ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/9/2017
גרסת הדפסה

מצדה, חזרנו אליך שנית

כרוניקה של התאבדות לאומית בשם אידיאולוגיה

מאת: ד"ר יהודה  מולק  

24/2/2009

השנה 1967. כל האימפריות הקלאסיות מתפוררות, אבל מדינת ישראל ("אור לגויים") מחליטה שהגיעה השעה לבנות לה אימפריה משלה. הדבר מתחיל ככיבוש מוצדק של שטח אויב לצורכי הגנה ונגמר ככיבוש עם באמצעות ולמען קולוניזציה שמורכבת היום מיותר מרבע מיליון מתנחלים.

מה בדיוק חשבו המתנחלים שתעשה אוכלוסיית השטחים הפלשתינית בת 3 מיליון תושבים שבלב ליבה שתלו את יישוביהם, שתסכים לנצח להיות חוטבי עצים ושואבי מים?

על מנת להסיט את תשומת לב הפלשתינים מפעילות פוליטית כנגד הכיבוש בכלל וההתנחלויות בפרט לכיוונים אחרים (דת, למשל), מקימים הישראלים את תנועת החמאס ואפילו מסבסדים אותה. התוצאה הסופית, כפי שנוכחנו לדעת, הייתה שהדת בלעה את הפוליטיקה, כלומר הפכה את הסכסוך הפוליטי לדתי, שהגדרתית, לפי הפירוש של חמאס, שולל כל אפשרות לפתרון הסכסוך פרט להיעלמותה של מדינת ישראל.

הזדמנות ראשונה ליישוב הסכסוך הישראלי ערבי מגיעה בצורה של הסכם לונדון בין פרס לחוסיין, אך האידיאולוג והאקס-טרוריסט שמיר דואג לקעקע אותה וכך אנו מגיעים לאינתיפאדה הראשונה, שהייתה נמנעת אם ההסכם היה מתבצע.

ואז בא אוסלו, שוב הזדמנות פז עבור ישראל לקבל לגיטימציה לגבולות 1949 ולפתרון הסכסוך, אך אבוי, האידיאולוגיה רוצחת את רבין וקוטעת הזדמנות זו באיבה. מספר פיגועי טרור ספורדיים גורמים לעם הישראלי חסר הסבלנות -- מה בדיוק חשבו, שחתיכת נייר תיתן תוצאות מיידיות? -- להעדיף את ביבי על פרס, ותחת הסיסמא "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" עוצרת ממשלת ביבי את המומנטום וכך נהרסת ההזדמנות לטפל בסכסוך בהלם עם סיכויים טובים להצלחה.

ההזדמנות הבאה להשגת שלום נוצרת עם בחירתו של ברק, אך נכשלת, בין היתר, משום שגם הוא לא יכול היה להתגבר לגמרי על החמדנות הישראלית לגבי נכסי הדלא-ניידא בשטחים הכבושים. יחד עם זאת, ראוי לציין שתכניתו -- למרות שהייתה מעט מדי ובאה מאוחר מדי -- הייתה מהפכה אמיתית במנטליות הישראלית.

עכשיו מגיע תורם של הפלשתינים לאבד את הסבלנות ופרובוקציה מיותרת מצד אריאל שרון מספיקה להצית את האינתיפאדה השנייה ולהחזיר את הסכסוך מהזירה המדינית לזירת האלימות. ושרון, שאלימות הייתה מאז ומתמיד מגרש המשחקים שלו, משיב לערפאת מנה אחת אפים והורס את תשתיות הפאתח. ומי קוצר את הפירות של איוולת זו אם לא חמאס, שלימים מנצח בבחירות וכובש את השלטון בעזה בכוח הזרוע?

הפלונטר, או מלכוד 22, ביחסנו עם הפלשתינים בתקופת שרון היה, שהם הצדיקו את הטרור על בסיס קיום הכיבוש ואנו הצדקנו את הכיבוש בגלל קיום הטרור. הדרך לצאת ממעגל קסמים זה הייתה שאחד הצדדים יתחיל בתהליך לפי העיקרון של שטחים תמורת שלום או שלום תמורת שטחים, ואז הצד השני יתגמל אותו, וכך הלאה בשלבים.

ההתנתקות הייתה יכולה להיות הצעד הראשון (והאידיאלי) שלנו בכיוון זה אם היא הייתה מוצגת בצורה זו, דהיינו, בתור ג'סטה שלנו כתחילתו של הסדר דו-צדדי. אך שרון, כדרכו בקודש, פועל כמו בולדוזר, פיל בחנות חרסינה. וכך נתפשת ההתנתקות על ידי הפאתח כצעד מתריס ("אנחנו הישראלים נקבע את הגבולות בצעד חד צדדי מבלי להזדקק לתיאום עמכם") ועל ידי החמס בתור בריחה, כלומר, כפירות הטרור שהפעילו. ההתנתקות הוצגה לישראלים על ידי ממשלת שרון לא כקרבן ישראלי למען השלום, רעיון שהישראלים הקמצנים היו מתקשים לעכל, אלא כאינטרס ישראלי -- לחסוך בצורך להגן על יישובי גוש קטיף. וכך מבוזבזת שוב הזדמנות לקדם את השלום. כדי למנוע אי הבנה ובניגוד לטענת הימין, השגיאה לא הייתה ההתנתקות עצמה, שהייתה מחויבת המציאות, אלא האופן בה הוצגה ובוצעה.

