רע"פ 2660/05 - עליון, העלבת עובד ציבור (המשך)

השופטת ע' ארבל:

אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, ולתוצאתו לפיה יש לדחות את הערעור ולהימנע מכל התערבות בהרשעה ובעונש. חברתי פרשה בהרחבה את העקרונות, התכליות והאינטרסים הניצבים זה מול זה להכרעתנו, והצביעה על נקודת האיזון הראויה ביניהם. משכך, אסתפק בהערות קצרות בלבד.

1. כפי שעומדת על כך חברתי, העבירה של העלבת עובד ציבור, המעוגנת בסעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: חוק העונשין) משתייכת למשפחת הנורמות הפליליות המגבילות את חופש הביטוי, ועמה העבירות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965, העבירה של פרסומי המרדה (סעיף 134 לחוק העונשין), העבירה של הסתה לגזענות (סעיף 144ב לחוק העונשין) והעבירה של הסתה לאלימות או טרור (סעיף 144ד2 לחוק העונשין). כל אחת מן העבירות בנות משפחה זו מתמודדת עם המתח המתמיד שבין שני קטבים: ההגנה על הזכות החוקתית לחופש ביטוי מזה והתכלית המונחת ביסודו של האיסור הפלילי מזה. נקודת האיזון בין אלה אינה מקובעת, אלא היא תלויה במידה רבה בערכי החברה, בחשיבות שהיא מייחסת לכל אחד מן האינטרסים הנוגעים לעניין ובמידת נכונותה להגן על כל אחד מהם.

כפי שפרטה חברתי, העבירה של העלבת עובד ציבור באה להגן על עובד הציבור מפני עלבון כשהוא ממלא את תפקידו או בנוגע למילוי תפקידו. הפגיעה הגלומה בעבירה זו בחופש הביטוי גלויה על פניה מעצם המגבלות שהיא מטילה על אפשרותו של הפרט למתוח ביקורת על רשויות השלטון ונציגיהן. האינטרס שמציבה העבירה אל מול חופש הביטוי הינו ההגנה על תקינות פעולתו של השירות הציבורי ועל מעמדו ומתן האפשרות למי שפועלים בשורותיו למלא תפקידם ללא מורא, תוך שמירה על כבודם.

אם כן, תכליתו של סעיף 288 לחוק העונשין היא כפולת פנים, או אם תרצו בעלת שתי תכליות המשלימות זו את זו. התכלית האחת הינה תכלית ציבורית של שמירה על תפקודו התקין של השירות הציבורי ועל יכולתו למלא תפקידיו, בין היתר על-ידי שמירת מעמדו. תפקודו התקין של השירות הציבורי חיוני לתפקודן של מערכות שלטון ולאפשרותם של אזרחי המדינה ותושביה לנהל את חייהם ברווחה ולקבל את מגוון השירותים שמעניקות רשויות השלטון. תפקודו התקין של השירות הציבורי חיוני גם לשמירה על שלטון החוק. פגיעה במעמדו של השירות הציבורי כרוכה בפגיעה באמון הציבור במערכות השלטון. פגיעה באמון הציבור במערכות השלטון פוגעת במשטר הדמוקרטי ויש לה השפעה על תחושת המחויבות של הפרט לכיבוד החוק וממילא גם על היכולת לקיים חיים בחברה ומדינה מתוקנות. לתכלית הציבורית פן נוסף, פרטני, של הגנה על עובד הציבור שלא יהיה כבודו למרמס, שלא ימצא עצמו נתון להשפלה וביזוי בשל מילוי תפקידו בשירות הכלל. במצב בו אין כבודו של עובד הציבור ככזה מובטח, חזקה כי תפקודו המקצועי ייפגע גם הוא, ובכך ייפגע גם תפקודו של השירות הציבורי. תכלית זו מתיישבת עם ערך ההגנה על כבוד האדם ועם הרצון לשמר בין שורותיו של השירות הציבורי כוח אדם איכותי וראוי שניתן להפקיד בידיו סמכויות נכבדות. ואולם, כפי שמציינת גם חברתי, עיקרו של סעיף 288 לחוק העונשין הינו בתכליתה הציבורית של הנורמה.

