1. התובע הוא בני אליהו (להלן - התובע או אליהו). הנתבע הוא גדי בן שמואל (להלן - הנתבע או בן שמואל). אין מחלוקת, כי בעת הגשת התביעה כיהן התובע, מזה מספר שנים, כמבקר עיריית טבריה (להלן - העירייה). הנתבע היה עובד העירייה. בין היתר, שימש כמנהל מחלקת רישוי עסקים, פיקוח וחזות העיר.

2. עניינה של התביעה במכתב ששלח הנתבע ביום 8.6.03 (נספח א' לכתב התביעה, להלן - המכתב או הפרסום). על פי כותרתו, המכתב מופנה למבקר המדינה וליועץ המשפטי לממשלה. מפאת חשיבותו, אביא את נוסחו של המכתב, בהשמטות קלות:

4. (א) לטענת התובע, העתק מן המכתב נשלח לעיתונאי מקומי בשם חיים חליווה (להלן - חליווה). לטענת התובע, חליווה אישר כי המכתב הגיע אליו כעיתונאי (עמוד 29 שורות 22 - 23). תשובתו האמורה של חליווה מעורפלת. לא ניתן ללמוד ממנה כי המכתב נשלח אליו על ידי הנתבע.

(ב) מן הראיות שבפניי עולה, כי המכתב צורף על ידי הנתבע לתצהיר עליו חתם (ראו פיסקה 4 לנספח א.ב. 26 לתצהיר התובע). התצהיר האמור, עליו חתם הנתבע, הוגש ביום 15.6.03 בהליכים אחרים (ת.א. 2364/01 ות.א. 2204/02 בבית משפט השלום בטבריה).

(ג) הנתבע טען כי אינו זוכר שמסר את התצהיר בהליך האחר, נספח ב.א. 26 לתצהיר העדות הראשית של התובע (עמוד 37 שורה 2, 31; עמוד 38, שורות 9 - 12). לא אוכל לקבל עדות זו. התצהיר הוגש. חתימת הנתבע שעליו לא הוכחשה. עולה מן התצהיר בבירור, כי המכתב נשוא התביעה שבפניי צורף אליו (פיסקה 4). התשובה המתחמקת שמסר הנתבע בשאלה פשוטה זו מעלה סימן שאלה מעל גירסתו. אין חולק, כי חליווה הוא צד להליכים האמורים, וכי התצהיר ניתן לבקשת בא כוחו של חליווה, אשר ביקש מן הנתבע למסור תצהיר אודות התלונה שהגיש (עדות הנתבע, עמוד 59, שורה 24 - 27).

(ד) עם זאת, אין בכך כדי להוות פרסום של המכתב, העשוי להקים עילה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע). סעיף 13(5) לחוק קובע, כי פרסום על ידי עד, שנעשה תוך כדי דיון בבית משפט, לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי. הוראת סעיף 13(5) קובעת העדר חבות ביחס לפרסומים הנופלים בגדרה. היא נתפרשה בפסיקה פירוש רחב. היא חלה על "... כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים" (דברי כב' השופט ברנזון בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (1974), בפיסקה 1 לפסק הדין). בגדר זה, היא חלה על תצהיר הנמסר בהליך משפטי, ועל הנספחים המצורפים לו. משכך, אין בעניין האמור כדי להשליך על היקף הפרסום בהליך שבפניי.

5. התובע טען כי המכתב נשלח גם למנכ"ל משרד הפנים, מנכ"ל משרד המשפטים ומנהל אגף הביקורת ברשויות המקומיות (פרוטוקול, עמוד 15 שורות 6 - 10). טענה זו לא הוכחה בראייה קבילה. אני דוחה את הטענה.

6. מעדות הנתבע עולה כי שיתף את חברו אבנר סלאח (להלן - סלאח) במשלוח המכתב נשוא התביעה, וכי מסלאח הדבר נודע ככל הנראה לאנשים נוספים (ראו עדות הנתבע, עמוד 61, שורות 1 - 7). לא ברור מן העדות כי סלאח קיבל העתק מן המכתב, או ידע את תוכנו המדוייק. במצב זה, לא אוכל לקבוע ממצא כי נעשה פרסום, במובן חוק איסור לשון הרע, של המכתב לסלאח.

7. מהלך הדיון להלן יהיה כזה. תחילה, אבחן האם יש בפרסום משום לשון הרע על התובע. מסקנתי היא כי במספר טענות במכתב יש לשון הרע. אחרי כן, אדון בטענות הנתבע להגנות שונות לפי חוק איסור לשון הרע. תחילה אדון בהגנת האמת בפרסום. אחרי כן, אדון בהגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לה טוען הנתבע. מסקנתי היא, כי קמה לנתבע אחריות בלשון הרע כלפי התובע. בהמשך לכך, אדון בשאלת הסעד לו זכאי התובע בנסיבות העניין.

8. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשות מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו

בסעיף זה, 'אדם' - יחיד או תאגיד"

9. השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי בשלב הראשון של פעולת הפרשנות של הביטוי, "... יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת..." (דברי כב' הנשיא א' ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004),

1 במהלך הדיונים ניתן ספרור נפרד לעמודי הפרוטוקול בשתים מישיבות ההוכחות. למען הנוחות והסדר הטוב, סומנו מספרי העמודים מחדש לצורך פסק הדין, על מנת ליצור ספרור רציף ולמנוע את הצורך בהפניה חוזרת ונשנית למועד הדיון הרלוונטי.

בפיסקה 9). עוד נפסק, כי במסגרת שלב זה, "...... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר". צויין גם, כי "יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר" (שם, בפיסקה 13).

10. הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ד' ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002), בפיסקה 6 לפסק הדין).

11. במכתב יש מספר פרופוזיציות, אשר בכל אחת מהן יש משום לשון הרע על התובע.

(א) נטען במכתב כי התובע מנצל לרעה את מעמדו כמבקר. בהקשר זה נטען כי התובע רודף את הנתבע ונוקם בו. נטען גם כי התובע ניצל את מעמדו כדי להשמיץ את הנתבע. כן נטען בהקשר זה כי עבודתו של המבקר ברובה נגזרת מסגירת חשבונות. נטען כי עניינים רבים הקשורים במקורביו או בבני משפחתו של התובע אינם מטופלים, למשל בנייה עסקית לא חוקית של אחיו של התובע.

(ב) נטען במכתב כי התובע נבחר לתפקידו שלא כדין, למרות שלא ענה על חלק מהקריטריונים, ובחירתו נובעת מקשרים פוליטיים. בהקשר זה נטען עוד, כי התובע דאג לכך שבישיבה של מועצת העיריה בה נבחר הגיעו גורמים שליליים, לרבות נרקומנים, מטעמו, וזאת כדי להתמודד עם קשייו של התובע בדיון האמור.

(ג) נטען כי בכוונתו של התובע להשתלט על הסניף המקומי של תנועת "שינוי", באמצעים לא חוקיים. נטען גם כיהתובע השמיץ את הנתבע בפניי גורמים שונים בתנועה זו.

12. על פי אמות המידה עליהן עמדתי יש בכל אלה משום לשון הרע ביחס לתובע. יש בטענות כדי לפגוע במשלח ידו של התובע. הדברים אמורים בוודאי בשים לב לתפקידו בעת הגשת התביעה, כמבקר עירייה. תפקיד מסוג זה דורש רמה גבוהה של ניקיון כפים ויושר. המכתב מייחס לתובע שיקולים זרים במילוי תפקידו. הוא מייחס לתובע סטיה מהותית מן השורה במילוי תפקידו. הוא אף טוען כי עיקר עבודתו של התובע משקפת סטייה מן השורה. בתוך כך נטען, כי במקרים רבים הועלמה עין ממעשים של קרובי משפחה של התובע. כל אלה פוגעים פגיעה מהותית בשמו הטוב של התובע. הוא הדין בטענה כי מינויו של התובע היה שלא כדין, כי הוא מתכוון להשתלט על סניף של תנועה פוליטית באמצעים לא חוקיים, או כי הוא משמיץ את הנתבע בפניי מי מחברי התנועה האמורה. גם הטענה, בדבר שימוש מצד התובע בגורמים שליליים בישיבה בה נדונה בחירתו, נוטה לבזות את התובע, להשפילו ולפגוע במשרתו. הדברים אמורים בוודאי בשים לב לטענות האחרות שבמכתב, הן לעניין דרכי המינוי של התובע לתפקיד והן לעניין האופן בו הוא ממלא אותו.

13. על רקע זה, יש לבחון האם הנתבע הוכיח הגנה מן ההגנות המנויות בחוק איסור לשון הרע. לכך אפנה עתה. תחילה, אדון בהגנת האמת בפרסום.

14. הגנת האמת בפרסום חלה על פרסומים של טענות שבעובדה. על מנת שהגנה זו תחול, יש לקבוע תחילה האם הטענות שבמכתב הינן, במהותן, טענות עובדתיות. לגבי ההבחנה בין טענה שבעובדה ובין הבעת דעה נאמר בספרות, כי

"השאלה אם פרסומים שונים מהווים תיאור עובדתי או שיש בהם משום הבעת דעה גרידא של הכותב, איננה פשוטה. האבחנה נעשית עפ"י השכל הישר וכללי ההיגיון, ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה ... פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו, כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו. האבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על פי 'הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר'. אותו הרושם ייווצר עקב ניסוחה של האמרה, מקומה בפרסום ומבנה הפרסום בכללותו "

(א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז- 1997, בעמוד 310; ראו גם ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55).

15. במקרה שבפניי, לשון הרע שבמכתב אינה הבעת דעה. במבחן הקורא הסביר, הנטען במכתב מתפרש כטענות עובדתיות, הן לעניין עמידתו של התובע בקריטריונים במכרז בו התמודד; הן לעניין הנסיבות של ישיבת מועצת העירייה בה נבחר התובע לתפקידו; הן לעניין האופן בו ממלא התובע את תפקידו; והן לעניין מעשים בקשר לסניף של תנועת שינוי. כל אלה הן טענות שבעובדה. מכאן, כי הגנת האמת בפרסום היא הגנה רלוונטית במקרה זה. לשאלה האם הגנה זו הוכחה אפנה עתה.

16. נקודת המוצא לדיון בהגנת האמת בפרסום היא, כי נטל השכנוע לבסס את אמיתות הפרסום רובץ על הנתבע, שהוציא לשון הרע (ראו ע"א 670/79 מזרחי נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פ"ד מא(2) 169 (1987) בעמוד 186). בהקשר זה צודק התובע בטענתו, כי לפחות חלק מהטענות נושאות גוון פלילי, שכן הן מייחסות לתובע, בפועל, מעשים העולים כדי הפרת אמונים של עובד ציבור (ראו סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). לגבי טענות כאלה, נפסק כי רובץ על הנתבע נטל להביא ראיות בעלות "... משקל משמעותי ביותר, התואם את חומרת ההאשמות" (ע"א 2657/04 וילדר נ' ניסנקורן (2006), בפיסקה 21 לפסק הדין). על רקע זה אבחן עתה, נוכח הראיות וטענות הצדדים, האם הוכחה אמיתות הפרסום.

17. בחירתו של התובע לתפקיד המבקר הפנימי של העירייה. בהקשר זה טען הנתבע כי התובע לא עמד בקריטריונים החוקיים לבחירתו לתפקיד כמבקר פנים. לטענת הנתבע, התובע לא ענה על תנאי הסף של בעל ניסיון של שנתיים בעבודת ביקורת (סעיף 167(ג)(5) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן - פקודת העיריות)).

18. הנתבע טען בקשר לעניין זה, כי קיבל לידיו את קורות החיים של התובע (עמוד 51, שורה 11, 27), מעובד בכיר בעירייה (עמוד 51, שורה 29). הוא לא מסר את פרטיו של אותו עובד (ראו דיון בעמוד 52, החל בשורה 8). קורות החיים לא הוצגו. לא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה. במצב זה, אין בטענה זו של הנתבע כדי לבסס את אמיתות הפרסום שעשה.

19. (א) זאת ועוד, על פי תצהירו של התובע, אשר לא נסתר בנקודה זו, במסגרת עבודתו ככלכלן וכמנהל מדור תקציבים בחברת בזק, עסק בביקורת כספים של גופים ויחידות סמך של אגף הכלכלה בחברת בזק (פיסקה 4 לתצהיר עדות ראשית). כמו כן, כיועץ אסטרטגי נתן שירותי ייעוץ וביקורת לרשויות מקומיות (שם). הדברים לא נסתרו.

(ב) אדרבא, התובע עמד בעדותו על כך שגם היה לו ניסיון בביקורת ברשויות מקומיות, אותו צבר במהלך עבודתו בחברה בשם יעולית, החל באוקטובר 1994 (עדות התובע, עמוד 11, שורות 10 - 13, שורה 27 עד עמוד 12 שורה 2). אף דברים אלה לא נסתרו. במצב זה, לא הוכיח הנתבע את טענתו כי התובע לא עמד בדרישות הדין לעניין זה.

20. (א) הנתבע טען (פיסקה 55 לתצהירו המתוקן; פרוטוקול עמוד 76 שורה 25 - 28), כי התובע היה נחות בכישוריו מרואה חשבון בשם אלי רוסו. על פי הטענה, בשל היות המכרז תפור, רוסו הסיר את מועמדותו. מן המסמכים שבפניי עולה כי כלל אין בנמצא רואה חשבון בשם זה (הודעת מזכיר מועצת רואי החשבון מיום 9.10.07, נספח לא' לתצהיר ההזמה של התובע). יש בכך כדי להעצים את הקושי לסמוך על עדותו של הנתבע.

(ב) אוסיף, כי הנתבע לא המציא מסמך כלשהו המלמד כי אדם בשם האמור השתתף במכרז. הנתבע התנגד להגשתם של מסמכים אותם ביקש התובע להגיש, המלמדים על זהות המשתתפים במכרז (ראו המסמכים במסגרת נספח א.ב. 3 לתצהיר העדות הראשית של התובע). בהתנגדות זו יש ממש. לא ברור מי הכין מסמכים אלה. עורכי המסמכים לא הובאו לעדות. בנסיבות אלה, ההתנגדות מתקבלת. עם זאת, אין בכך כדי לסייע לנתבע להוכיח את אמיתות הפרסום.

22. (א) אף אמיתותן של טענות אלה לא הוכחה. בבית המשפט העיד סלאח, אשר היה חבר המועצה במועדים הרלוונטיים. סלאח העיד מטעם הנתבע. מעדותו עולה, כי בישיבה האמורה אכן היתה מהומה, ובמהלך הדברים מר סלאח לא היה רחוק מלעשות שימוש באקדח (עמוד 138, שורות 11 - 16, שם העיד סלאח כי נהג להגיע באופן קבוע לישיבות מועצה עם אקדח, בשל איומים שונים; ראו גם עדות עמרם שינו, פרוטוקול עמוד 5, שורה 23).

(ב) ברם, מעדותו של סלאח עולה בבירור כי את המהומה לא חוללו מקורביו של התובע. היא נגרמה בשל התנהגותם של אנשים שנפגעו מהקיצוצים בעירייה, בגידרם פוטרו 132 עובדים (בעמוד 139, שורה 8). לדברי סלאח, אחד המפוטרים שבר בקבוק ורץ לעברו, ואז סלאח התכופף לכיוון האקדח שלו, אך לא הספיק לשלוף אותו בטרם נעצר התוקף (עמוד 140, שורות 18 - 25). סלאח הוסיף כי אקדח לא נשלף לגובה, לא התרומם מעל פני השולחן (עמוד 141, שורה 1). סלאח גם הכחיש כי איים או אמר שברשותו אקדח (עמוד 140 שורה 27). הוא הוסיף כי האקדח היה מוסתר בתוך תיק או שקית (עמוד 140, שורה 28). יצויין, כי סלאח לא זכר אם קרובי משפחה של התובע היו בישיבה (עמוד 143, שורה 9).

23. כאמור, סלאח הובא להעיד מטעם הנתבע. עדות סלאח אינה תואמת את עדות הנתבע, לפיה המהומה התרחשה על רקע התנגדותו של סלאח למינויו של התובע, ועל רקע התקפתו על ידי בני משפחתו של התובע (ראו פיסקה 19 לתצהיר המתוקן מטעם הנתבע). סלאח הוא עד נטול פניות. על פי עדותו שלו, אשר לא נסתרה, הוא חבר של שני הצדדים להליך, ואף ניסה לפשר ביניהם (עמוד 137, שורות 18 - 23). יודגש, כי חרף אי ההתאמה בין עדותו ובין עדות הנתבע, הנתבע בחר שלא להציג לו בחקירתו את התיזה לה טען בתצהירו. במצב זה, אני מעדיף ללא קושי את עדותו של סלאח על פני זו של הנתבע בנקודה זו.

24. אוסיף, כי מעדותו של עמרם שינו עולה תמונה דומה. שינו העיד כי הגיע לישיבה בשל בעיות שונות שלו ושל בני משפחתו, הקשורות לעיריה: לטענתו, הוא לא קיבל שכר, משכורתו של אחיו קוצצה, ולאביו היו בעיות עם הפנסיה. שינו העיד כי הוא היה נחוש שהעניין יגמר באותו מעמד, והתפרץ לעבר אבנר סלאח (עמוד 4 שורה 19 - 20; עמוד 5 שורות 13 - 22). הוא לא ראה קרובי משפחה של התובע במקום (עמוד 5 שורה 5). עד זה הובא מטעם התובע. עדותו באה מנקודת מבט הפוכה לזו של סלאח. היא מתארת תמונה דומה לזו אותה תיאר סלאח. יוצא, כי שתי העדויות האמורות תומכות האחת ברעותה. לרקען, קשה עוד יותר לקבל את גירסת הנתבע בנקודה זו.

25. כאן המקום לציין, כי במקום אחר טען הנתבע עצמו כי המהומה בישיבה האמורה נגרמה על ידי פורעי חוק, ובעקבות התנגדותו של הממונה על המנגנון, אבנר סלאח (פיסקה 8 לתצהיר שהגיש הנתבע בהליך אחר, נספח א.ב. 26 לתצהיר התובע). אין כל טענה באותו תצהיר, העוסק בתובע, כי מחוללי המהומה היו התובע או מי מטעמו. על רקע זה, קשה עוד יותר לקבל את הטענות העולות עתה לעניין זה. אני קובע, כי אמיתות הטענות הנוגעות לאירועי הישיבה האמורה, ובכלל זה הבאת גורמים שליליים מטעם התובע לצורך התמודדות עם קשייו הצפויים בדיון, לא הוכחה.

26. במכתב קשר הנתבע את מינוי התובע לתנועת ש"ס. אף טענה זו לא הוכחה. כשנתבקש הנתבע לבסס טענה זו בחקירתו הנגדית, השיב כי האחים של התובע היו פעילים של תנועת ש"ס בהרבה מערכות בחירות (עמוד 64, שורה 9). הוא לא השיב תשובה עניינית לשאלה האם התובע עצמו היה פעיל בתנועת ש"ס (עמוד 64, שורה 13, 20). היה ברור, כי אין לו ידיעה ממשית על עניין זה. בתוך כך, טען הנתבע כי התובע קשור לתנועת "שינוי" (עמוד 64, שורה 18). יש ממש בטענת התובע, כי המדובר בשתי תנועות המצויות בעימות פוליטי. על רקע זה מוזרה הטענה הקושרת את התובע בה בעת לשתיהן. כך או כך, טענות הנתבע בהקשר זה לא חרגו מגדר שמועה בלתי מבוססת. לא הובאה ולו ראשית של ראייה ממשית להוכחתן. אני קובע, כי גם אמיתותן של טענות אלה לא הוכחה כנדרש.

28. (א) הנתבע טען בהקשר זה כי התובע הגיע אישית על מנת לצלם את ביתו. לטענת הנתבע, יש בכך חריגה מסמכותו כמבקר פנים. התובע הודה כי הגיע אישית לצלם את ביתו של הנתבע (עמוד 16, שורות 1 - 2). עם זאת, לא ניתן לקבוע כי המדובר בחריגה מסמכות, או בסגירת חשבונות, כנטען. התובע העיד כי צילם את ביתו של הנתבע תוך כדי ולשם הכנת תגובה למכתב ששלח התובע ליועץ המשפטי לממשלה, על מנת להראות כי בבית הנתבע יש חריגות בנייה (פרוטוקול עמוד 16, שורות 1 - 5, 25 - 29; עמוד 17, שורות 4 - 7). התובע הסביר, כי פעל בדרך זו על מנת להראות כי הנתבע טובל ושרץ בידו (עמוד 16, שורה 29).

(ב) הסבר זה מקובל עליי. אכן, גם הנתבע אישר כי התובע צילם את ביתו לאחר משלוח המכתב נשוא התביעה (עמוד 58, שורה 8). במכתב נכתבו דברים המהווים לשון הרע לא קלה על התובע. התמודדות עם המכתב, בין היתר על ידי הוכחה כי הנתבע אינו האדם המתאים להעלות טענות שעניינן קיום החוק, היא דרך פעולה לגיטימית (השוו בהקשר זה גם לסעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע).

(ג) יש להעיר, כי הנתבע נקלע בהקשר זה לקושי נוסף. הוא טען, כי בעקבות צילום ביתו והמשך רדיפתו על ידי התובע הוא הגיש תלונה למשטרה ביום 3.7.03 (מוצג ג.ב.ש 23 לתצהיר הנתבע; ראו עמוד 58, שורה 10). הוא טען בסיכומיו כי מכתבו נשוא התביעה נשלח ביום 6.8.03, לאחר שמיצה את כל האפשרויות לשם הפסקת התנכלויות התובע. ברם, המכתב נשוא התביעה הוא מיום 8.6.03. בניגוד לנטען, המכתב קדם בזמן להגשת התלונה האמורה.

29. לטענת הנתבע, התובע רדף את הנתבע בעניין תשלום אגרת שלטים אודות "חלילית" אשר לטענת הנתבע חויב בה שלא כדין. לטענתו, כל בעל עסק שמחויב שלא כדין מזוכה במקרה כזה. לטענתו, התובע בחר להתנכל לו ולציין את הדבר בדו"ח המבקר, בלא שהיה לכך בסיס.

30. (א) לא שוכנעתי גם מטענות אלה. התובע נחקר לעניין דו"ח ביקורת בו התייחס לנושא השלטים. הוא מסר הסברים מפורטים לגבי הדו"ח, אשר לא נסתרו (ראו פרוטוקול, עמוד 19 שורה 4 ואילך).

(ב) זאת ועוד. מן החומר שבפניי עולה כי השלטים אשר לטענת הנתבע חויב בגינם שלא כדין (נספח ג.ב.ש 12 ו - 13 לתצהיר הנתבע) אינם השלטים הנזכרים בדו"ח המבקר. אפרט בקצרה.

ראשית, קיים הבדל בין שטח השלטים המפורטים בדו"ח הביקורת, ובין אלה המפורטים בהודעת החיוב עליה נסמך הנתבע. הודעת החיוב נוקבת בשטחים של 2 מ"ר ו - 2.37 מ"ר. דו"ח הביקורת עוסק בשלטים אחרים, בשטח של 2.8 מ"ר ומ"ר אחד (ראו החלק הרלוונטי מתוך דו"ח הביקורת, א.ב. 16 לתצהיר העדות הראשית של התובע). על רקע זה קשה לסמוך על טענות הנתבע בנקודה זו.

שנית, החיובים להם מפנה הנתבע הם משנת 2002, שנים רבות לאחר כתיבת דו"ח הביקורת על ידי התובע.

שלישית, דו"ח הביקורת משנת 1996 עוסק בשלטים על חנות בשם "חלילית". לעומת זאת, מכתבו של הנתבע משנת 2002 עוסק בשלטים בשתי חנויות בשם "וידאו 7" ו"אייל מחשבים".

רביעית, אי ההתאמות האמורות הוצגו בחקירה נגדית לנתבע, והוא לא מסר תשובה עניינית אשר יש בה כדי להניח את הדעת (ראו בעמוד 75, שורה 10 ואילך).

(ג) יוצא, כי לא הוכח קשר כלשהו בין דו"ח הביקורת, ובין המסמכים שצירף הנתבע לתצהירו.

31. (א) הנתבע טוען כי לאורך השנים התובע השמיץ אותו בעיתונות. הוא מפנה בהקשר זה לנספחים ג.ב.ש. 16 ו - 17 לתצהיר העדות הראשית מטעמו.

(ב) נספח ג.ב.ש. 16 הוא כתבה המתארת את הממצאים בדו"ח הביקורת לשנים 1996 - 1997, הנוגעים לנתבע. היא כוללת ציטוטים מהדו"ח. אין בפניי ראייה, כי התובע עומד מאחורי הפרסומים. אדרבא, בכתבה דווקא מופיעים ציטוטים ממכתב ששלח הנתבע לראש העירייה בעקבות הדו"ח, ומדברים שאמר הוא לכתב העיתון. התובע מצוטט כמי שמגיב לדברים אלה. על רקע זה, ודאי שלא אוכל לקבוע כי התובע אחראי לפרסום זה.

(ג) נספח ג.ב.ש. 17. המדובר בכתבה העוסקת בניגוד עניינים של הנתבע. גם כאן, אין ציטוט מדברי התובע, כי אם מדברי הנתבע דווקא. אין בפניי תשתית עובדתית, המאפשרת לקבוע כממצא כי התובע אחראי לפרסום זה.

32. (א) הנתבע מפנה לעדות מוטי מרדכי (להלן - מרדכי), אשר כיהן כחבר מועצת עיר 10 שנים. מרדכי היה חבר בוועדת תכנון ובנייה ויו"ר ועדת הביקורת בעירית טבריה. מרדכי העיד (עמוד 25, שורה 23, עד עמוד 26, שורות 1 - 2), כי התפטר מתפקידו כיו"ר ועדת ביקורת בגלל שהתובע חרג מתפקידו והתערב אישית בפעילות השוטפת של העירייה. מרדכי נתן כדוגמא, התערבות של התובע לגבי אישור חשבוניות כתוצאה ממכרז של הרשות המקומית, ובשאלה אם צריך מכרז או לא (עמוד 26, שורות 15 - 16).

(ב) אין בכל אלה כדי להוכיח את הטענה שבפרסום בדבר ניצול מעמדו של התובע כמבקר או פעולה שמונעת מסגירת חשבונות. ודאי שאין בהם כדי להוכיח דבר מה לגבי "רובה" של עבודת התובע כמבקר, כנטען בפרסום. בהקשר זה יש לציין, כי מרדכי העיד שטענותיו הן בעלות אופי נקודתי (עמוד 25, שורה 22).

