת לעניין גביית המס ברשויות המקומיות הינה שגבייתו לא תעוכב... המחוקק העניק לרשויות המקומיות אפשרות לגבות את תשלומי החובה המגיעים להם באמצעות תקנות מיסים (גביה) והוראות שבפקודת העריות...המאפשרות עיקול נכסי חייבים ותפיסתם. המועדים שנקבעו באותם חיקוקים קצרים יותר מהמועד שנקבע בחוק הערר. קבלת פירוש המבקשת עלול ליצור אנדרלמוסיה בגביה, שכן לכאורה ניתן להתחיל בה עוד בטרם חלף המועד להגשת השגה למנהל הארנונה. קביעה ושהרשויות המקומיות מנועות מלגבות את הארנונה שמחלוקת, תגרום, לאור המצב החוקי הקיים, לחוסר בהירות באשר למועד שהרשויות יכולות להתחיל בגביית הארנונה שאיננה המחלוקת, שכן לכאורה יהיה צורך להמתין עד לאחר שחלפו המועדים הקבועים החוק הערר, והמתנה שכזו איננה מתיישבת עם ההוראות המאפשרות את גבייתה של הארנונה" (המ' 11764/97 (ב"ש) רותם אימפרט נגב בע"מ נ' מועצה אזורית תמר, דינים מחוזי כו (9) 530 לתוצאה דומה הגיעו בתי המשפט בהמ' 5072/89 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא – באותו עניין הבקשה למתן רשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה ברע"א 1/90 וכן ראה ה"פ (חיפה) 266/00 מקורות חב' מים נגד מועצה מקומית ערערה, בר"ע (חיפה) 1517/98 עיריית חיפה נ' יעקובי ובש"א (חיפה) 2067/07 בעת"מ 3061/06 רכבת ישראל נ' עיריית חדרה).

4. אמנם אינני סבור שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו רלוונטי לחוקי מס וארנונה. היפוכו של דבר. הכח שמוענק לרשות בחוקים אלה הינו רב ביותר ודורש פיקוח של בית המשפט. נקודת האיזון בין צורכי הערייה לבין זכויות הפרט תימצא את ביטויה לעניות דעתי בדרך של בחינת סבירות החלטת הרשות. גם אם בית משפט סבור שעירייה או מועצה רשאית להטיל עיקול מנהלי לחוב השנוי במחלוקת וערר בגינו תלוי ועומד, עדיין המשפט המנהלי דורש שכל החלטה תתבצע בסבירות ובמידתיות. סמכות לחוד ושקול דעת לחוד. לטעמי רשות מנהלית מחויבת לערוך בקרה עצמית. דהיינו, גם לאחר הטלת עיקול מנהלי עליה לשקול טענת נישום שאין להותיר את העיקול הזמני על כנו בשל חוסר סבירות ואין עליה להמתין תמיד לבית משפט שיאמר את דברו.

רצוי להבהיר שבחינת סבירות ההחלטה נבדקת על פי כללי המשפט המנהלי. מכאן, אין זה מתפקידו של בית המשפט להיכנס לזירה לבחון הטענות השונות ולהכריע בהם. בית משפט זה אינו דן בהליך אזרחי. נקודת המבט המנהלי שמה את הדגש על פעילות הרשות. על בית משפט לשאול את עצמו האם הרשות, במקרה זה המשיבים פעלו בסבירות.

טענות העותרת שאין היא מחזיקה בנכס בכלל והנכס אינו בר חיוב מושכות את העין. לו הייתי סבור שעל פני הדברים טענות אלו נותרות ללא מענה היית שוקל ביטול העיקול לא מחמת חוסר סמכות של המשיבים להטיל אותה, אלא בשל חוסר סבירות להשאיר אותה על כנה. אך כדי להגיע למסקנה שעירייה פועלת בחוסר סבירות כאשר אין זה מתפקידו של בית המשפט להכריע בשלב זה בין טענות הצדדים שכן לשם כך נועד בין היתר הליך הערר. על טענת חוסר הסבירות לבלוט בעוצמתה. כאן, כאמור הטענות חזקות משכך יש לבדוק את תשובת המועצה. ברי כי לא די בכך שנישום מעלה טענת אלא יש לבחון מה תגובת הרשות לכך.

המשיבים נשענים על תשתית עובדתית ומשפטית לפיה העותרת הינה מחזיקה בנכס בשל הזיקה למקום שמגובה במסמכים, אמרות של העותרת עצמה והטענה כי מופק רווח כלכלי ממכירת חול שנכרה במקום. לאחר עיון בחומר נחה דעתי כי מסקנה זו של העירייה עומדת במבחן הסבירות, העיקול אינו מתייחס לכלל החוב, אלא על פי תחשיב המשיבים כרבע ממנו. נכון הוא שעיקול בסדר גודל כזה מכביד על התנהלותה של העותרת, אך אין בכך לשלול את סבירות פעילות המשיבים בניסיונם לגבות את החוב. אין באמור כדי לשלול את האפשרות לפיה העותרת תוכיח שהתשתית העובדתית והמשפטית מורכבת יותר. אולם בשלב זה, לא ניתן לקבוע כי החלטת הרשות לנקוט בהליכי גבייה הינה החלטה החורגת ממתחם הסבירות.

לנוכח מסקנתי שהעיקול הוטל כדין ובסבירות, אין צורך להידרש לטענות אחרות שהועלו לרבות טענות הסף של המשיבים נגד העותרת. בעניין זה אעיר כי על פי תחשיב מסוים טוענים המשיבים שהעתירה הוגשה כחלוף 50 יום שמעבר לתקופה של 45 יום הקבועה בתקנות הרלוונטיות. ברם, המשיבים מתייחסים למועד מתן ההחלטה ולא למועד בו נודעה ההחלטה לעותרת, שהוא המועד הקובע והינו קצר יותר.

5. סוף דבר, הנני מורה על דחיית העתירה. בנסיבות העניין העותרת תישא בהוצאות המשיבים ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ להיום.

ניתן היום כ"ח בתמוז, תשס"ח (31 ביולי 2008) בהעדר הצדדים.

ניל הנדל – ס. נשיא


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן