1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 300,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.

2. התובע 1, משה זר, הוא סוחר קרקעות ביהודה ושומרון. משה זר הוא אביו של גלעד זר הי"ד (להלן: "גלעד"), אשר נרצח בשנת 2001 בידי מחבלים בני עוולה בעת שמילא את תפקידו כקב"ט במועצה האזורית שומרון. על שמו ולזכרו של גלעד הוקמה בידי בני משפחתו בשטחי השומרון חווה חקלאית הנקראת חוות גלעד (להלן: "החווה" או "חוות גלעד"), והיא העומדת במרכז התביעה שבפניי.

משה זר אינו מתגורר בחוות גלעד, אך הוא נמנה על מקימיה.

התובע 2, איתי זר, הוא בנו של משה זר ואחיו של גלעד. איתי זר נמנה על מקימי החווה והוא מתגורר בה מאז הקמתה.

3. ביום 11.6.2003 פורסמה בעיתון מעריב (להלן: "העיתון") כתבה שכותרתה, באותיות ענק, היתה: "מחכים לחיילים עם שמן רותח".

בכותרת המשנה של הכתבה נכתב, בין השאר: " 'אנחנו ממליצים לכם לא להתקרב, יש כאן הפתעות מרחיקות לכת' הזהירו יושבי המאחזים את כוחות הבטחון. על פי מידע מודיעיני שהגיע למשטרה, המתנחלים בחוות גלעד מצויידים במיכלי שמן, חומרי הדברה, רימוני עשן והלם ודוקרנים."

בגוף הכתבה, תחת הכותרת "כבר פיזרו דוקרנים", נכתב, בין השאר:

"למעריב נודע כי לידי המשטרה הגיע מידע מודיעיני, לפיו אותם אנשים שהגיעו כדי למנוע את פינוי 'חוות גלעד' הכינו 'קבלת פנים חמה' לשוטרים ולחיילים. על פי המידע המודיעיני הכינו המתנחלים מיכלי שמן רותח, חומרי הדברה ורימוני עשן והלם. על צירי הגישה למאחז הם פיזרו דוקרנים כדי לעכב את רכבי המשטרה והצבא. ...

חוות גלעד נחשבת לסמל של המאחזים הלא-חוקיים, ומי שמנצח על מאות האנשים שהגיעו למקום הם דניאלה וייס, ראש מועצת קדומים, ואחיה איתי זר שמתגורר במקום. אחיהם של השניים, גלעד זר, נרצח במקום בידי פלשתינים. הן וייס והן זר הקפידו אתמול לשדר לחבריהם מסר ברור: ' לא נאפשר פינוי בקלות, אבל מצד שני גם לא ננהג באלימות כלפי כוחות הבטחון' ".

התובעים טוענים כי מרבית הקטעים שצוטטו לעיל הם שקר מוחלט, שכן איש מהנוכחים בחווה לא השתמש באף אחד מהאמצעים המפורטים בכתבה והם לא היו בידיהם כלל ועיקר. הדברים פגעו בתובעים והציגו אותם כמי שהנהיגו אנשים שהכינו שמן רותח ושאר אמצעים שנועדו כולם לשם פגיעה בכוחות הבטחון.

4. יצויין כי התביעה הוגשה גם על ידי דניאלה וייס, אך תביעתה נדחתה בהסכמה.

עוד יש לציין כי בתביעה המקורית טענו התובעים שהדיבור "מאחז לא חוקי" ביחס לחווה מהווה אף הוא פרסום לשון הרע, אך במהלך ישיבת ההוכחות מחקו חלק זה של התביעה.

5. הנתבעת 1 היא המוציאה לאור של העיתון. הנתבע 2 היה העורך הראשי של העיתון בעת פרסום הכתבה. נתבעים 3 ו- 4 הם הכתבים שפרסמו את הכתבה ונתבעים 5 ו- 6 סייעו בעדם.

6. הנתבעים טוענים להגנתם כי הפרסום כלל איננו מהווה לשון הרע לגבי התובעים, שכן הוא לא מייחס להם באופן אישי מעורבות בהכנות שעשו תושבי חוות גלעד כדי לסכל את פינוי החווה. משה זר כלל אינו נזכר בכתבה ואף איננו מתגורר בחווה, ואילו איתי זר נזכר בכתבה דווקא בתור מי שהנחה את יושבי החווה שלא לנהוג באלימות.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי לגופו של ענין, עומדת להם הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכן הגנת תום הלב לפי ס' 15 לחוק איסור לשון הרע.

7. נדון תחילה בשאלה האם הכתבה מהווה לשון הרע נגד משה זר ואיתי זר. לאחר מכן נבחן את השאלה האם עומדות לנתבעים הגנות ס' 14 וס' 15 לחוק איסור לשון הרע.

האם הכתבה מהווה פרסום לשון הרע ביחס למשה זר?

8. אין חולק ששמו של משה זר כלל איננו נזכר בכתבה. אין גם חולק שהוא אינו מתגורר בחווה ומעולם לא התגורר בה בעבר (ראה עדותו, בע' 2 לפרוטוקול). יתר על כן, בימים 10 ו- 11 ליוני 2003, אליהם מתייחסת הכתבה, הוא כלל לא שהה בחווה (ע' 2 לפרוטוקול). יחד עם זאת, התובעים טוענים כי החווה מזוהה לחלוטין עם משה זר בעיני הציבור הרחב וכי הוא נחשב לראש המשפחה ובעל השפעה בכל הקשור לחווה. אפילו העיתון עצמו זיהה בכתבות שונות את משה זר עם החווה. הם טוענים כי מדובר בלשון הרע משתמעת בקשר למשה זר, שכן די בכך שהקורא הסביר יבין מתוך הקשר הדברים שהכוונה היא לנפגע, גם אם שמו לא נזכר במפורש בפרסום.

9. המבחן בדבר קיומה של לשון הרע לגבי נפגע מסויים הוא מבחן האדם הסביר, לאמור, האם האדם הסביר היה עלול לחשוב שהפרסום מתייחס לנפגע. לענין זה אין כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון לנפגע, או האם הנפגע סבור שהפרסום מתייחס אליו, ומה שקובע הוא אך ורק כיצד האדם הסביר מפרש את הפרסום.

כפי שמציין המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע:

"פרסום יכול להיות עילה להליך על-פי חוק איסור לשון הרע, רק אם הוא מייחס לשון הרע לאדם מסוים או לאנשים מסוימים ... כאשר לא ניתן ללמוד מהפרסום מהי זהות המושמץ, לא ניתן יהיה להגיש תביעה או כתב אישום בגין אותו פרסום ... בתביעה אזרחית או בקובלנה אין די בכך שהפרסום מייחס לשון הרע לאדם מסוים, ועל התובע או הקובל להצביע על כך שדברי העלבון מתייחסים אליו. ... המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית. ... מסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע עולה, כי כאשר שמו של האדם אינו מוזכר מפורשות בפרסום או שהוא אינו מוזכר מפורשות כמי שלשון הרע מתייחסת אליו, התייחסותה של לשון הרע לאדם הטוען שנפגע ממנה יכולה להשתמע מהפרסום, מנסיבות חיצוניות או משילובם של השניים." (ע' 123- 124)

במקרה דנן, לא הוכח כי האדם הסביר מזהה את משה זר עם החווה בכלל, ועם מה שהתרחש בה בימים 10 ו- 11 ביוני 2003 בפרט. אין המדובר בידיעה ציבורית שהיא מן המפורסמות. ייתכן כי בקרב ציבור המתנחלים משה זר מזוהה עם החווה, אך הפרסום כוון לציבור הרחב, ולא שוכנעתי כי זה אכן מזהה את משה זר עם החווה. האדם הסביר גם אינו יודע מי מתגורר בחווה (וממילא, משה זר אינו מתגורר בחווה). על כן, אין הוא יכול להניח שהפרסום מתייחס אל משה זר. העובדה שאנשים כאלה ואחרים כעסו על משה זר בעקבות הפרסום, משום שזיהו אותו עם החווה, אין פירושה שהאדם הסביר מזהה את משה זר עם החווה.

10. מה הדין כאשר מדובר בפרסום המשמיץ קבוצה שלמה ? התובעים טוענים כי גם פרסום כזה עשוי להעמיד עילת תביעה לאחד מיחידי הקבוצה, ובמקרה דנן הפרסום פגע בקבוצה שלמה, היא הקבוצה המכונה בכתבה בכינוי "המתנחלים בחוות גלעד". טענה זו נכונה מן הבחינה העקרונית, אך עדיין נדרש להראות שהיה בפרסום כדי להשפיל ולבזות באופן ספציפי את התובע שהגיש את התביעה:

" ... כאשר פרסום משמיץ קבוצת אנשים יוכלו הפרטים הכלולים באותה קבוצה לנקוט הליכים בגין הפגיעה בשמם הטוב, רק אם ההשמצה מיוחסת לכל האנשים הנמנים עם אותה קבוצה. עם זאת יש לזכור, כי פרסום המטיל דופי בחלק מחברי קבוצה עלול במשתמע להטיל דופי בכל חבריה, שכן עצם ההתחברות עם אנשים שמוטל בהם דופי עלולה להכתים את חברי הקבוצה שבהם לא מוטל דופי. ... חשוב להדגיש, כי כל השיקולים שפורטו לעיל מהווים "אלמנטים שיש להביאם בחשבון, אך אין בשום אחד מהם כדי להכריע סופית. יש לדון בכל מקרה לפי מסיבותיו הוא", ובסופו של דבר המבחן הוא תמיד: האם יש בפרסום כדי "להעליב את כל אחד מהאנשים הנמנים עם בני הסוג הנדון"."

(ספרו הנ"ל של א' שנהר, בע' 124 - 126)

פשיטא שכדי לתבוע בגין פרסום לשון הרע על קבוצה, התובע צריך להימנות על אותה קבוצה שהושמצה. במקרה דנן, הקבוצה המושמצת היא קבוצת "המתנחלים בחוות גלעד", אלא שמשה זר כלל אינו נמנה עליה. הוא אינו מתגורר בחווה וכלל לא היה בחווה בימים אליהם התייחסה הכתבה. שמו כלל אינו נזכר בכתבה. ממילא לא יכולה להתקבל טענתו לפיה עומדת לו עילה מכח הפגיעה שנעשתה בחברי הקבוצה המכונה בכתבה "המתנחלים בחוות גלעד".

11. סיכומו של דבר, הפרסום אינו מתייחס אל משה זר ולא ניתן להבינו כפרסום המתייחס אליו, ולכן דין תביעתו להדחות.

האם הכתבה מהווה פרסום לשון הרע ביחס לאיתי זר?

12. בשונה ממשה זר, בנו איתי זר לא רק שמתגורר בחווה ואף שהה בה בימים אליהם התייחסה הכתבה, אלא שהוא אף נזכר בשמו בגוף הכתבה, והוא תואר, יחד עם דניאלה וייס, כמנהיגם של המתנחלים השוהים בחווה.

אני סבור כי איתי זר אכן נפגע מחמת הפרסום, באופן ישיר, בתור מי ששמו נזכר במפורש בכתבה, ואף מוצמד לו התואר של "המנצח על מאות האנשים שהגיעו למקום".

הכותרת "מחכים לחיילים עם שמן רותח" היא כותרת מסמרת שיער, המתייחסת למי שמכונים "המתנחלים בחוות גלעד", ומכאן שהיא מתייחסת גם לאיתי זר, במיוחד כאשר הוא מתואר כמנהיגם של המתנחלים. התנהגות כזו של הכנת שמן רותח מעוררת שאט נפש של ממש אצל האדם הסביר, שהרי לא יעלה על הדעת כי יהודים ישפכו שמן רותח על אנשי כוחות הבטחון, והתנהגות כזו של אדם או קבוצה, מעידה על שפל מוסרי שאין כדוגמתו. אכן, מי שמעיין בדקדקנות בגוף הכתבה, נמצא למד כי מיכלי השמן הרותח, חומרי ההדברה ורימוני העשן וההלם כביכול הובאו לחווה על ידי אורחים מבחוץ, משמע, לא בידי יושבי הקבע של החווה שאיתי זר נמנה עליהם, אך מאידך, איתי זר מתואר בכתבה כמנהיגם של מאות האנשים שהגיעו לחווה, ומכאן מתבקשת המסקנה שהוא אחראי על אותן הכנות פסולות. בהקשר זה ישנה חשיבות רבה לכותרת הכתבה, שנכתבה באותיות קידוש לבנה, שאינה מבחינה בין יושבי הקבע של החווה והאורחים מבחוץ, ותוכנה מקומם וסנסציוני. עמד על כך כב' השופט מ' חשין בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ, תק-על 2001(3), 399 , 400- 404 (2001):

"אבותינו לימדונו: טוב מראה עיניים מהלוך נפש. כך על דרך הכלל, ובוודאי כך מקום שכותרתו של מאמר היא-היא נושא ההליך כולו. סברנו, אפוא, כי ראוי שנציג את הכותרת ועימה נציג ולו מיקצת מן המאמר. הצגה זו תמחיש לנו עד מה דומיננטית היא הכותרת: דומיננטית לעצמה ודומיננטית ביחס למאמר. ... לא נתקשה להבחין כי אותיות הכותרת היו כאותיות קידוש לבנה, ואשר לכתבה, זו אינה מציגה עצמה אמנם באותיות טל-ומטר, אך בוודאי אותיות טל ומטר הן האותיות שבה ביחס לאותיות הכותרת. ... זאת ביקשנו לומר, שכותרת לרשימה או למאמר מייחדת לעצמה מקום כבוד בפירסומים בעיתונות, ולא תמיד יהיה זה נכון לייחס אותו מישקל ומעמד לכותרת ולדברים הבאים בטקסט ובכיתוב הרגיל תחת לכותרת. הכותרת נודע לה מישקל יתר בפירסום. הכותרת היא דבר הדפוס הבולט שבפירסום, אותיות הכותרת מודגשות במיוחד, ויש שגודלן הוא כגודלן של אותיות של קידוש לבנה (כבענייננו-שלנו). כך הוא גודלה של הכותרת, כך היא צורת האותיות, כך הוא ציבעה של הכותרת וכדומה. הוא הדין במיקומה של הכותרת, דוגמת כותרת המופיעה בשער העיתון ותחתיה באותיות קטנות מופנה הקורא לכתבה גופה המצוייה - כולה או חלקה - באחד מעמודיו הפנימיים של העיתון. כותרת למאמר או לרשימה מפגינה עוצמה וכוח, עוצמה וכוח המצויים בידיו של האדם השולט בעיתון. בשים לב למעמדה זה הייחודי של הכותרת, שאלה היא אם תמיד, ובכל מקרה, יש לקוראה - כדבר ההלכה האמורה - בצוותא-חדא עם הרשימה שתחתיה, או שמא נאמר יש לה לכותרת - למיצער, לעיתים - מעמד משל עצמה, משל היתה חי הנושא את עצמו. ... ואמנם, ההלכה הכירה בייחודיותה של הכותרת, ולא אחת נקבע כי לעיתים יש וראוי לבחון את הכותרת בנפרד מגוף הכתבה. אחד הטעמים העיקריים לכך הוא, שיש והקוראים בעיתון לא יקראו אלא את הכותרת וידלגו על הכתבה; כך, למשל, בשל היעדר פנאי לקריאה. ואולם יהיו הטעמים לכך כאשר יהיו, תופעה זו של קריאת כותרות בלבד (תוך בחירת רשימה אחת או שתיים לקריאתן למתחילתן ועד לסופן) מוכרת לכולנו, ומכאן החשיבות היתירה הנוגעת לכותרת רשימה באשר כותרת היא. ... יתר-על-כן: אם כותרת לרשימה מוציאה לשון הרע, גוף הכתבה - גם אם באורח אובייקטיבי יש בה סם-שכנגד לארס שבכותרת - לעיתים לא יהא בה כדי לעקור מליבו של הקורא את הרושם שהכותרת הותירה בו."

13. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לת"א (מחוזי מר') 6053-08-07 עופר בן-נתן נ' מוחמד בכרי, תק-מח 2008(2), 12771 , 12779 (2008), שם נפסק כי:

"נוכח גודל הקבוצה (מאות חיילי צה"ל שהשתתפו במבצע), אינני סבורה, כי יש חשש שהאדם הסביר יסבור שהסרט מתייחס לכל חייל וחייל שהשתתף במבצע, בהיעדר התייחסות לחייל ספציפי, ובהיעדר אמירה בסרט כי המעשים הנטענים נעשו ע"י כל חיילי צה"ל. כאמור, בסרט לא נראים התובעים ואינם מוזכרים בשמם, במפורש או במשתמע, וטענת התובעים, כי יש שיפרשו את הדברים כמתייחסים דווקא אליהם אין לקבלה. לתובעים אין מאפיינים מיוחדים שמבליטים אותם בקבוצה, בהקשר של המעשים הנטענים בסרט. עצמת הדברים לגבי הפרטים - התובעים מדוללת עקב גודל הקבוצה, וגם בשל כך יש להעדיף את חופש הביטוי על פני הפגיעה בפרט ככל שקיימת."

לדידם של הנתבעים, גודל קבוצת המתנחלים ששהתה בחווה, מאות אנשים, מונע את זיהויו של איתי זר כמי שנמנה בהכרח על חברי הקבוצה.

אני סבור כי אין הנדון דומה לראיה. בפרשת בן נתן הנ"ל, לא הוזכרו התובעים בשמם בפרסום הפוגע, ואילו כאן, לא רק ששמו של איתי זר נזכר במפורש בכתבה, כמי שנמנה על קבוצת המתנחלים השוהים בחווה, אלא שהוא אף תואר כמנהיג הקבוצה. ברי איפוא כי פרסום דיבה ביחס לקבוצה, פוגע באופן ישיר במי שמתואר באותו פרסום ממש כראש הקבוצה ומנהיגה.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי מגוף הכתבה עולה כי מי שהכינו את "קבלת הפנים החמה" לכוחות הבטחון לא היו יושביה הקבועים של חוות גלעד, ואיתי זר ביניהם, אלא האורחים מבחוץ, אותם "מתגברים" שהגיעו במאותיהם לחווה. אכן, עיון מדוקדק במילים בהם השתמשו כותבי הכתבה מגלה כי מי שכביכול הכין את הציוד שנועד לפגוע בכוחות הבטחון היו אותם אורחים מבחוץ, אך הקורא הסביר, שאינו מתעמק יתר על המידה בכתבה ואינו בקיא בדקדוקי העניות של ההבחנה בין יושבי החווה הקבועים, ואיתי זר ביניהם, לבין אותם אורחים מבחוץ, לא יערוך הבחנה כזו, ומבחינתו, האשם רובץ לפתחם של כל הנמצאים בחווה. ראה בענין זה את דברי כב' השופט לנדוי בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3), 337 , 353-354 (1978):

"נכון הדבר שקיים גם החלק השני של הכתבה שבו מוצגים הדברים כמסקנה של פקידי סוכנות גולדברג, שעמה מזדהה הכותב ונכון גם שבדרך-כלל יש לקרוא כתבה בשלמותה כדי לגלות את אפיה. אבל גם זאת יש לזכור, שקורא העתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים : אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה."