מגיעה מלחמת לבנון השנייה: ישראל המפונקת, שמחזיקה במעצר וללא משפט אלפי פלשתינים "חטופים" מהגדה והרצועה ואחדים אפילו מלבנון, לא יכולה לשאת את החרפה שריבונותה מופרת כששניים מחייליה נחטפים על ידי החיזבאללה והיא יוצאת למלחמה, כביכול על מנת להחזירם. טילים נופלים על ערים מרכזיות בצפון ישראל וגורמים נזק רב בנפש וברכוש. לראשונה המלחמה עוברת לעורף. למרות כוחה הרב, נכשלת ישראל במלחמתה בחיזבאללה. העם והאופוזיציה מאשימים את אולמרט בכישלון למרות ש85%- מהעם עמד מאחרי החלטת הממשלה לצאת למלחמה, וראש האופוזיציה, כן כן, הביבי הזה, אמר מיד עם פרוץ המלחמה: "אהוד, כולנו מאחריך".

הלקחים המתבקשים מהמלחמה היו צריכים להיות: (1) שישראל לא יכולה יותר לשחק את הבריון השכונתי ושיש מגבלות מובנות להפעלת כוח (ראה ערך: פיל הנלחם ביתוש), ו- (2) שהמלחמה הבאה תפגע בעורף אולי אפילו פי עשרת מונים ממה שפגעה בו במלחמה זו, אולי אפילו באופן בלתי נסבל, וזאת כשהמדינה תהייה חסרת אונים מלהושיע.

כל אדם הגיוני היה אומר שהעם, בעקבות המלחמה, היה צריך לפנות שמאלה ולהפוך כל אבן במטרה להשיג שלום. אבל עמנו המתאבד פנה דווקא לתמוך יותר במפלגות הימין שהאידיאולוגיה שלהם, איך לא, מרחיקה את הסיכוי לשלום.

ונעבור להווה: בניגוד למלחמת לבנון השנייה, מלחמת עזה הראשונה -- הידועה גם בשם "עופרת יצוקה" -- נתפשת על ידי הציבור דווקא כסיפור הצלחה, הוכחה לכך שגם מפלגה מתונה ושוחרת שלום יודעת לנהל מלחמה כשצריך. והנה, למרבית הפלא, אותו עם שהכי-לא-רוצה-להיות-פרייר- ובסוף-יוצא-הכי-פרייר-שיש (הידוע גם בשם עמישראל), לא רק שלא חוזר לתמוך ביתר שאת בגוש המתון (קדימה, עבודה, מר"צ) , אלא מיימין עוד יותר.

יתר על כן, הציבור הישראלי מאשים בצדק את הפלשתינים בכך שהם עושים את הבחירה הלא נכונה, כלומר, במקום לתמוך בפתח, שהיא מפלגה פרגמטית המכירה בישראל ומוכנה להגיע להסכם עמה בתנאים שישראל יכולה לחיות עמם, הם בוחרים בחמס, מפלגה אידיאולוגית, שלמען האידיאולוגיה שלה לא מהססת להקריב את ההווה והעתיד גם יחד ולגרום על ידי כך סבל רב ומיותר לעמם.

והנה, כמה אירוני, אנחנו עושים בדיוק אותו דבר, כלומר תומכים בגוש מפלגות אידיאולוגית (ליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי ושכמותם) שמרחיקות אותנו מהשלום, במקום בגוש המפלגות הפרגמטיות (קדימה, עבודה, מרץ) השואפות לשלום גם במחיר וויתורים כואבים. כך יוצא, שאם מישהו חשב פעם שלישראלים יש יותר היגיון קיומי מאשר לפלשתינים, שישכח מזה.

כדי להבין מדוע האידיאולוגיה של מפלגות הימין היא הרסנית, כדאי לשים לב לכך שאידיאולוגיה זו מחייבת, למשל, "ירושלים מאוחדת כבירת ישראל הנצחית". כלומר, לא מספיקה לנו ירושלים המערבית שבהחלט יבולה לשמש כ"בירת ישראל הנצחית", אלא שמחובתנו להתעקש לספח אליה גם שטחים המיושבים על ידי יותר מרבע מיליון פלשתינים.