33. (א) הנתבע מפנה לעדות חיים חליווה (להלן - חליווה). המדובר בעיתונאי אשר טען כי לאחר שפרסם כתבה על התובע, שכותרתה "שונא מתנות יחיה", היתה רדיפה כלשהי על ידי התובע (פרוטוקול עמוד 29 שורות 26 - 27). חליווה תיאר את תחושתו כי בהמשך לפרסום האמור הוא הפך למטרה (עמוד 29 שורה 27). הוא העיד, כי התובע הוציא דו"ח ביניים בנושא פרסומים של העירייה בכלי התקשורת (עמוד 29, שורה 27). לטענתו, בדו"ח האמור פירט התובע הנחיות לגבי אופן החלוקה של פרסומי העירייה בכלי התקשורת השונים (בעמוד 28, שורות 28 - 29), על רקע העובדה שהעירייה נהגה לפרסם בעיתונו של חליווה הרבה יותר מאשר בעיתונים אחרים (שם, שם).

(ב) לטענת חליווה, בדו"ח שפרסם ציין התובע כי יש עיתונאים או עיתונים שאינם ראויים להחזיק עט ביד (עמוד 30, שורות 7 - 8). חליווה טען עוד, כי התובע הוציא מכתבים והנחיות בהן חייב גופים נסמכים, נתן הוראות בכתב שלא לשלם לחליווה בגין פרסומים שבוצעו בעיתונו ואשר לא תאמו לטענת התובע את הנחיותיו, ודרש מגזבר העירייה שלא לשלם בגין פרסום שהוזמן כדין (עמוד 30, שורות 1 - 6). חליווה קבל גם על כך שהתובע התלונן עליו ללשכת העיתונות, מועצת העיתונות, קצין המחוז, ולעוד גורמים (עמוד 30, שורות 15 - 16).

(ג) חליווה חזר בו בהמשך מהאמירה כי התובע רדף אותו (עמוד 30 שורה 12). ניכר כי אינו חש בנוח עם התיוג האמור. עיקר טענתו היתה, כי לדעתו על מבקר להסתפק במתן דו"ח ביקורת, ולהימנע מפעולות נוספות, כגון מתן הוראות בכתב להימנע מתשלומים בגין פרסומים שהוזמנו כחוק (עמוד 30, שורות 4 - 7). הוא טען גם כי יש להימנע בדו"חות ביקורת מהערות דוגמת אלה שפורטו לעיל.

(ד) הדו"ח האמור לא הוצג. לא הוצגו גם הוראות בכתב כנטען. אין מחלוקת גם, כי חליווה והתובע היו מעורבים בהליכי לשון הרע בתיקים אחרים (עדות חליווה, עמוד 29, שורות 12 - 13). בהקשר זה יש לציין, כי אין מחלוקת שהתביעה שהגיש חליווה נגד התובע נדחתה (עדות חליווה, עמוד 30, שורות 9 - 10).

(ה) עם זאת, התובע לא התייחס לעדות חליווה בתצהיר ההזמה מטעמו. למעשה, אין בפניי גירסה ברורה מטעמו של התובע לגבי טענותיו של חליווה. אף שטענות אלה אינן נתמכות במסמכים מתבקשים, הן לא הופרכו בהליך זה. עולה מהן כי היתה בהקשר זה אפיזודה, אשר בה עשה התובע שימוש בכוחותיו כמבקר, בנושא פרסומים של העירייה בעיתונות, כאשר במקביל יש לו סכסוך אישי עם אחד העיתונים. מן העדויות עולה גם, כי היה בדרך בה הפעיל התובע את כוחותיו כדי לפגוע באותו עיתון. ודוק. אין בפניי תשתית על פיה אוכל לקבוע כי פעולותיו של התובע היו בהקשר זה שלא כדין, או כי חרג מסמכותו. עם זאת, דומה כי היה ראוי שהתובע יתנזר מפעולות, אשר עלולות להתפרש כנגועות בחשש לניגוד עניינים. במובן זה, עצם עיסוקו של התובע בנושא האמור ובדרך האמורה, מספק מידה מסוימת של תמיכה בטענות שעלו במכתבו של הנתבע.

34. הנתבע מפנה בהקשר זה למכתב של ראש עירית טבריה, מר בני קריתי, מיום 29.4.01 (נספח ג.ב.ש. 24 לתצהיר הנתבע). עניינו של המכתב ב"פרסום במקומונים - אינטרסים אישיים". ראש העיר כתב במכתב זה לתובע כי "אני רואה בחומרה רבה את מכתבך הנ'ל [לא ברור לאיזה מכתב הכוונה - ע.ש.] ובמיוחד את הסיפא שבמכתב. לא ידוע לי על בכיר כלשהו בעיריית טבריה שיש לו אינטרס אישי בעניין למעט אחד והוא אתה - המבקר. לא ברור לי כיצד אתה מעז להטיל דופי בהנהלת העירייה בנסיבות אלה והנני מצפה לקבלת הבהרה והתנצלות בעניין". מר קריתי לא הוזמן להעיד על ידי הנתבע. הוא לא נחקר על תוכן המכתב. לא הובהרו עד תום הנסיבות האופפות את משלוח המכתב. במצב זה, לא ניתן לייחס משקל של ממש למסמך זה.

35. הנתבע מפנה לעדות איתן עובד (להלן - עובד). המדובר בחבר מועצת העיר משנת 1998, אשר מילא תפקידים שונים בעירייה. לטענת הנתבע, עובד אישר כי התובע דחף וגרם לפיטורי הנתבע, וניצל את העובדה שחברי המועצה היו חדשים ולא הבינו את שנעשה וראו בתובע איש בר סמכא (עמוד 90, שורה 27 - 31). כן טוען הנתבע, כי התובע הוליך שולל את חברי המועצה גם בעניין פיטורי הנתבע, והוא מפנה למקום אחר בעדותו של עובד (עמוד 91, שורות 4 - 7). עיון בעדותו של עובד מלמד, כי לטענתו חברי המועצה סמכו על פעולת המבקר. עם זאת, לא עולה מעדותו כי לטענת עובד המבקר הוליך את המועצה שולל. עובד גם ציין, כי אינו יודע אם התמונה שהציג המבקר בפניי מועצת העירייה, ואשר בעקבותיה אושרו פיטוריו, היתה נכונה או לא (עמוד 91, שורה 1). בכל מקרה, אין בעניין זה כדי להוכיח את הטענות שהעלה הנתבע כלפי התובע בפרסום.

36. (א) הנתבע נשען על טענה אחרת של עובד, לפיה התובע ביקש מעובד להעסיק את אשתו, וכך היה. לאחר שהתברר שאינה מתאימה עובד פיטר אותה, ומאז התובע החל לרדוף אותו לטענתו (עמוד 92, שורות 13 - 16). עובד העיד כי האירועים האמורים התרחשו במאי או יוני 2003 (עמוד 99, שורות 9 - 10).

(ב) תצהירו של בועז יוסף (להלן - יוסף) ותצהיר הזמה של התובע סותרים את עדותו של עובד בנקודה זו. על פי הטענה, היזמה להעסקת אשתו של התובע היתה של בועז יוסף ושל איתן עובד, ולא של התובע (ראו בפיסקה 7 לתצהיר יוסף; באופן דומה, ראו בפיסקה 19 לתצהיר ההזמה של התובע).

(ג) הנתבע טוען כי אין לתת משקל לעדותו של יוסף. לפי הטענה, העד שימש כמבקר העירייה ואחרי כן כגזבר העירייה. הוא העיד כי הוא והתובע ובני משפחותיהם מבלים יחדיו (עמוד 152, שורות 4 - 7). עובדה זו יש להביא בחשבון. עם זאת, יוסף הותיר רושם אמין. דבריו לא נסתרו בחקירתו. אינני רואה סיבה שלא לתת משקל לעדותו.

(ד) הנתבע טוען כי יוסף נחקר בחקירה נגדית על פרשה בה נתפס עושה שימוש בכרטיס הנחות של העירייה. יוסף העיד כי נחקר במשטרה, וכי לא נפתח תיק בעניין, הואיל ובעניין לא היה דבר מן האמת (עמוד 152, שורות 22 - 23). העד אישר כי העניין לא עלה בדו"ח הביקורת (עמוד 152, שורה 25). ברם, לא הוכח כי המדובר בעניין שהיה בו ממש, ושהיה מקום להעלותו בדו"ח הביקורת. משכך, אין בטענה זו כדי לסייע בדרך כלשהי לנתבע.

(ה) בתוך כך נדחית טענת הנתבע, כי התובע נמנע מלבקר את יוסף במסגרת תפקידו בשל חברותם (פיסקה 51 לתצהיר הנתבע). לא הובאו ראיות ממשיות כי היה דבר מה, אשר התובע היה צריך לטפל בו כמבקר, ואשר נמנע מעשות כן בשל החברות האמורה.

(ו) נוכח דברים אלה, ובשים לב לעניין האישי הבולט של איתן עובד, בין היתר נוכח קביעות בדבר ניגוד עניינים בהם היה נגוע (ראו לעניין זה להלן), לא אוכל לקבוע ממצא בהקשר זה על בסיס עדותו של איתן עובד. לא אוכל להעדיף את עדותו של עובד על עדויות התובע ויוסף.

(ז) זאת ועוד, ביחס לנסיבות הפסקת העבודה של אשת התובע, העיד התובע כי הוא ואשתו קיבלו החלטה משותפת כי עליה להתפטר, נוכח תחושתה כי עובד אינו זקוק לה בעבודה (בפיסקה 20 לתצהיר ההזמה). דברים אלה לא נסתרו בחקירתו של התובע. אף לעניין זה, לא אוכל להעדיף את גירסתו של עובד. יוצא, כי לא אוכל לקבל את גירסתו של עובד ביחס למניע, כביכול, שהיה לתובע לרדוף אותו.

(ח) התובע מוסיף וטוען כי הפסקת עבודתה של אשתו לא פגעה ביחסיו עם עובד. התובע מפנה בהקשר זה לנספח ו' לתצהיר ההזמה שלו, אי - מייל של איתן עובד, מיום 20.3.2005, לפיו איתן עובד כותב לתובע כי הוא מצפה לתשובה "כנה והוגנת כפי שהיתה עד היום", ומוסיף לאחר קבלת תשובת התובע, כי "מקווה שהמשך ההתנהלות בינינו תהיה כהמשך ההיכרות רבת השנים ביני לבינך, כל אחד בתפקידו ובהתחייבויותיו לציבור". על רקע זה, מתעורר אמנם סימן שאלה ביחס לטענות עובד בדבר רדיפה אישית שנרדף כביכול על ידי התובע.

(ט) לתיק בית המשפט הוגשו חומרים שונים הנוגעים לטיפול בטענות שהועלו כלפי עובד. הוגש מסמך של הוועדה לניגוד עניינים במשרד המשפטים, מיום 14.3.06 (נספח יד' לתצהיר ההזמה של התובע). המסמך מופנה לעובד. נושאו הוא "חשש לניגוד עניינים". הוא עוסק בהתקשרות של עיריית טבריה לאספקת ציוד משרדי, עם חברה בשם אלפא ביתא שיווק ציוד משרדי בע"מ (להלן - אלפא ביתא). זאת, על רקע פניות בהן נטען כי בפועל חברה בשם יבנה פיטנגו 2000 (1994) בע"מ (להלן - יבנה פיטנגו), אשר עובד הוא אחד מבעליה, היא שסיפקה את הציוד לעיריה. הוועדה מצטטת קטעים שונים מתגובה שהגיש עובד (ראו בפיסקה 3, 4, 5). היא מציינת במסמך, כי ".... התיאור שתיארת את הקשרים בין יבנה פיטנגו לבין אלפא ביתא בכל הנוגע להתקשרות בין העיירה לבין אלפא ביתא אכן מעלה שאלות באשר לתקינותה של התקשרות זו". הוועדה הפנתה את החומר למשרד הפנים, על מנת שיבדוק את תקינות ההתקשרות.

(י) עובד טען כי תגובותיו ומסמכיו לטענות שהועלו כלפיו לא הוכנסו, ואחרי כן תיקן את עצמו והעיד כי הוכנסו באופן חלקי (עמוד 120, שורה 19). אציין, כי אין בפניי תשתית מפורטת, המאפשרת לקבוע כי אכן הדברים הוכנסו באופן חלקי. ממסמך הוועדה למניעת ניגוד עניינים במשרד המשפטים עולה כי ניתנה לעובד הזדמנות להגיב לטענות שעלו כלפיו. הוא גם נתבקש להגיב לממצאי ביקורת בנקודה זו, על ידי התובע (מכתב התובע לאיתן עובד מיום 25.6.06, נספח ט' לתצהיר ההזמה של התובע).

(יא) עובד גם אישר, כי היה בסיס לבדיקת הנושא על ידי מבקר העירייה, הוא התובע (בעמוד 112, שורה 30). מן הראיות שבפניי אכן עולה כי אכן היה בסיס לפעולת התובע בהקשר זה. לדו"ח ביקורת שהכין התובע לשנים 2004 - 2005, מוצג נ/1, צורפה הצעת מחיר של אלפא ביתא, אשר בתדפיס של מכשיר הפקסימיליה באמצעותו שוגרה ההצעה מופיע שמה של חברת פיטנגו (ראו נספח 1 לחלק בדו"ח העוסק בניגוד עניינים של מר עובד). דו"ח המבקר מפרט את הקשר העולה לכאורה בין שתי החברות (נ/1, עמוד 42 - 43). התובע לא נמנע מלציין כי לפי חוות דעת של היועץ המשפטי לעירייה לכאורה אין לעובד חלק בחברת אלפא ביתא, אף כי הדבר אינו חופף את מסקנותיו של התובע (עמוד 43; ראו בהקשר זה גם בפיסקה 6 לחוות הדעת של הוועדה למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור במשרד המשפטים).

(יב) אציין, כי במסמך נ/1 מובאים גם דבריו של מר עובד לפיהם "בעקבות תקלות חוזרות ונשנות ביקשה אלפא ביתא מחברת פיטנגו לסייע לה בקשר השוטף ובנגישות הבירוקרטית בהליכים ובגורמים המטפלים ברשות" (נ/1, עמוד 44). מצוטטים גם דבריו של עובד כי "היו מקרים שחברת אלפא ביתא ביקשה ששיקים מהעירייה יועברו לחברת יבנה פיטנגו" (עמוד 44). בהמשך הובאו דברים נוספים מפיו של מר עובד (נ/1, עמוד 44 - 45). אף מכך עולה, כי ניתנה לעובד הזדמנות להתייחס לטענות כלפיו.

(יג) בהקשר זה אוסיף ואציין כי עובד נקלע לקושי בעדותו. הוא נשאל האם נכון כי בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת חברת פיטנגו נפסלה מלמכור ציוד משרדי לעיריה. הוא טען, כי חברת פיטנגו לא נתבעה לדין באותו הליך (עמוד 116, שורות 22 - 24); בפועל הוכח כי פיטנגו אכן נתבעה באותו הליך (נספח ב' לתצהיר ההזמה של התובע, פסק דין בתביעה האמורה, אשר בכותרתו מופיעה חברת פיטנגו).

(יד) מתברר גם, כי על פי עדותו של מר עובד, ראש העיר, קרוב משפחה של מר עובד, הוא יו"ר הדירקטוריון של החברה הכלכלית של העירייה, אשר חברת פיטנגו מכרה לה ציוד משרדי (עמוד 123, שורות 5 - 14).

(טו) מן הראוי לציין, כי עובד טען שהתובע ישב עימו בישיבה של ועדת מכרזים לרכישת ציוד משרדי (פרוטוקול עמוד 85 שורות 15 - 18). בפועל התברר כי התובע לא נכח בישיבה האמורה (ראו פרוטוקול שצורף כנספח כ' לתצהיר ההזמה של התובע).

(טז) הועלתה טענה נוספת, כאילו עובד נרדף בהטחת האשמות שווא שהוא סרבן מדידות (עמוד 93, שורות 8 - 20). נטען, כי הדבר הופרך בהליך של השגה. יש להעיר כי בהליך ההשגה התקבלה חלקית עמדת העירייה ביחס לשטח (למעט מחסן) המצוי ברשותה של חברת יבנה פיטנגו (החלטת ועדת הערר, 14.6.07, נספח יג' לתצהיר ההזמה של התובע). עמדתו של עובד לא התקבלה במלואה בהשגה. הדבר עולה מעדותו שלו כי הגיש ערר על ההחלטה בהשגה (עמוד 114, שורות 16 - 25). כך או כך, מהחלטת ועדת הערר לא עולה בסיס לקבוע כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות התובע, אשר השפיע על החלטת הוועדה.

(יז) זאת ועוד, ממוצג ת/5א' ות/5ב' עולה כי התובע קיבל דיווח ממשרד עורכי דין המטפל עבור העירייה בנושא זה כי חברת פיטנגו היא סרבן מדידה (המכתבים הם מחודש יוני 2006). גם על רקע זה, לא ניתן לקבוע כי מבקר העירייה פעל לגבי עניין זה ללא יסוד, או כי היה מדובר ברדיפה.

(יח) סיכומה של נקודה זו. על רקע הקשיים בעדותו של עובד, ובשים לב לעדויות הסותרות אותה, אשר לא הופרכו בחקירה נגדית, המניע הנטען לרדיפה כביכול של עובד על ידי התובע לא הוכח. לא הוכחה פעולה בלתי עניינית של התובע במילוי תפקידו כמבקר העירייה בעניינו של עובד או חברות הקשורות אליו. לא הוכח גם כי נמנע מעובד כביכול להציג טיעונים או מסמכים, או כי לא ניתן לאלה משקל בטיפול בעניינו. אני קובע, כי לא הוכח שהיתה רדיפה כלשהי של עובד על ידי התובע.

(יט) ודוק. אין לי צורך לקבוע ממצא לגופן של הטענות כלפי עובד. מעמדו בהליך שבפני הוא של עד. לא היתה לו זכות טיעון מלאה בפניי. די כי אומר, שלנוכח מכלול הדברים עליהם עמדתי לעיל, אין בעדותו של מר עובד, כשהיא נבחנת על רקע הראיות שבפניי, כדי להוכיח את אמיתות הפרסום כאילו עבודתו של התובע כמבקר העירייה נגזרת ברובה מסגירת חשבונות.

37. לטענת הנתבע, התובע לא היה מגיש דו"חות ביקורת במועד החוקי והשמיט מדו"חות ביקורת את תגובות המבוקרים בניגוד לחוק. טענה אחרונה זו לא הוכחה. הטענה הראשונה אינה רלוונטית להליך שבפניי. אין בה זו כדי לסייע לנתבע.

38. (א) הנתבע טוען עוד, כי לאחר שהגיש עתירה לבג"צ נגד בחירת התובע, התובע החל רודף אותו תוך ניצול כוח המשרה, ונתן הוראות ישירות לפקחים שעובדים תחת הנתבע בהעדר סמכות (פיסקה 25(א) לתצהיר המתוקן של הנתבע); התערב בשיקול דעתו של הנתבע במתן רישיונות עסק, והזמין בעלי עסקים אליו, מתחקר אותם ומנסה לפגוע באמינות הנתבע (פיסקה 25(ב) לתצהיר המתוקן); ביקר במחלקתו של הנתבע באופן חסר פרופורציה למחלקות אחרות ובודק את כל המסמכים (פיסקה 25(ג)).

(ב) טענות אלה אינן תומכות בטענה שבמכתב הנתבע, לפיה עבודת התובע נגזרת ברובה מסגירת חשבונות. בתוך כך, הטענות אינן מפורטות. אין בהן מימד כמותי. אין בהן תאריכים או מועדים. הן אינן כוללות שמות או נתונים אחרים. העדר הפירוט מקשה עד מאד על מתן משקל לטענות הנתבע.

(ג) ודוק. הנתבע העלה במכתב ששלח לראש העיר ולגורמים נוספים ביום 30.9.1997 טענה בדבר מתן הוראות ישירות מן התובע לפקחים (ראו נספח ג.ב.ש. 9 לתצהיר הנתבע). גם הטענה האמורה במכתב זה אינה מפורטת. בתוך כך, הנתבע אינו מעלה במכתב מזמן אמת את הטענות האחרות העולות עתה. בכל מקרה, אפילו היה ממש בטענה כי יש בדרך הפעולה הנטענת של התובע משום עקיפה של מנהל האגף, אין בפניי תשתית מינימלית לטענה כי יש קשר בין עובדה זו ובין העובדה שהנתבע הגיש עתירה לבג"צ בה תקף את מינויו של התובע למבקר העיריה. יש להזכיר, כי העתירה לבג"צ נדחתה חודשים ארוכים לפני כן. ממילא, לא הוכח כי דרך פעולה נטענת זו מונעת, כנטען עתה, מסגירת חשבונות.

39. הנתבע מפנה לעדותו של אליהו אוחנה (להלן - אוחנה) לביסוס טענותיו בדבר רדיפה מצד התובע. אוחנה טען בעדותו כי הגיש תלונה על התובע בשנת 1999, למבקר המדינה (פיסקה 4 לתצהירו, נספח א.א. 2 לתצהיר אוחנה). אוחנה טען, כי לאחר הגשת התלונה, חוליות מעקלים החלו לפקוד את הקונדיטוריה בבעלות אמו באופן מתמיד.לטענתו, המדובר ברדיפה בגין מכתב התלונה האמור (פיסקה 7 לתצהירו). אוחנה טען, כי המבקר התערב אישית בנכסי משפחתו, ונתן הוראה שכל פעולה המתבצעת בתיקי משפחתו תקבל את אישור המבקר (פיסקה 8 לתצהיר). אוחנה טען, כי מנהל מחלקת הגבייה בעירייה, מר מנשה אהרון (להלן - אהרון) אמר לו כך כאשר ביקש לפרוע חוב באמצעות שיק. לטענתו, אהרון סירב לקבל את השיק מידו עד לאישור מבקר העירייה מראש (פיסקה 9 לתצהיר). אוחנה טען גם כי התובע התערב בנושא הגדלת שטח ביתו של אחיו של אוחנה. ההתערבות הנטענת באה לידי ביטוי במתן הוראות שאינן בסמכותו וכאשר הוא בניגוד אינטרסים (סעיף 10 לתצהיר; מכתב א.א.3, מיום 4.5.03, של מנהלת מדור שומה בעירית טבריה, המפנה למכתב והנחייה של מבקר העירייה מיום 28.4.03). אוחנה טוען גם, כי התובע רדף אותו ואת משפחתו בגין מכתב התלונה האמור, ופנה לוועדת הערר של העירייה וביקש לבטל החלטה שניתנה לטובת אחיו של אוחנה, שמואל, בקשה שנדחתה על ידי ועדת הערר (א.א.4 לתצהיר אוחנה, החלטה מיום 12.11.02). כן טוען אוחנה כי התובע הגיש נגד אשתו תלונה למשטרה בגין מעשים פליליים שעשתה כביכול בעת עבודתה במחלקת הארנונה של עיריית טברייה, וכי התלונה נגנזה (פיסקה 11 לתצהירו).

40. אני מתקשה לקבל את עדותו של אוחנה. כמה טעמים לדבר.

(א) ראשית, טענתו של אוחנה לגבי דבריו של אהרון על הנחיית התובע הוכחשו על ידי אהרון (פיסקה 3 לתצהיר הזמה). אהרון הטעים כי לא קיבל הנחייה ממבקר העירייה, לרבות בעניין המסוים של משפחת אוחנה (פיסקה 4 לתצהירו). הוא הוסיף עוד, כי סירובו לקבל שיקים מאוחנה נבע משיקול דעתו הבלעדי, אותו הסביר בתצהירו נוכח אי כיבוד שיקים בעבר, ובשים לב למדיניות הנקוטה בנוגע לסגירת יתרת חוב לצורך קבלת אישור העברת נכס בטאבו (פיסקה 5 לתצהירו; ראו גם עמוד 162, שורות 12 - 15, 20). הסברו סביר, ולא נסתר.

(ב) ברוח דומה, עד ההזמה בועז יוסף מסר בתצהירו, כי במועדים הרלוונטיים היה ממונה על מחלקת המסים (פיסקה 11). הוא הוסיף כי התובע מעולם לא פנה אליו בבקשה או הוראה לבצע פעולה שתכליתה לפגוע באדם זה או אחר (פיסקה 12). הוא הוסיף כי כל הפניות אליו מן המבקר היו מתוקף תפקידו כמבקר, ומטרתן היו לחשוף ליקויים במחלקות הרלוונטיות של העירייה (פיסקה 12). גם עדותו של יוסף לא נסתרה בחקירתו הנגדית.

(ג) שנית, אוחנה נקלע לסתירה. במכתב התלונה למבקר המדינה, טען כי הגיעו לעקל בחנותה של אמו ביום 14.9.99 (א.א.2 לתצהירו). התלונה הוגשה באוקטובר 1999. יוצא, כי מועד הגעתם של המעקלים כלל אינו קשור לתלונה, וקדם לה. בניגוד לכך, טען אוחנה בתצהירו כי אנשי העירייה הגיעו לעקל בעקבות הגשת התלונה (סעיף 7 לתצהיר). כאשר הוצגה לאוחנה הסתירה, היתמם וטען כי אינו מבין היכן הסתירה (עמוד 133, שורה 21). כאשר נשאל שוב, טען כי אינו יודע תאריכים (עמוד 133, שורה 27). על רקע כל האמור, יש להתייחס בזהירות לגירסתו.

(ד) אגב, אוחנה אישר כי לקונדיטוריה של אמו חובות לעירייה (עמוד 132, שורה 15), וכי הגיעו מעקלים בעקבות חובות אלה (עמוד 132, שורה 24). לטענתו, על העירייה למחול על חובות אלה (עמוד 132, שורה 26). לטענתו, העסק האמור זכאי להנחה מארנונה, ובשל התערבות התובע, אחרי שנחשף חובו של אביו של התובע בארנונה, בוטלה ההנחה (עמוד 133, שורות 7 - 9). מובן, כי טענות בעניין זה יש להעלות בפניי הגורמים המוסמכים לדון בהן. אין בפניי חומר המלמד כי אוחנה פנה לאותם גופים, וכי טענותיו התקבלו על ידיהם. על רקע זה, אני מתייחס בספקנות לטענות אלה של אוחנה.

(ה) שלישית, אוחנה טען בחקירתו הנגדית כי אשתו התפטרה מעבודתה בעירייה בעקבות התנכלויותיו של התובע (עמוד 120, שורות 22 - 23, 27 - 30; עמוד 121, שורות 4 - 5). ברם, אוחנה אישר כי התפטרותה מהעירייה היתה כחודש לפני ששלח את מכתב תלונתו למבקר המדינה (עמוד 131, שורה 15). מובן, כי בכך יש כדי לשלול את התיזה כאילו התובע פעל נגד אוחנה מטעמים של נקמה, על רקע התלונה שהוגשה.

(ו) רביעית, בתוך כך נקלע אוחנה לקושי נוסף. טענתו היתה כי אשתו התפטרה מעבודתה בעירייה. התובע העיד כי אשתו של אוחנה פוטרה מעבודתה (עמוד 21 שורות 18 - 21; פיסקה 50 לתצהיר ההזמה). קיימת תמיכה אובייקטיבית לעדות התובע. מפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בד"מ 4377/99, אכן עולה כי אשתו של אוחנה פוטרה מעבודתה (נספח כג לתצהיר ההזמה). על רקע זה, קשה עד מאד לקבל את גירסתו של אוחנה.