גם העובדה שבגוף הכתבה נכתב כי איתי זר הנחה את יושבי החווה שלא לנקוט באלימות כלפי כוחות הבטחון, אינה מבטלת את לשון הרע כלפיו, אלא רק מפחיתה מעוצמתה. טעמו של דבר הוא שהאמירה הפייסנית המיוחסת לו, אינה מתיישבת עם תיאור ההכנות שנעשו כביכול בחוות גלעד לשם פגיעה באנשי כוחות הבטחון, והרי בעיני האדם הסביר, חזקה על מי שמתואר בכתבה כמנהיג הקבוצה, איתי זר, שכל הנעשה בחווה נעשה תחת פיקוחו. לפיכך, עלול היה להתקבל אצל הקורא הסביר הרושם כי יתכן ואיתי זר נוהג בבחינת אחד בפה ואחד בלב, ויש לשפוט אותו לפי מעשיו, ולא לפי דיבוריו.

14. אשר על כן אני קובע כי הפרסום היווה לשון הרע ביחס לאיתי זר.

האם עומדות לנתבעים הגנות ס' 14 וס' 15 לחוק איסור לשון הרע?

15. משנקבע כי הכתבה מהווה פרסום לשון הרע ביחס לאיתי זר, יש מקום לבחון האם עומדות לנתבעים הגנות ס' 14 (הגנת אמת בפרסום) וס' 15 (הגנת תום הלב) לחוק איסור לשון הרע.

16. על מנת לבסס הגנה של אמת בפרסום, שומה היה על הנתבעים להראות כי הדבר שפורסם היה אמת וכי היה בפרסום ענין ציבורי.

17. הנתבעים טוענים כי הדבר שפורסם היה אמת, שכן הם התבססו על מידע מודיעיני שהגיע לידי המשטרה. העיתונאי עמי בן דוד, המצהיר מטעם הנתבעים, תיאר בתצהירו כיצד הקריא לו "מקור בכיר במשטרה" דו"ח מודיעין ממשטרת מחוז ש"י, אשר בו נכתבו הדברים הבאים:

"במהלך היומיים האחרונים (10- 11/6) מאז החלו בפינויים הגיעו צעירים רבים לגבעה מכל רחבי איו"ש, במקום חמושים בכלי נשק וכלבי תקיפה ... בצירי הגישה למקום הונחו מכשולים רבים- מחסומי אבנים, גרוטאות, מכוניות ישנות, נינג'ות ודוקרנים. בצידי הדרך תצפיתנים עם מירסים ואמצעי ראיית לילה. ליל 10/6- במקום הוכן שמן במטרה לשפוך על רכבים וכבישים כדי שכוחות הפינוי יחליקו, בכוונתם לחתוך צמיגים."

עמי בן דוד אף מציין בתצהירו כי ראה במו עיניו את דו"ח המודיעין המלא והעתיק את תוכנו כפי שצוטט בתצהירו.

18. דא עקא, קצת קשה להאמין, אבל מחקירתו הנגדית של בן דוד התברר כי חל אצלו בלבול חמור: דו"ח המודיעין עליו ביסס את הכתבה התייחס בכלל למאחז אחר, גבעת יצהר, היא "הגבעה" הנזכרת במידע המודיעיני אותו ציטט, ולא לחוות גלעד (ראה הודאתו של בן דוד, בע' 33 לפרוטוקול). הכתבה "הדביקה" איפוא לחוות גלעד מידע המתייחס בכלל למאחז אחר.

19. טעות חמורה נוספת היא בכותרת הצעקנית של הכתבה: "מחכים לחיילים עם שמן רותח". מתברר כי בדו"ח המודיעיני עליו הושתת פרסום זה, לא דובר כלל על שמן רותח (שניתן להבין מתוך הקשר הדברים כי הוא נועד להשפך על אנשי כוחות הבטחון), אלא על שמן שנועד לשפיכה על הכביש, כדי לגרום להחלקת רכבים. אכן, גם שימוש כזה בשמן הוא חמור מאוד, אך דומה כי איש לא יחלוק שחמור שבעתיים הוא לשפוך שמן רותח על גופם של אנשי כוחות הבטחון. התוספת "רותח" היא פרי דמיונו של מי שחיבר את הכותרת. בן דוד טען כי לא הוא כתב את הכותרת (ע' 31 לפרוטוקול), אך ניסה להגן עליה, למרות שברור כי מדובר בתוספת הקלוטה מן הדמיון.

בצר לו, טען בן דוד כי המידע בדבר שמן רותח נמסר בתדריכים בעל פה, על ידי אנשים שזהותם לא נמסרה על ידו. סבורני כי בשל חומרת הדיבה, הנתבעים לא היו רשאי להסתתר מאחורי דוברים אנונימיים, אלא שומה היה עליהם לזמן אנשי משטרה כדי לאמת את הטענה כי אכן זהו המידע שנמסר לשוטרים בתדריכים, במיוחד בשים לב לכך שהדו"ח המודיעיני עליו התיימרו להסתמך, לא אמר את מה שפורסם בעיתון. זימונם של עדים כאלה לא היה חושף בהכרח את המקור שהדליף לנתבעים את המידע המודיעיני, שכן הנתבעים יכלו לזמן קציני משטרה אחרים שנחשפו למידע ולא את המדליף עצמו.

