בבית משפט השלום בתל אביב-יפו

עיריית תל אביב- יפו (להלן: "התובעת"), הינה רשות מקומית המוסמכת לפעול על פי דין לגביית מסי ארנונה ומים.

כנגד הנתבע 1 ניתן פסק דין ביום 06/12/99 על- ידי כב' הרשם יואב אבני וזאת לאחר שלא הוגש כתב הגנה מטעמו בתקופה שנקבעה לכך. לאחר קבלת פסק הדין פנתה התובעת ופעלה כנגד הנתבע 1 במסגרת הליכי הוצאה לפועל בתיק 5-69-17117-01 לביצוע פסק הדין.

ביום 30/03/06 הגיש הנתבע 1 בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשת רשות להתגונן, בהתאם להסדר דיוני מיום 10/05/07 אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 01/06/07 נקבע:

1. פסק הדין מיום 06/12/1999 יבוטל ללא צו להוצאות.
2. הנתבע יהא ראשי להגיש כתב הגנה מטעמו וכן לשלוח הודעת צד ג'.

בכתב הגנתו טען הנתבע1 כי לא היה המחזיק בנכס.

אומנם בחודש 05/97 נחתם הסכם שכירות באשר לנכס בין מר פטריק וודס לבין הנתבע, אך לתדהמתו של הנתבע, מיד לאחר חתימת ההסכם, הוא גילה כי כנגד הנכס קיים צו סגירה שיפוטי ומשכך נסוג מהעסקה וההסכם בוטל. לגישתו מאן דהוא פנה לתובעת מיד לאחר עריכת ההסכם ושינה את שם בעל החשבון הארנונה על שמו. הנתבע 1 צירף כנספח א' לכתב הגנתו טיוטת הסכם שאינה חתומה על ידי מי מהצדדים ולגישתו מהווה את ההסכם שנחתם בין הבעלים ובין השוכר החלופי מר רוסלן רודנקו.

לגישת הנתבע 1 מאחר ולא המשיך בשכירות יותר מחודש אחד (מאי 1997) לא פנה לתובעת לשם שינוי שם המחזיק. יתרה מכך טוען כי לא קיבל כל דברי דואר מטעם התובעת, לגישתו ככל הנראה המחזיק החלופי הוא אשר קיבל את דברי הדואר האמורים. הנתבע 1 טוען כי עד ליום בו גילה את תיק ההוצל"פ שנוהל כנגדו לא היה הדבר בידיעתו.

לגישתו ההסכם אשר נערך עם מר רוסלן הינו על תקופת שכירות חופפת, והחל מיום 01/09/00 נחתם הסכם עם מר מקסים אוחנה (עותק ההסכם צורף כנספח ב' לכתב ההגנה). אשר לאחריו שונה שם המחזיק לאחר שלוש שנים וזאת על אף שלגישת הנתבע 1 ידעו בעלי הנכס כי לא הוא אשר מחזיק בנכס.

הנתבע 1 פנה למשרדי התובעת על מנת לקבל העתקי מסמכים בהם אישורי מסירה, הסכמי שכירות ושינוי שוכרים, אולם לא עלה הדבר בידיו מאחר ומסמכים אילו בוערו זה מכבר.

בדיון מיום 09/09/07 ניתנה החלטה לפיה:

הנתבעת 2 טענה כי עילת התביעה כנגדה התיישנה וזאת לאור העובדה כי כתב התביעה המתוקן התקבל לידיה ביום 09/10/07 בעוד שחוב הארנונה האמור הינו לתקופה שבין 01/07/97 ועד ליום 31/09/00. הנתבעת 2 מלינה על אופן חישוב החוב האמור ולגישתה אין החישוב שהוצג משקף את החיוב הנכון בעבור תקופה של 39 חודשים בלבד.

הנתבעת דוחה את טענות הנתבע 1 לפיהם לא הוא אשר החזיק בנכס לאורך התקופה הנתבעת עומדת על נכונות ההודעות שהועברו לתובעת, לרבות ההודעה על מחזיק אחר שנמסרה ביום 30/09/00. הנתבעת 2 טוענת כי הנתבע 1 פעל בדרכים עקלקלות והמשיך להחזיק בנכס וזאת על אף העובדה כי נמנע מלחתום על הסכם שכירות מחודש.

לטענת הנתבעת 2 במהלך שכירותו פנה לא אחת הנתבע 1 בבקשה לחתום חוזה חדש עם שותפיו השונים תוך שהוא מחזיק בנכס ומתחייב להמשיך ולשלם את מלוא החשבונות, בין היתר ביקש הנתבע 1 לגרום לחתימת חוזה עם אדם בשם רודנקו רסלן, הסכם מעין זה הוכן ע"י ב"כ הנתבעת 2 אולם לא נחתם על ידי מי מהצדדים מעולם.