(ז) לא למותר לציין, כי לא הונחה תשתית לטענה כי הנחיות שניתנו על ידי המבקר, או בקשה לביטול החלטה (נספחים א.א. 3,4) היו בחריגה מסמכות או שלא כדין. ודאי שלא הוכחה לעניין זה רדיפה כלשהי מצד התובע.

41 . הנתבע סומך טענותיו גם על תובענה משמעתית שהוגשה נגד התובע (מוצג נ/2). התובענה שהוצגה בפניי אינה נושאת תאריך. מכותרתה עולה כי ככל הנראה הוגשה בשנת 2006. התובענה כוללת טענות שונות אשר אינן רלוונטיות להליך שבפניי2. בסעיף (ה)(3) לתובענה עולות טענות הרלוונטיות לקטע בפרסום הנדון עתה, ונטען בו כי

"הנאשם ממלא את תפקידו בצורה מגמתית המונעת על פי אינטרסים אישיים. כך, נמנע הנאשם מלבקר גורמים המקורבים לו, או הנוגעים אליו בצורה ישירה ו/או עקיפה. כמו כן, התעלם הנאשם מבקשת ראש העיריה לבצע ביקורות בעניינים מסויימים (כפי שמוסמך ראש העיריה לעשות ע"פ סעיף 170א(ג)(2) לפקודת העיריות). הנאשם אף עשה שימוש בתפקידו על מנת להטיל את מוראו על עובדי עירייה אחרים אשר במסגרת מילוי תפקידם 'פגעו' בצורה כזו או אחרת באינטרסים של הנאשם. כך, למשל, ניסה הנאשם למנוע מווטרינר העירייה לבצע ביקורות במסעדות השייכות לאחיו של הנאשם. לאחר שבאחת הביקורות במסעדה של אחיו של הנאשם נתגלה בשר שאינו ראוי למאכל והווטרינר הורה על השמדתו, החל הנאשם להתנכל לווטרינר ולהסית עובדים נגדו".

42. אין בכך כדי לסייע לנתבע. ראשית, לא ברור מתי בוצעו המעשים, לשיטת התובענה המשמעתית. התובענה הוגשה שנים ארוכות אחרי משלוח המכתב נשוא ההליך שבפניי. ממילא, לא ברור כי הטענות האמורות מתייחסות לתקופה הרלוונטית לפרסום שבפניי. שנית, התובענה המשמעתית אינה אלא כתב טענות. היא אינה ראייה לאמיתות תוכנה. יש לבררה. הפורום לבררה לא היה בהליך שבפניי. לא אוכל לקבוע ממצאים לגופה.

43. סיכום בינים. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, אני קובע כי טענות הנתבע בפרסום, כאילו רוב עבודתו של התובע כמבקר העירייה נגזרת מסגירת חשבונות, לא הוכחו. אכן, הוכח בהקשר של מקרה אחד (עניין חליווה), כי התובע עשה לכאורה שימוש בסמכויות בעת שהיה לו סכסוך אישי שלו עם גורם אחר. עם זאת, אין די באותו מקרה על מנת לבסס את טענתו מרחיקת הלכת של הנתבע. יש להוסיף ולהעיר, כי בראיית המכלול יש ממש בטענת התובע, כי מרבית העדים שהובאו על ידי הנתבע הם בעלי אינטרס כזה או אחר, אשר נפגעו מפעולתו של התובע כמבקר העירייה. בהקשר זה יש לגלות זהירות מרובה. מבקר של גוף כמו עיריית טבריה פוגע, בעצם פעולותיו, באנשים. זו תוצאה בלתי נמנעת של פעולתו. למי שנפגעו מן הפעולה עלול להיות בנסיבות אלה אינטרס מובהק להציג את המבקר באור שלילי. על רקע זה, ובשים לב לקשיים עליהם הצבעתי, לא אוכל, על יסוד העדויות שנשמעו, ובשים לב לאמות המידה המשפטיות עליהן עמדתי, לקבוע כי אמיתות הפרסום בנקודה הנדונה הוכחה.

44. הנתבע העלה במכתבו טענה לפיה הרבה עניינים שקשורים במקורביו או בני משפחתו כדוגמא בנייה עסקית לא חוקית של אחיו, אינם מטופלים. לא הוברר, מה הטיפול אשר לפי הטענה היה התובע אמור לבצע לגבי עניין זה. בחקירה הנגדית, טען הנתבע כי בשנת 2003 אחיו של התובע השתלט על שטחים ציבוריים, גידר אותם והעירייה נמנעה מלאכוף את החוק לגביו (פרוטוקול עמוד 66 שורה 15 ואילך; עמוד 67, שורות 9 - 11). התובע טען בתצהיר הזמה מטעמו כי המדובר בקרקע פרטית, ותמך טענתו בנסח טאבו (פיסקה 67 לתצהירו). דברים אלה לא נסתרו בחקירתו של התובע. בכל מקרה, אמיתות טענתו של הנתבע בהקשר זה לא הוכחה.

45. מעבר לכך, לא הניח הנתבע תשתית ראייתית משמעותית לטענה החמורה כי קיימים עניינים הקשורים למשפחתו של התובע, הטעונים טיפול, ואשר אינם מטופלים. ודאי, כי לא הוכחו "הרבה עניינים" כאלה, כטענת הנתבע בפרסום. אני קובע, כי אמיתות הפרסום בנקודה זו לא הוכחה על ידי הנתבע.

47. הנתבע לא הביא ראייה קבילה כלשהי בקשר לעניינים אלה. הוא אף לא העלה טענה בקשר לכך בסיכומיו. זו אף (התובע נחקר על חלק מן העניינים האמורים בחקירתו הנגדית. בירורם של אותם עניינים חורג מגדר ההליך שבפניי. איני מייחס משקל ממשי לחקירת התובע על אותם נושאים.) זו, הנתבע נקלע לאי התאמות לגבי עניין זה. בכתב ההגנה (סעיף 5(יא)) הטענה היתה להשמצה של הנתבע בפניי אנשי שינוי בזיקה לבחירות שהיו באותה תקופה, קרי בסביבות שנת 2004. לעומת זאת, בתצהירו טען כי ההשמצות היו בזיקה לבחירות לכנסת במאי 1996 (ראו בפיסקה 29 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). בחקירתו הנגדית חזר בו הנתבע מן הטענה כי הדבר היה בשנת 1996 (פרוטוקול עמוד 50, שורה 30 ואילך), לאחר שהוצג לו כי טענתו האמורה סותרת טענה אחרת לפיה עד אוקטובר 1996 לא היה לו קשר כלשהו עם התובע (ראו בהקשר זה בעמוד 50, שורות 23 - 25). הוא הגדיר את טענתו המקורית בנקודה זו כטעות (עמוד 50, שורה 30 עד עמוד 51, שורה 1, 5 - 7). עתה טען כי נדמה לו שהמדובר בשנת 2002 (עמוד 51 שורה 3). בכל מקרה, לא הוכח גם כי התובע התפקד לתנועת שינוי. יוצא, כי המדובר בלשון הרע שאמיתותה לא הוכחה.

48. הנתבע טען בתצהירו, כי התובע הודיע בטרם הגשת תביעתו לאדם בשם יואב דביר, לפי הטענה כתב בעיתון בשם "סקופ", כי תנועת שינוי החליטה להחליף את הנתבע כיו"ר סניף שינוי (פיסקה 52 לתצהיר המתוקן). הכתב לא הובא לעדות. אין בפניי ראייה קבילה, מאת מי מן המשתתפים בשיחה הנטענת, כי אירוע זה אכן התרחש. מעדות התובע עולה כי אכן שוחח עם כתב בשם האמור (ראו עמוד 20, בשורות 18 - 19). מעבר לכך, לא עולה מעדותו תמיכה כלשהי בטענות הנתבע בנקודה זו. אף לא הוצגה לתובע בחקירה נגדית התיזה האמורה. במצב זה, אני קובע כי אמיתות הטענה האמורה לא הוכחה. אף לא הוכחה אמיתות הטענה הנוגעת לכוונה כביכול להשתלט על סניף "שינוי" באמצעים לא חוקיים.

49. מכל האמור לעיל עולה, כי לנתבע לא עומדת טענת האמת בפרסום. הנתבע העלה בסיכומיו גם טענה להגנה נוספת, היא הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. אדון עתה בהגנה זו.

50. (א) עניינה של הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע בהגשת תלונה בתום לב לרשות מוסמכת. נדרש בהקשר זה, כי התלונה תוגש לאדם שהוא "ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה".

(ב) בתוך כך, ההגנה מותנית, כאמור, בתום לב של המפרסם. ההלכה לעניין פירושו של יסוד זה בהקשר של הגנת סעיף 15(8) נקבעה בע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו(2) 141 (1981). באותה פרשה, פסק כב' השופט ברק כי

".... עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא... לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינם אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו...."