אם העיתון היה מדייק בציטוטיו מתוך הדו"ח המודיעיני, כך שברור היה לקוראים שהעיתון רק מביא דברים בשם אומרם ולא מביע את עמדתו שלו באשר לנכונות המידע, ניחא, אך במקרה דנן העיתון גם הוסיף נופך משל עצמו כדי להגביר את הסנסציה (השמן הרגיל שנזכר במידע המודיעיני הפך להיות שמן רותח), גם הציג בכותרת הכתבה את המידע המודיעיני כאילו מדובר בעובדות הקיימות בשטח ולא רק כמידע מודיעיני ("מחכים לחיילים עם שמן רותח"), וגם שינה באופן דרמטי את תוכנו של המידע המודיעיני (המידע התייחס לגבעת יצהר והכתבה מייחסת אותו לחוות גלעד). ניתן היה לצפות בשים לב לחומרתו של הפרסום, שהעיתון יבדוק היטב את המידע בטרם פרסומו, ייצמד לדו"ח המידע המודיעיני שהיה סנסציוני דיו, ייזהר באופן ניסוח הכותרת ולא יכלול בכתבה נתונים שגויים בעליל.

מקובלים עליי בהקשר זה דבריו של המחבר א' שנהר בספרו דיני לשון הרע:

"פרסום עשוי להביא דברי לשון הרע כציטוט של אדם אחר. הכלל הוא שמפרסם החוזר על דברי זולתו לא יוכל בדרך כלל ליהנות מהגנת "אמת דיברתי" באמצעות הטענה שהאדם שאותו ציטט אכן אמר את הדברים. הסיבה לכך היא שהאדם הסביר יסיק לרוב מפרסום, החוזר על השמצה שאמר אדם אחר, כי דברי ההשמצה עצמם היו אמת, ואם לא במלואם אזי בחלקם - שהרי ההנחה המקובלת היא ש"אין עשן בלי אש" ושאדם לא יחזור על השמצות שהשמיע אדם אחר אם לא יאמין שיש ממש באותן השמצות. לפיכך מפרסם של פרסום חוזר כזה יהנה מהגנת אמת הפרסום רק אם יוכיח את אמיתות דברי ההשמצה שעליהם חזר. אולם, כאשר עצם אמירת הדברים המשמיצים מהווה עובדה חשובה בפני עצמה, והפרסום החוזר אינו מאמת את הדברים ואינו מוסיף להם נופך של אמינות אלא מציגם כטענה גרידא של אדם מסוים, עשוי בית-המשפט להסתפק בהוכחת העובדה שהדברים אכן נאמרו." (ע' 218- 219)

ראה גם הדברים שנאמרו בת"א (מחוזי ב"ש) 7129/99 אורי שמש נ' משה שמעון, תק-מח 2004(4), 139 , 152 (2004):

"ביחס לפרסום חוזר של דברי לשון הרע שאינו מאמת את הדברים ואינו מציג אותם בעמדת המפרסם, ומסתפק בציון העובדה שהדברים נאמרו על ידי אדם אחר, יכול הדבר להעמיד הגנה של "אמת הפרסום", בתנאי שהמפרסם הגביל את הפרסום לעצם העובדה שהדברים נאמרו על ידי אותו אדם בלי להוסיף עליהם. ... במקרה זה יש בכתבה בנוסף לפרסום הדברים שנאמרו על ידי נתבע 1, תמונת שער בכותרת גדולה, בה נאמר "שחיתות בצמרת?" ומתחתיה כותרות משנה המתיחסות בין השאר ל"סחיטה", שיכולה להתיחס על פי האמור בכתבה לתובע. בכותרת הכתבה עצמה בה נאמר "המעורבים בפרשה מה הם אומרים?" כאשר מתחת לאותה כותרת מופיעות תמונותיהם של נתבע 1, של מוטי מלכה ושל התובע, עובדה שיש בה כדי להצביע על כך שהעיתון רואה את התובע כאחד המעורבים בפרשה, ... הדברים המופיעים בעמוד השער של המקומון, בכותרות ומתחת לתמונות, מצביעים על כך שמערכת העיתון לא הסתפקה בחזרה על דברי נתבע 1, אלא הוסיפה דברים שהיה בהם כדי להוסיף לדבריו של נתבע 1, מימד של אמינות, בכך שעמוד השער התיחס לסחיטה שיוחסה לתובע כאחד האלמנטים של השחיתות בצמרת.

גם התיחסות התובע כאל אחד המעורבים בפרשה מוסיפה מימד של הבעת עמדה ואמינות לדברי נתבע 1, בכך שמערכת העיתון רואה את התובע כאחד המעורבים בפרשה, וגם בכיתוב מתחת לתמונה שהתובע אינו רוצה להתיחס לענין, יש כדי להצביע על התובע כמי ששומר על שתיקה, דבר שיש בו כדי לחזק את החשדות כלפיו. במצב זה נראה לי שלא עומדת לנתבעות 2 ו-3 ההגנה של אמת הפרסום, הואיל והם לא הסתפקו בחזרה על הבעת עמדות שהיו בהם כדי להוסיף מימד של אמינות לדברים שיוחסו לתובע, ומשלא הוכח שדבריו של נתבע 1 שיוחסו לתובע היו אמת, לא עומדת להם ההגנה של אמת הפרסום."