כידוע, השימוש באיסורים פליליים שיש בהם להצר את חופש הביטוי ראוי לו שייעשה במשורה ובזהירות. דומה כי אין חולק כי יש להגביל את היקף התפרשותה של העבירה של העלבת עובד ציבור ואת השימוש בה, נוכח מרכזיותו של חופש הביטוי בשיטתנו וההכרה בחשיבות הביקורת על פעולות השלטון. ואכן, חברתי הגיעה למסקנה כי "'העלבה' במשמעות הנורמטיבית של האיסור תיוחד, אפוא, למקרים חריגים וקיצוניים בהם קיימת ודאות קרובה כי הפגיעה הצפויה ממנה עלולה לא רק לפגוע בעובד הציבור כפרט, אלא גם לפגוע פגיעה ממשית וקשה באופן מילוי תפקידו הציבורי, ובכך לפגוע במערכת השירות הציבורי ובאימון הציבור בה" (פסקה 44 לפסק דינה). מדיניות התביעה בהעמדה לדין בגין העבירה של העלבת עובד ציבור גם היא מדיניות מצמצמת שהותוותה בשים לב לרגישות הכרוכה בעבירה של העלבת עובד ציבור. כך נקבע כי "ככל שמדובר במדיניות העמדה לדין יש לנהוג במדיניות של ריסון ואיפוק המבטאת את האינטרסים השונים. זאת, תוך הקפדה על מניעת פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי" ("הגשת כתבי אישום בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית משפט" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.1103 (התשס"ו)). לעניין זה מורה ההנחיה, יש להביא בחשבון מספר פרמטרים: תוכן האמירה (חומרת האמירה, הישנותה, מטרתה, ואמיתותה לכאורה של האמירה), הנסיבות בהן נאמרה, הלך הרוח של המעליב והיסוד הנפשי שלו.

הדברים מקובלים גם עליי. יחד עם זאת, לצד ההכרה בחיוניות הביקורת על מערכות השלטון ובזכותו של האזרח למתוח ביקורת זו כחלק מחופש הביטוי שלו ניצבת ההכרה בכך שככל חירות אחרת, אין חופש הביטוי בלתי מסויג. מקובל עלינו כי כל ביטוי חוסה תחת חופש הביטוי (בג"ץ 806/88 UNIVERSAL CITY STUDIO INC. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מג(2) 22, 34 (1989) וההפניות שם; ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4) 72, 88 (2002). להלן: עניין רינת). יחד עם זאת, אין נובע מכך כי ההגנה על הביטוי היא בלתי-מסויגת וכי כל ביטוי מעניק לאומרו הגנה מפני אחריות, פלילית או אזרחית (רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר ([פורסם בנבו], 12.11.06); בג"ץ 316/03 בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים, פ"ד נח(1) 249, 260 (2003) וההפניות שם, להלן: עניין בכרי; בג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי - מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית ([פורסם בנבו], 28.6.06)). השמירה על מעמדן של מערכות השלטון היא אינטרס בעל השפעות רוחב עמוקות הראוי להגנת המשפט, גם אם רף הסיבולת באשר להתבטאויות העוסקות ברשויות הוא גבוה ביותר. מעמדו האיתן של חופש הביטוי בחברה הדמוקרטית וההכרה בחיוניות הביקורת על מערכות השלטון אינם מצדיקים פגיעה בתפקודו של השירות הציבורי ואינם מצדיקים פגיעה קשה בעובד הציבור ובתדמיתו. פועל הוא בשמה של המדינה ובשליחותה וראוי הוא להגנתה באותם מקרים שבהם הפגיעה בכבודו היא כה חריפה עד שהיא חורגת מרף הסיבולת הגבוה לו הוא נדרש ביחס לביקורת ציבורית. ביקורת חריפה והבעת דעה, ואף בוטה ונוקבת, אינן סוללות את הדרך להעלבה, לביזוי ולהשפלה של עובד הציבור, לפגיעה קשה בתדמיתו שהדרך לתיקונה ארוכה (והשוו לדברי המשנה לנשיאה א' ריבלין בבג"ץ 2561/07 כבוד השופטת מיכל שריר נ' הנהלת בתי המשפט ([פורסם בנבו], 24.7.08)).