ביום 12/03/00 שלחה הנתבעת 2 מכתב התראה בגין החזקת הנכס ללא הסכם בר תוקף בכתב ובגין חובות דמי שכירות (העתק המכתב וכן כרטסת ממוינת צורפו כנספחים א'-ג' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2). ביום 10/04/00 נחתם בין הנתבעים זיכרון דברים המסדיר את חובותיו של הנתבע 1 כלפי הנתבעת 2 באשר לנכס (צורף כנספח ד' לכתב ההגנה הנתבעת 2).

הנתבעת 2 דוחה את טענות הנתבע 1 כי למקום הוצא צו סגירה, לגישתה באם ניתן צו מעין זה אין הוא בידיעתה מאחר ובמקום פועל פאב מזה עשרות שנים והתאם להסכם השכירות על השוכר לעמוד בדרישות לצורך קבלת רישיון עסק כדין.

לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה והכל כפי שיפורט להלן.

מעיון מטענות הצדדים ומעדויותיהם נראה כי המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן:

ראשית- מי מבין הנתבעים (אשר לו הזיקה הקרובה יותר לנכס) חייב בתשלומים בעבור מיסי הארנונה והמים בשל התקופה האמורה.

שנית- דיון בשאלת ההתיישנות לאור טענת הנתבעת לעיתוי קבלת כתב הטענות המתוקן מעת התובעת, ולאור השיהוי מטעם התובעת בהגשת תביעתה המתוקנת.

שלישית- שאלת עצם הפעילות בנכס ותוקף צו הסגירה שהוטל עליו.

רבעית- גובה החיוב בגין תשלומי הארנונה.

לטענת הנתבע 1 בהתאם לסעיף 7 לכתב הגנתו בו טען כי לאחר תקופת שכירות של חודש אחד (מאי 1997) חדל מלהחזיק בנכס וזאת מאחר וכנגד הנכס הוצא צו סגירה שיפוטי.

ביום 10/04/00 לאור מכתבי ההתראה מצד הנתבעת 2 נחתם בין הצדדים זיכרון דברים (צורף כנ/ 3לתיק המוצגים מיום 13/12/07) בו נכתב בין היתר:

לאור העובדה כי החוזה נחתם ביום 10/06/97 (צורף כנ/2 לתיק המוצגים מיום 13/12/07), וזיכרון דברים נערך ביום 10/04/00 עולה כי הנתבע 1 המשיך להחזיק בנכס כל העת ומשכך חייב בדמי הארנונה בגין תקופה זו. לשאלת ב"כ הנתבע 1 חקירה נגדית עו"ד מיכל צימרמן (ב"כ הנתבעת 2) מיום 13/12/07 עמוד 7 שורות 7-12):

יחד עם זאת,תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות ניתנת לתיקון לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות אם:

למרות שהנתבע 1 חדל מלהחזיק בנכס לכל המאוחר ביום 01/09/00 (בו נרשם מקסים אוחנה כמחזיק בנכס) נמנעה התובעת מלהגיש תביעה נפרדת על החוב האמור, ורק ביום 09/09/07 הוגש כתב תביעה מתוקן. לאור האמור נראה כי חיובי הארנונה שלא התיישנו הינם אילו אשר נטענו עוד בכתב התביעה הראשוני שבגינם ניתן פסק דין (תקופת חיוב 07/97-06/98).

אינני מקבל את טענת התובעת בסיכומיה לפיה האריך בית המשפט בהחלטתו מיום 09/09/07 את מועד ההתיישנות. החלטתי ניתנה לאור טענת הנתבע 1 כי אינו מחזיק ומן הראוי לצרף את הנתבעת 2 אשר פעלה בנעלי בעלי הנכס בזמנים הרלוונטיים. לא התייחסתי כלל לתיקון בקשר לסכומים.

לדידי, עוד ביום 01/09/00 נרשם מקסים אוחנה כמחזיק בנכס מכאן שלכל המאוחר החזיק הנתבע 1 בנכס עד ליום 31/08/00 משכך עולה כי תקופת ההתיישנות חלפה עוד ביום 31/08/07 ולא כפי שסבורה התובעת כי תקופת ההתיישנות תמה רק בסופו של חודש 09/07.

אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני מקבל בחלקה את התביעה כנגד הנתבע 1 וכן דוחה במלואה את התביעה כנגד הנתבעת 2.

אינני רואה לנכון לחייב את התובעת בהוצאות נתבעת 2 לאור העובדה שצירופה לתביעה נעשה בהתאם להמלצת בית המשפט.

מנחם קליין, שופט