20. יצויין כי בן דוד עצמו כלל לא טרח "לצאת לשטח" (ראה הודאתו בע' 28 לפרוטוקול), וניזון אך ורק מדבריהם של שוטרים אלמונים, שלא הוזמנו לעדות. הכתבה עצמה נכתבה על ידי מספר עיתונאים, כאשר לא ברור מי כתב איזה חלק. כך למשל, הקטע בו מתואר איתי זר כמנהיגם של יושבי החווה, לא נכתב על ידי בן דוד, וזהות הכותב אפילו אינה ידועה לו (ראה ע' 29 לפרוטוקול). מעבר לקביעות השגויות בענין השמן הרותח והייחוס השגוי של המידע הנוגע לגבעת יצהר, לחוות גלעד, בכתבה עצמה נפלה שגיאה עובדתית נוספת, היא הקביעה הבלתי נכונה לפיה איתי זר הוא אחיה של דניאלה וייס (ראה ע' 29 לפרוטוקול).

21. הסברו של בן דוד בעדותו לפיו היה חשש ש"מתגברים" עלולים להגיע בעתיד מגבעת יצהר לחוות גלעד, ויביאו עימם את כל האמצעים הנזכרים בכתבה, אינו מכשיר את הדברים שפורסמו, שכן אם זה היה החשש, צריך היה לומר זאת בכתבה, ולא להוציא את דיבתם של איתי זר ויושבי החווה על לא עוול בכפם, כאילו לחוות גלעד כבר הגיעו אנשים שהכינו אמצעים לשם פגיעה בחיילים.

22. משלא הוכחה אמיתותו של הפרסום, לא עומדת לנתבעים הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע.

23. הנתבעים טוענים בסיכומיהם להגנת תום הלב, אך לא הצביעו לאיזה מבין 12 חלופותיו של ס' 15 לחוק איסור לשון הרע הם מכוונים. אין זה מתפקידו של בית המשפט לנסות ולאתר עבור הנתבעים איזה מבין החלופות מתאימה לעניננו.

מכל מקום, הגנת ס' 15 לא יכולה לעמוד לנתבעים, משום שאין המדובר בהבעת דעה על ידי העיתון, אלא בקביעה עובדתית שגוייה. כאשר עסקינן בקביעות עובדתיות, ולא בהבעת דעה, ההגנה היחידה הרלבנטית היא הגנת אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, ולא הגנת תום הלב. ראה ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3), 337 , 353-354 (1978):

"אילו היה זה הכל, הייתי אומר שלפנינו הבעת דעה על כוונת החברה, שאינה חייבת להיות נכונה כדי שהמשיבים יוכלו לחסות בהגנת הסעיף 15(4) וכל אשר נותר עוד לברר הוא אם המסקנה שהוסקה אינה בלתי-סבירה על-פי העובדות שפורטו. אבל - והוא עיקר - קיים גם החלק הראשון של הכתבה שבו קובע הכותב באופן קטיגורי (תרתי משמע) כי "למעשה אין חברת החשמל מעונינת להיפטר מהמכונית". זו קביעה עובדתית מובהקת, בחינת העוקץ שבכתבה כולה, מבלי שהונח לה תחילה כל יסוד עובדתי במה שנאמר למעלה מקביעה זו. בחלק זה של הכתבה נוצר אצל הקורא הרגיל הרושם שיש בידי הכתב מידע שעל יסודו הוא קובע כעובדה שאין בכוונת החברה למכור את המכונית, לאמור, אין הוא מזמין את הקורא לשפוט, על יסוד עובדות שפירט, אם הסקת המסקנה הזאת סבירה אלא הכותב כבר שפט בעצמו, כביכול על יסוד ראיות שאין הוא מגלה, והוא ממריץ את הקורא לקבל את שיפוטו ללא בקורת משלו. הצגה כזאת של עובדה נעשית על סיכונו של הכותב ואם אין הוא יכול להוכיח את אמיתותה, עליו לשאת באחריות."

ככל שישנה כוונה של הנתבעים לטעון שהיתה קיימת חובה מוסרית או חברתית על העיתון לפרסם את דו"ח המידע המשטרתי, הרי שברור כי חובה כזו יכולה להתייחס אך ורק לפרסום נכון ומדוייק של המידע, ולא לפרסום השגוי שנעשה בפועל.

24. יצויין כי הנתבעים טוענים כי תום ליבם ניכר מן העובדה שלמחרת פרסום הכתבה, הם פרסמו הבהרה בזו הלשון: "בכותרת לדיווח שהתפרסם כאן אתמול על הפינוי הצפוי של חוות גלעד, "מחכים לחיילים עם שמן רותח", לא צויין כראוי כי המקור שלה הוא במידע שהיה למשטרה, והגיע לכתב מעריב".

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית לכל, פרסום של תיקון או הבהרה הם עילה להקלה בפסיקת הפיצויים, לפי ס' 19(4) לחוק איסור לשון הרע, ולא מבססים הגנה של תום לב; שנית, הבהרה זו לא ריפאה את הפגמים המהותיים בפרסום, עליהם עמדנו לעיל: ייחוס שגוי של מידע בקשר לגבעת יצהר, לחוות גלעד, והוספת המילה "רותח", לשמן שנזכר בדו"ח המודיעיני.

25. סיכומו של דבר, אין לנתבעים הגנה מפני תביעתו של איתי זר.

שאלת הנזק

26. משקבענו כי לא עומדת לנתבעים הגנה בגין פרסום לשון הרע, נותר כעת לקבוע את סכום הפיצוי המגיע לאיתי זר.

אין ספק כי הפרסום גרם לאיתי זר עוגמת נפש רבה. הפרסום נעשה בבוקר הדיון בעתירה שהגיש איתי זר לשם מניעת פינוייה של החווה, והוא חשש מפני היווצרות דעת קהל שלילית בקשר אליו ויושבי החווה. הדברים שפורסמו השפיעו גם על חברי כנסת, בעת שניהלו דיון בוועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ביום פרסום הכתבה. אחד מחברי הכנסת אף התריס באותו דיון כלפי חבריו תוך העלאת שאלה רטורית: "ולאיים בשמן רותח על שוטרים?" ולאחר מכן, כאשר חבר כנסת אחר אמר לו כי מדובר ב"סנסציה טיפשית של עיתונאי ועושים מזה כותרת", השיב הראשון: "אתה חושב שזו המצאה? ... למה אתה לא נותן אמון?" (ראה פרוטוקול הדיון, נספח י"ב לתצהירו של איתי זר).

עוגמת הנפש של איתי זר הועצמה משום שמדובר בחווה שהקים כיד זכרון לאחיו שנרצח, גלעד הי"ד, שהיה בעצמו איש כוחות הבטחון ונפל במילוי תפקידו, ולכן זיהוייה של החווה עם מי שמבקשים לפגוע באנשי כוחות הבטחון באמצעות שמן רותח, החריף את הפגיעה באיתי זר.

מאידך, ריכוך מסויים של הפגיעה בשמו הטוב של איתי זר ניתן למצוא בכך שבכתבה נכתב שאיתי זר שידר לחבריו מסר ברור ולפיו אין לנהוג באלימות כלפי כוחות הבטחון. פרסום זה אמנם לא נטל את עוקצה של לשון הרע, מן הטעמים שביארנו לעיל, אך בהחלט היה בו כדי להפחית ממשקלה ומפגיעתה הרעה.

27. הנתבעים טוענים כי איתי זר אינו נהנה משם טוב, שכן הורשע פעמיים בעבירות של ירי באויר וקטטה בשטח ציבורי, ואף נחקר בגין חשד לירי כנגד פלשתינאים. כמו כן הצביעו הנתבעים על דעות שהשמיע איתי זר בעת חקירתו במשפט, בקשר להתנהגותם הפסולה של אחרים. אינני מקבל טענות אלה של הנתבעים. אין כל ראיה לכך שהציבור הרחב מודע לאותן הרשעות קודמות של איתי זר. דעותיו, כפי שהובעו במשפט, אינן קשורות לתדמית השלילית שנגרמה לו בעקבות הפרסום. לא הוכח כי לאיתי זר היתה תדמית שלילית קודם לפרסום. יתר על כן, הנתבעים עצמם הודו בס' 35 לסיכומיהם, כי "אין מחלוקת כי דרכם של בני משפחת זר אינה דרך של אלימות".

28. במקרה דנן, הוכיח איתי זר כי נגרמה לו עוגמת נפש רבה, אך בשל הקושי לכמת את שיעורה, אני סבור כי אמת המידה הראויה לפסיקת פיצויים היא זו הקבועה בס' 7א' לחוק איסור לשון הרע, ולפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בסך של 50,000 ₪ גם בלא שיוכח כי נגרם לתובע נזק. סעיף זה משקף הנחה של המחוקק לפיה זהו שיעורו של הנזק שנגרם בדרך כלל מחמת פרסומו של לשון הרע, ומי שטוען אחרת, עליו הראיה.

יחד עם זאת, לנוכח ריכוך הפגיעה בשמו הטוב של איתי זר, עליו הצבענו לעיל, יש להפחית סכום מסויים מן הפיצוי הסטטוטורי, ולהעמידו על סך של 40,000 ₪.

29. סוף דבר, תביעתו של משה זר נדחית.

תביעתו של איתי זר מתקבלת בחלקה. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לאיתי זר פיצויים בסך של 40,000 ₪.

לנוכח העובדה שתביעתו של משה זר נדחתה ותביעתו של איתי זר התקבלה, אינני עושה צו להוצאות.

30. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה בטבת, תשס"ט (21/01/2009), בהעדר הצדדים הנ"ל.

חגי ברנר, שופט