2. המשיב היה בעליו של נכס בן שתי קומות. הוא מהווה חלק מבית משותף, בו יחידות דיור נוספות. הקומה התחתונה שבנכס שימשה, בשעתה, מחסן (מכאן ואילך אכנה אותה "המחסן"). בשנת 1999 מכר המשיב את הקומה העליונה. המחסן נותר בבעלותו, אלא שהשימוש בו לא היה אפשרי עוד, כיוון שהכניסה היחידה אליו הינה מתוך הקומה העליונה, שכאמור נמכרה. יתר על כן, הקונה אטם את פתח המעבר (הפנימי, כאמור) בין שתי קומותיו של הנכס. מכאן ואילך אין כל גישה למחסן, מכל מקום שהוא.

3. על יסוד עובדות אלה ביקש המשיב לפטור אותו מתשלום ארנונה עבור המחסן, בגדרו של סעיף 330 לפקודת העיריות ("הפקודה"). המערער דחה את בקשתו. מכאן בא עררו של המשיב בפני ועדת הערר, וזו קיבלה את עמדתו, ברוב דיעות, בהחלטתה מיום 20.7.2008.

4. המערער לא השלים עם החלטת ועדת הערר, ומכאן ערעורו שלפניי, ובו הוא טוען, כי לא נתקיימו במשיב התנאים הקבועים בסעיף 330 הנ"ל לפקודה.

אין צריך לומר, המשיב מבקש להותיר את ההחלטה על כנה.

5. סעיף 330 לפקודה קובע לאמור:

בעלי הדין חלוקים בשאלה, האם הוראת דין זו חלה על המקרה שלפנינו, וביתר פירוש - האם שלילת האפשרות להיכנס למחסן, בנסיבות בהן היא ארעה, מוליכה לכך, שהנכס ייראה כזה "שניזק במידה שאי אפשר לשבת בו".

6. ובכן תחילה אומר בקצרה, כי ההיגיון העומד מאחורי הוראת הפטור נהיר למדיי: אם אין כל אפשרות לשבת בנכס, ובפועל גם אין יושבים בו, אזי אין גם הצדקה לתשלום ארנונה בגינו, שכן תכלית החיוב בארנונה היא, בעיקרה, מימון השירות הניתן לאזרח, בין היתר בקשר עם ישיבתו בנכס שבתחומי הרשות. מטעם זה הורה המחוקק, כי אם נהרס הנכס, או אם ניזוק עד כי אין אפשרות לישב בו, וגם לא יושבים בו בפועל (אף שניזק), אזי אין הצדקה לתשלום הארנונה, ומכאן הפטור.

7. מכאן אנו באים לשלילת הכניסה לנכס החייב בארנונה. אותיר בצריך עיון את השאלה, האם שלילה מכוונת של הכניסה לנכס על ידי בעליו (כגון על ידי איטום פתח הכניסה), על מנת לחמוק מתשלום ארנונה, תיראה בבחינת נזק שנגרם לנכס, כזה המזכה בפטור מן הארנונה על פי סעיף 330 לפקודה. את ההכרעה בערעור שלפניי אמקד בשאלה, האם שלילת הכניסה לנכס, כפי שארעה בנסיבות הסובבות את המקרה שהובא לפניי, היא בבחינת נזק אליו התכוון המחוקק, כמזכה בפטור מתשלום ארנונה, ותשובתי לכך הינה חיובית. על כך אומר עתה מלים אחדות.

8. מתוך תכלית חקיקתו של סעיף הפטור ניתן להבין, כי הנזק אליו כיוון המחוקק הוא כזה, השולל את האפשרות להשתמש בנכס. מכאן יש להסיק, כי אין לפרש את התיבה "נִיזַּק" שבהוראת החוק ככזו המתייחסת לנזק פיזי בלבד, שמובנו הרס חלקים מתוך הנכס (להבדיל מהרס מלא, אליו מתייחסת הרישא לסעיף הפטור). גם איטום פתח הכניסה לנכס הוא בבחינת נזק, במובן זה שהוא מזיק לאפשרות הישיבה בנכס, ובפועל שולל אותה ממש, כבמקרה שלפנינו. ואם אין אפשרות לשבת בנכס, וגם אין יושבים בו בפועל, הכל משום אותו נזק שבשלילת האפשרות להיכנס אליו, כי אז פָּטוּר בעל הנכס מתשלום ארנונה עבורו.

9. כאמור, בצריך עיון הותרתי את השאלה, אם שלילה מכוונת של האפשרות להיכנס לנכס, כזו הנעשית מתוך כוונה לחמוק מתשלום ארנונה, עשויה להיכנס לגדרו של הפטור. מכל מקום, אף אם כך יש לפרש את הוראת החוק, הרי שבנסיבות של המקרה שלפניי אין לומר, כי בעל הנכס (המשיב) עשה מעשה מכוון לשלילת פתח הכניסה, על מנת לחמוק מתשלום ארנונה. המצב אליו נקלע המשיב נגרם בעקבות מכירת הקומה העליונה של הנכס. אחר כך ניסה המשיב לפתוח פתח אחר למחסן, אלא ששכניו לבית המשותף לא נתנו בידו לעשותו. בנסיבות אלו אינני רואה כל הצדקה לכך, שהמשיב ימשיך וישלם ארנונה עבור נכס, שאין יושבים בו ואין כל אפשרות להיכנס אליו ולעשות בו שימוש מכל סוג שהוא. הוא זכאי, על כן, לפטור, בגדרו של סעיף 330 לפקודה, זו מסקנתי.

10. משום כך הנני דוחה את הערעור, ומחייב את המערער בשכר טרחת עורכי דין של המשיב בסך של 4,000 ₪ ומע"מ.

ניתן היום כ"ו בטבת, תשס"ט (22 בינואר 2009) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.