לפיכך אני סבורה כי גם אם נכונה וראויה המדיניות הזהירה והמושכלת שנוקטת התביעה באשר להעמדה לדין בגין עבירה זו, אל לרשויות התביעה להירתע מהגשת כתבי אישום במקרים המתאימים. ברי כי זהירות בהגשת כתבי אישום אין משמעה הימנעות מוחלטת מהגשת כתבי אישום. גם בהינתן שהתביעה נדרשת לאיזון מבוקר וקפדני בהגשת כתבי אישום, גם אם עליה להפעיל אמות מידה מחמירות בהחלטה על העמדה לדין בעבירה זו, עדיין אין לטעמי "לנעול את הדלת" בפני הגשת כתבי אישום באשמת העלבת עובד ציבור, באותם מקרים מתאימים, וזאת בשל החשיבות שיש לטעמי בשמירה על הערך המוגן המרכזי של העבירה – ההגנה על השירות הציבורי והצורך להגן על תפקודו של עובד הציבור. בכדי שעובד הציבור יוכל למלא תפקידו על הצד הטוב ביותר יש לאפשר לו למלא תפקידו בגב זקוף ולהגן עליו מפני חצים פוגעניים ומפני התבטאויות שלוחות רסן ובלתי-ענייניות המוטחות בו. במיוחד נכונים הדברים לימים אלה בהם מוצאים עצמם עובדי ציבור מטרה לאלימות פיזית ומילולית עת הם נדרשים ליתן שירות לציבור ולמלא תפקידם. כאמור, הפגיעה בהם היא פגיעה בשירות הציבורי כולו. אשר על כן, באותם מקרים בהם יש עם הביטוי פגיעה משמעותית בתדמיתו של השירות הציבורי, בכבודו ובמעמדו בציבור, ובהתקיים הפרמטרים שצוינו בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אין ידיהן של רשויות התביעה כבולות ועליהן לנקוט בהליכים פליליים.

2. עניין שני שביקשתי להעיר עליו עניינו באופן בו מנוסחת העבירה. כאמור, על אף שהעבירה מדברת בהעלבת עובד ציבור מסוים, מכוונת היא בראש ובראשונה להגנה על השירות הציבורי כולו. העבירה מנוסחת באופן המתמקד בעובד הציבור הבודד, אולם מבקשת להגן על מעגלים רחבים יותר, על מערכות שלטון. נוסחה הנוכחי של העבירה – תוך שימוש במונח "העלבה" שהוא מטיבו רגשי ואישי יותר - אינו מבטא נכונה את האינטרס המרכזי שלהגנתו מצויה העבירה עלי ספר החוקים שלנו. לטעמי, נכון יהיה לבחון האם אין מקום לתיקון הסעיף באופן שישקף נכונה את מלוא היקף תכליתו. אציין כי ערה אני לכך שעבירות דומות מצויות עלי ספר החוקים של מדינות אחרות, והדבר עולה גם מחוות-דעתה של חברתי, ואולם אני סבורה כי נכון יהיה להרהר בדבר ולשקול נוסח שישקף באופן מיטבי את האינטרס המוגן לפי עבירה זו.

סימון קו הגבול בין האמירה הביקורתית, הפוגעת, אך המותרת, לבין זו החורגת מתחום המותר ונכנסת לתחומו של האיסור הפלילי הוא אכן לא תמיד ברור (3207/90 ספירו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.10.90)). ברם, בענייננו איני סבורה כי קיימת אי-בהירות באשר להימצאותו של הביטוי הנידון בין גדריה של העבירה הפלילית ומשכך אני מצטרפת לתוצאת פסק דינה של חברתי.

השופט ס' ג'ובראן:

אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה ולהערותיה של חברתי השופטת ע' ארבל.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

ניתן היום, י"ב באב תשס"ח (13.8.08).