יוצא אפוא, שבו בזמן שמצד אחד אנחנו מקפידים כל כך שישראל תהיה מבחינה דמוגרפית מדינת יהודים ולכן אנו לא רק מתנגדים, ובצדק, למימוש "זכות השיבה" של פליטי 1948, אלא אפילו שוללים מערבים ישראלים את האפשרות להביא ארצה את כלותיהם הפלשתיניות, הרי מצד שני, אנו מתעקשים לספח למדינה כנגד רצונם ובניגוד מוחלט לאינטרס הציוני, רבע מיליון פלשתינים. וזאת רק -- ויסלח לנו אלוהים על חמדנותנו שהיא הפרה בוטה של הדיבר "לא תחמוד" -- כדי להוסיף עוד קצת נכסי דלא ניידא לא לנו לשטח ריבוני של ישראל.

ואם מישהו ינמק את התעקשותנו לסיפוח ירושלים המזרחית על בסיס "קדושתה של ירושלים", כדאי שישאל את עצמו, האם באמת תהייה ירושלים עיר יותר קדושה תחת ריבונות ישראלית כשהמחיר לכך יהיה שפיכות דמים לנצח, או שאולי עקב תוצאות אלה, תהפוך ירושלים להיות העיר הכי טמאה בעולם?

וכאילו אין די בבעיית ירושלים, הרי הליכוד מתנגד גם להורדת התנחלויות ובאשר לסוריה, מתנגד להחזרת הגולן. בקיצור, אם הליכוד ידבק באידיאולוגיה שלו (ואם לא, הריהו משקר במצח נחושה), אין שום סיכוי שיביא שלום, לא עם הפלשתינים, לא עם סוריה, ולא עם מדינות ערב המתונות, וכך יאלץ אותנו לחיות על חרבנו לעד בתור הPARIAH של העולם התרבותי, ובסופו של דבר, כשיתרוננו הצבאי ילך ויאזל, להיות אפיזודה שתוקא מן האזור לקול תרועותיהם של רבים.

עם סיום מלחמת עזה הראשונה שהחזירה את כושר ההרתעה שלנו, עם עלייתו של אובמה לשלטון והתחייבותו להשיג שלום בינינו לין שכנינו, עם האיום האיראני וכל עוד שיוזמת השלום של סעודיה תקפה, נוצרת הזדמנות פז, ואולי ההזדמנות האחרונה, לפתור את הסכסוך עם לפחות החלק הפרגמטי של העם הפלשתיני, ועל ידי כך לבודד את החמס ולהפכו לארגון שולי ומוחרם.

אם נחמיץ הזדמנות אחרונה זו, נעמוד במסלול התנגשות גם עם אמריקה וגם עם האיחוד האירופאי ונישאר מוחרמים ומנודים על ידי כל העולם התרבותי, פרט, אולי, למיקרונזיה.

האידיאולוגיה של מחנה הימין לא מאפשרת השגת שלום בדיוק כפי שעושה האידיאולוגיה של חמאס. טענתה של קדימה בקמפיין שלה, שביבי יביא לקרע עם אמריקה, אינה ספין, אלא תוצאה בלתי נמנעת מהאידיאולוגיה של מחנה הימין שעומדת בסתירה מוחלטת לכוונתו של אובמה להשכין שלום באזור.

ממשלת ימין בישראל -- המקבילה של ממשלת חמס ברצועה -- כמוה כהתאבדות לאומית. אסור לנו לתת לזה לקרות. למעשה, גם מי שמזדהים יותר עם מר"צ או עם העבודה מאשר עם קדימה צריכים לשקול הפעם להצביע קדימה, משום שהאפשרות הריאלית היחידה למנוע כוננותה של ממשלת ימין היא שקדימה תהיה המפלגה הגדולה ביותר.

מעשה התאבדותי נוסף של עמישראל שיש לו השלכות על יחסנו עם הערבים והעולם הייתה סילוקו של אחוד אולמרט, דווקא בשעה היסטורית זו שמנהיגותו הייתה האופטימלית, וזאת בגלל עניין שולי שהוא בבחינת עבירה טכנית שאינה רלוונטית לתפקודו הנוכחי. נכון, קיבל כסף מטלנסקי, ואפילו במעטפות, אבל אין שום הוכחה שבעקבות זה גרם נזק למישהו. שוב תוצאה עגומה בה אידיאולוגיה (טהרנות במקרה זה) מועדפת על שיקולים פרגמטיים. אם אהוד אולמרט היה נשאר בתפקידו, תהליך השלום בו החל היה נמשך, ולא היו מתקיימות בחירות בהן הימין מנצח.

ולסיום, טיפ קטן לאחמד טיבי. אני מבין שיש לך סיבות טובות לשנוא את ליבני, אבל אם תיתן יד להיווצרותה של ממשלת ימין על ידי סירובך לשמש גוש חוסם, אתה יורה לעצמך ברגלים והופך גם אתה מתאבד. האמן לי ד"ר, לא חסרים מתאבדים באזורנו האומלל. אנא, אל תחזור על השגיאה שעשה המיעוט הערבי לאחת התקרית בכפר קנא, או לאחר מאורעות אוקטובר 2000 שמתוך נקמה (במקרה הראשון בפרס, בשני בברק) העלה לשלטון את הימין להוותו ולהוותנו.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן