תמ 111/08 - מנהלי, תובענה ייצוגית, ארנונה

תמ 111/08

1. המבקש הגיש נגד המשיבה תביעה ובקשה לאישורה של התביעה כתביעה ייצוגית.

2. ביום 10.7.08, הודיעה המשיבה בהתאם לס' 9 לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו – 2006, כי היא

3. המבקש הגיב להודעת המשיבה, ביום 9.8.08. הוא עתר, לאור ההודעה, כי בית המשפט יפסוק גמול למבקש, והוצאות משפט ושכר טרחה לבא כוחו.

המבקש טען כי המשיבה היתה מודעת לגביית היתר בשל הכללת הארנונה בבסיס המס, וזאת לכול המאוחר בסוף שנת הכספים 2006, שכן פסה"ד בענין שלמה מומן נ. עיריית רמלה (ע"א 2828/03, [פורסם בנבו], להלן: "פס"ד מומן") ניתן ביום 13.7.06. ביום 7.12.06, הציגו המשיבה והמערער ברע"א 7335/06 [פורסם בנבו], על פס"ד מומן הנ"ל, הסכם פשרה לבית המשפט העליון. אף על פי כן, כאשר פנה המבקש למשיבה ביום 14.1.08 וביום 23.1.08 ובקש לתקן את חיובי הארנונה, המשיבה דחתה את פניותיו.

המשיבה אף כתבה למבקש במכתב מיום 23.1.08 כי היא איננה מקבלת את מסקנות בית המשפט בפס"ד מומן, וכי היא הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין. המשיבה הקשתה על המבקש לטענתו לבדוק את חיובי הארנונה בהם הוא חויב ביתר.

4. המבקש טוען כי הוא זכאי לגמול כתובע על פי המבחנים שנקבעו על ידי הפסיקה בהקשר זה. ראשית, הציבור יצא נשכר מכך שנשמר עיקרון שלטון החוק, נשמר עיקרון השוויון, וסכומי הארנונה הופחתו מיולי 08 ב-8.43%. סכומי הארנונה שנחסכו מהציבור עד סוף שנת 08 עומדים על סכום של 4.6 מיליון ₪. גם אם תבקש המשיבה אישור חריג להגדלת בסיס המס בשנת 2009, אין ודאות כי בקשתה תאושר.

5. המבקש עתר כאמור גם כי ייפסק שכר טרחה לעורכי דינו. הוא טען כי התביעה והבקשה נוהלו בדרך יעילה, לאחר שפנה למשיבה בכתב. באשר לרכיב השני בתביעה, נדרש ידע ייחודי לצורך הכנת תביעה כזו, ואף המשיבה לא היתה מודעת לפגם בהתנהלותה. ב"כ המבקש נעזר במומחה, והגיש את התביעה לאחר בדיקות מעמיקות. המבקש טען כי יש לשקול את שוויה של התביעה הייצוגית, העומד על 20,000,000 ₪, ואת העובדה כי הנזק שנגרם לכול אחד מחברי הקבוצה הוא קטן מדי ואינו מצדיק הגשת תביעה נפרדת. המבקש עותר כי סכום שכר הטרחה יחושב על פי סכום החיסכון במס שהושג כתוצאה מהתביעה.

6. המשיבה השיבה לבקשת המבקש. היא טענה כי היא סברה בתום לב כי תוספת הארנונה לפי ס' 11 לחוק ההסדרים במשק, מצטרפת לבסיס המס, וכי ניתן להמשיך לגבות אותה גם בשנים הבאות. בעקבות הפסיקה פנתה המשיבה לשר הפנים בבקשה לאישור צו הארנונה לשנת 2006, אולם בשל שגגה בלבד, היא לא בקשה העלאה חריגה לשנת 1997, והבקשה סבה רק סביב תוספת הארנונה שאושרה בשנת 2004.

7. המשיבה טענה כי היא חזרה ובקשה כי שיעורי הארנונה לשנת 2006 יאושרו על ידי שר הפנים, אולם בקשתה נדחתה עקב האיחור בהגשתה. היא סברה – אולי בשגגה (לשיטתה), כי לאור אישור השרים להעלאה חריגה משנת 2006 לנכסים שבסיווג מגורים, שאין צורך לשוב ולאשר את תוספת הארנונה משנת 1997, הכלולה בתעריף 2006 בסיווג זה. לטענת המשיבה, בשל טעות דפוס, נשמטו מהבקשה סיווגים נוספים – של בתי אבות ובתי חולים, ושל חברות לאספקת מים. באשר ליתר הסיווגים התבקש אשרור של תוספת הארנונה לשנת 1997. ביום 29.10.97, ניתן אישור השרים להעלאה חריגה לשנת 2007, ובכללו אישור תוספת הארנונה לשנת 1997 במרבית הסיווגים. ביחס ליתר הנכסים בסיווגים שלא אושרו – המשיבה פעלה בתום לב, שכן סברה שאישור זה התייתר.

8. המשיבה טענה כי היא הסכימה להפסיק את הגביה רק עקב ההלכה שנפסקה בפס"ד המשביר הישן בע"מ (בפירוק) נ. עיריית כרמיאל (בר"מ 1966/06, [פורסם בנבו], להלן: "פס"ד המשביר"). עוד נטען כי הפגם הנטען על ידי המבקש בגבייה, התגלה רק בעקבות פסה"ד בענין מומן שנזכר לעיל.

9. עוד נטען כי גביית היתר הנטענת לשיטת המבקש חושבה על ידיו בטעות, שכן היא לא מתקיימת בכול הנכסים המנויים בצו המיסים של המשיבה. זאת, משום שבמרבית הנכסים אושררה גביית התוספת באישור השרים ב-2007. עוד נטען כי תחשיב המבקש לא הביא בחשבון את הסכומים שנגבו בפועל ע"י המשיבה מהנישומים. לגישת המשיבה, התחשיב הנכון מביא לתוצאה של גביית יתר בשיעור של 5,798,871 ₪ בלבד לתקופה של 24 חודשים.

10. באשר לשיקול התועלת לקבוצה, נטען כי החיסכון לקבוצה עומד על סך של 1,449,718 ₪ בלבד. באשר לשיקול הטרחה, נטען כי מדובר בתביעה סדרתית שהגיש ב"כ המבקש במספר רשויות במקביל. הוא לא נטל כל סיכון כי ההלכות היו ידועות זה מכבר. המשיבה אכן פעלה מיידית להפסקת הגבייה.

11. המבקש השיב לתגובת המשיבה. הוא טען כי פסקי הדין מומן והמשביר לא חידשו הלכה. ביחס לפס"ד המשביר, נטען כי הוא לא חדש הלכה בדבר הצורך להגיש בקשה מפורשת מהשרים, להכשיר תעריף שאינו חוקי באמצעות היתר להעלאה חריגה. ביחס לפס"ד מומן נטען, כי כבר עשרות שנים קיים מסלול נפרד לאישור חריג לגבות ארנונה גבוהה מהמותר, ומסלול נפרד לבקש תוספת ארנונה.

12. ביחס לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה, נטען כי המומחה מטעם המשיבה לא כלל בחוות דעתו את התקופה בין אפריל 2006 עד דצמבר 2006. הוא לא התייחס לחיובי ארנונה של שנת 2007 שנגבו בשנים מאוחרות יותר. בנוסף, התחשיב שערך המומחה מטעם המשיבה הוא נומינאלי, ולא כולל הפרשי הצמדה וריבית. פגמים דומים קיימים בחוות הדעת ביחס לטענה לפיה המשיבה התעלמה ממדדים שליליים – המומחה התעלם מהגבייה בתקופה של 4/06 – 12/06, הוא התעלם מכספים שנגבו בשנת 2008 על חובות 2006 ו-2007, הוא השמיט מספר סוגי נכסים והוא ערך תחשיב נומינאלי.

13. משהודיעה המשיבה על חדילת הגבייה נושא התביעה הייצוגית, מצווה בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית (ר' ס' 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו – 2006 (להלן: "החוק").

14. ראשית, יש לציין כי אני סבורה כי משעה שהמשיבה הודיעה על חדילת חזקה, היא איננה יכולה עוד לטעון כי לשיטתה לא התקיימה גביית יתר. האפשרות של רשות מנהלית להודיע על חדילת גבייה – היא חריגה. באשר לנתבעים שאינם רשויות ציבוריות, לא קיימת אפשרות כזו, ולכן נתבע שאינו רשות ציבורית חשוף לסיכון של קבלת התביעה כנגדו במלואה, אף אם הוא מודיע על שינוי דרכיו ממועד הגשת התביעה ואילך. מובן כי זכות יתר זו מועילה מאוד לרשויות – אשר יכולות למנוע מעצמן סיכון של השבה בסכומים גבוהים שנגבו שלא כדין, בין אם הסכומים נגבו על ידיהן בתום לב ובין אם לא, בין אם ההשבה תגרום להם לנזק משמעותי ובין אם לא.

15. אני סבורה לאור האמור לעיל, כי כאשר רשות מנצלת את הזכות שניתנה לה במסגרת החוק, ומודיעה על חדילת גבייה, על בית המשפט להתייחס להודעה זו כאל "הודאה" בכך שהגבייה לא היתה חוקית – ככל שמדובר בסוגיית הגמול לתובע ושכר טרחת עורכי דינו. אין מקום לאפשר לרשות להודיע על חדילת הגבייה, ובמקביל לטעון כי היא לא גבתה גביית יתר, וכי לכן אין מקום לשלם גמול לתובע המייצג, ושכר טרחה לבא כוחו.

16. עוד יצוין כי אינני סבורה כי יש להתייחס לתקופה בה גבתה המשיבה גביית יתר – רק ביחס לתקופה לאחר פרסומם של פסקי הדין בענין מומן והמשביר. כידוע, פסקי דין אינםקובעים את הדין אלא מצהירים עליו, ולכן הם אינם חלים רק מכאן ולהבא. מועד פרסום פסקי הדין יכול להשליך אולי על תום לבה של המשיבה, אך לא על עילת התביעה של הקבוצה כנגדה. ביחס לשאלת סכום התביעה (לפני ההודעה על חדילת הגביה), יש להתייחס לטעמי לשאלת גובה התביעה – ללא קשר למועד בו פורסמו פסקי הדין, אלא ביחס למלוא התקופה של 24 חודשים. כן יש להתייחס לחסכון העתידי בארנונה, ממועד הודעת החדילה ואילך. שני הסכומים הללו הם רלוונטים לקביעת הגמול לתובע ושכר טרחת עורכי דינו.

17. עוד יצוין כי אני סבורה כי התביעה דנן היתה בעלת חשיבות ציבורית, והביאה תועלת לקבוצה. זאת משום שגם לגישת המשיבה, היא שגתה בדרך פעולתה, וסביר להניח כי אלמלא הגשת התביעה הייצוגית, היא לא היתה עומדת על טעותה ולא היתה מתקנת אותה. לתיקון הטעות של הרשות יש כמובן חשיבות ציבורית, ביישום עיקרון שלטון החוק. כן יש בתיקון הטעות כדי להועיל לקבוצה, שממועד התיקון ואילך, נגבתה ממנה ארנונה בשיעור נמוך יותר.

18. אינני סבורה – כטענת המשיבה, כי בפסיקת הגמול ושכר הטרחה, על בית המשפט להביא בחשבון את השיקול של מניעת עידוד יתר של תביעות ייצוגיות. כפי שהבהרתי בראשית דבריי, אני סבורה שמשעה שהמשיבה הודיעה על חדילת הגבייה, יש לראות – לצורכי פסיקת הגמול ושכר הטרחה, את התביעה כתביעה מוצדקת, ככל שהדבר נודע לתביעות מוצדקות, יש לעודד הגשתן, ולא להיפך.

19. אינני מקבלת גם את טענות המשיבה לפיה על בית המשפט להביא בחשבון את שיקול הפגיעה הכלכלית במשיבה, ואת השיקול של מניעת פגיעה בקופה הציבורית. שיקולים אלה הם שהנחו את המחוקק לתת לרשויות ציבוריות את ההטבה שבס' 9 לחוק – שהמשיבה כאן "ניצלה" אותה, ולא נדרשה לכן להשיב את מלוא הסכומים שהיא גבתה ביתר בשגגה מציבור משלמי הארנונה בעיר רמלה. אינני סבורה כי יש להביא שיקול זה פעם נוספת בחשבון, כאשר נבחן נושא הגמול לתובע ושכר הטרחה לבא כוחו.

20. באשר למורכבות ההליך, מקובלת עלי טענת ב"כ המבקש לפיה מדובר בתביעה שלצורך הגשתה נדרשת מומחיות מיוחדת. יחד עם זאת, מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה משעה שניתנו פסקי הדין בענין המשביר ומומן, הסיכון שלקח המבקש על עצמו שהתביעה תידחה – לא היה גדול. ענין זה יש בו כדי להצדיק הפחתה בשכר הטרחה, שכן אחד השיקולים לענין זה הוא מידת הסיכון שלקח על עצמו המבקש בהגישו את התביעה.

22. לאחר ששקלתי את כל השיקולים הללו, אני סבורה כי יש להורות על פסיקת גמול לתובע בשיעור של 35,000 ₪, ושכר טרחה לבאי כוח התובע בשיעור של 140,000 ₪. כן תשא המשיבה בהוצאות המבקש בסכום של 42,780 ₪ + מע"מ (הוצאות המומחה).