(בפיסקה 2 לפסק דינו)

(ג) אשר לשאלה מה הדין מקום בו המתלונן מאמין באמיתות תלונתו, אך הגיש את התלונה מתוך רצון לפגוע, פסק כב' השופט ברק כי ההגנה לפי סעיף 15(8) עשויה לעמוד, וזאת גם אם המתלונן הונע על ידי "מוטיב מרושע".

51. על רקע עקרונות אלה, אפנה לבחון את המכתב נשוא ההליך שבפניי. אבחן את המכתב בנפרד ביחס לכל אחד משלושת הנמענים שהוכחו - לשכת המבקרים הפנימיים, מבקר המדינה, והיועץ המשפטי לממשלה.

52. לשכת המבקרים הפנימיים. לטענת התובע, לשכת המבקרים היא גוף בעל אופי וולונטרי, אשר אין לו סמכות פיקוח על התובע או סמכות לבדוק תלונות לגביו. משכך, טוען התובע כי הוראת סעיף 15(8) אינה חלה על הפרסום ללשכת המבקרים הפנימיים.

53. מעיון בחוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב - 1992 (להלן - חוק הביקורת הפנימית) עולה כי ללשכת המבקרים הפנימיים ניתן מעמד מסויים בדין. כך, למשל, נקבע כי דרישת הכשירות הסטטוטורית לניסיון מוקדם של מי שמתמנה כמבקר פנים, מתמלאת על ידי השתתפות בהשתלמות מקצועית שאישרה ועדה לענייני השתלמויות, אשר נציג לשכת המבקרים הפנימיים משמש כיושב ראש שלה (סעיף 3(א)(5) לחוק). כמו כן, מקים החוק ועדה (סעיף 3(ב)), אשר אחד מן החברים בה הוא נשיא לשכת המבקרים הפנימיים. תפקיד הוועדה הוא להחליט האם לאשר הצעת גוף ציבורי למנות כמבקר פנימי מי שאינו עומד בדרישות מסויימות שבחוק (ראו סעיף 3(ג)). בחוק נקבע עוד (סעיף 23), כי תקנות שיתקין השר בכל הנוגע לביצוע החוק בגופים ציבוריים, יותקנו בהתייעצות עם לשכת המבקרים הפנימיים.

54. כל אלה מצביעים על מעמד מסויים בדין של לשכת המבקרים הפנימיים. עם זאת, אין בהם כדי להפוך אותה לגורם מוסמך, מן הבחינה החוקית, לברר תלונות אודות מבקרים פנימיים. חוק הביקורת הפנימית אינו מעניק ללשכת המבקרים הפנימיים סמכות סטטוטורית לעניין זה. לא הוצבע על מקור אחר המעניק ללשכת המבקרים הפנימיים סמכות כזו. לא הוצבע גם על מקור אחר המעניק ללשכה מעמד של ממונה על מבקרים פנימיים. משכך, לא יכולה לעמוד לנתבע הגנת סעיף 15(8) ביחס לפרסום שבוצע כלפי לשכה זו.

55. מבקר המדינה. נקודת המוצא לדיון מצויה בחוק מבקר המדינה, התשי"ח - 1958 [נוסח משולב] (להלן - חוק מבקר המדינה). החוק קובע את סמכות מבקר המדינה לברר את תלונות הציבור. בחוק נקבע דבר קיומה של יחידה מיוחדת במשרד מבקר המדינה, היא נציבות תלונות הציבור (סעיף 32(א) לחוק). נקבע כי כל אדם רשאי להגיש תלונה לנציב תלונות הציבור (סעיף 33 לחוק). עוד נקבע, כי ניתן להגיש תלונה על עובד, נושא משרה או ממלא תפקיד בגוף מבוקר (ראו סעיף 36).

56. סעיף 39 לחוק מבקר המדינה מקנה חשיבות בהקשר זה למימד הזמן. נקבע בו, כי לא יהיה בירור בתלונות שהוגשו לאחר שעברה שנה מיום המעשה שעליו נסבה התלונה או מהיום שהמעשה נודע למתלונן, לפי המאוחר יותר. סייג לכך הוא אם מצא נציב תלונות הציבור שיש סיבה מיוחדת המצדיקה את הטיפול בתלונה.

57. הוראה זו חלה על פניה על הפרסום שבפניי. הפרסום, שנעשה בשנת 2003, מתייחס לאירועים שהתרחשו שנים ארוכות לפני כן. בתצהיר של הנתבע שהוגש בהליך אחר, נספח א.ב. 26 לתצהיר התובע, תיאר הנתבע את הנסיבות לעשיית הפרסום (פיסקה 5 לתצהיר). עולה ממנו, כי ברקע הפרסום עומדת טענה להתנכלויות של התובע כלפי הנתבע עד פרישתו של האחרון מעבודתו (פיסקה 11 לאותו תצהיר). לטענת הנתבע עצמו, באותו תצהיר, פרש מן העבודה בשנת 1999 (פיסקה 3 לאותו תצהיר). יוצא, כי המכתב נשוא התביעה מתייחס למעשים שבוצעו עד אותה שנה. אוסיף, כי אין בפניי ראייה או טענה כי מאז שפוטר הנתבע היה בין הצדדים קשר, או כי התובע פעל נגד הנתבע. בכל הנוגע לנסיבות היבחרו של התובע לתפקיד, המדובר באירועים שהתרחשו בשנת 1996, כשבע שנים לפני הפרסום. גם הטענות הנוגעות לסניף שינוי, לפחות על פי אחת הגירסאות של הנתבע, מתייחסות לאירועים שהתרחשו שנים לפני הגשת התלונה.

58. בתשובה שניתנה לנתבע על ידי נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה (מוצג א.ב. 30 לתצהיר התובע, מיום 3.7.03), הופנה הנתבע בין היתר להוראת סעיף 39. הנתבע התבקש להבהיר ולפרט מה המעשים המחדלים העומדים בתנאי החוק, אשר עליהם הוא מבקש להתלונן, ומהם הסעדים שהוא מבקש כי יינקטו. בהמשך לכך, כך נכתב, תשקול הנציבות את סמכותה לברר את התלונה.

59. הנתבע לא השיב לפניית נציבות תלונות הציבור. על רקע זה, ניתנה לו ארכה של 14 ימים להשיב, תוך התראה כי באין תשובה, ייסגר התיק שנפתח בגין תלונתו (מכתב נציבות תלונות הציבור, 27.7.03, מוצג א.ב. 32 לתצהיר התובע). אין ראייה כי הנתבע פעל בהמשך לכך. אדרבא, בחקירתו נשאל הנתבע האם העביר למבקר המדינה מסמכים נוספים, והשיב כי לא עשה כן (עמוד 63, שורה 22, 24).

60. הנתבע טען בתצהירו כי לא המשיך בטיפול בתלונה למבקר המדינה נוכח לחצים שהופעלו עליו (פיסקה 43 לתצהירו). טענה זו לא פורטה. לא ברור גם, איזה לחצים ניתן היה להפעיל על הנתבע בשנת 2003, עת פנה למבקר המדינה, כאשר לא היה עוד עובד העירייה. אני דוחה את הסברו של הנתבע לאי נקיטת פעולות מטעמו בהמשך לקבלת מכתב היחידה לתלונות הציבור במשרד מבקר המדינה.

61. (א) במצב זה, עולה כי לגבי אותם חלקים בתלונה, המתייחסים לאירועים שהתרחשו לפני שנים ארוכות, אין מדובר בתלונה שהוגשה כדין לנציבות תלונות הציבור. כבר נפסק בהקשר קרוב, כי

"אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו, ואין לבעלי הדין הכוח והסמכות להקנות לעצמם ערעור בזכות, מקום בו יצר המחוקק במילתו המפורשת ערעור ברשות בלבד... מקום בו דרושה רשות של בית המשפט, אין בהסכמה של בעל הדין כדי למלא מקומה של הרשות של בית המשפט"

(ע"א 7975/03 בנק הפועלים בע"מ נ' לוי (2005) בפיסקה 4 להחלטת כב' השופטת מ' נאור)

(ב) כך הוא גם במקרה שבפניי. הנתבע היה זקוק לרשות של משרד מבקר המדינה לצורך בירור תלונתו בנסיבות העניין. הוא לא טרח לבצע את הפעולות הנדרשות לשם קבלת הרשות. הרשות לא ניתנה. ממילא, הנתבע לא עמד בנטל להראות כי התלונה הוגשה כדין. אגב, הנתבע כלל לא טרח לבקש הארכת מועד לצורך הגשת התלונה. הוא אינו טורח לנסות ולשכנע, כי היה קיים טעם מיוחד לבירור התלונה בחלוף יותר משנה מהיוודע לו על העובדות הרלוונטיות. הוא אף לא טרח לנסות ולשכנע את נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כי היה טעם כאמור. במצב זה, בחלוף תקופת השנה, עולה כי התלונה הוגשה מחוץ למסגרת המועדים החוקית. יוצא כי התלונה הוגשה שלא כדין, ועל כן אין הגנת סעיף 15(8) יכולה לעמוד לנתבע.

62. (א) שקלתי בכל זאת, האם הגנת סעיף 15(8) עשויה לחול גם במצב בו תלונה הוגשה שלא כדין, תוך טעות בתום לב ביחס לדין הרלוונטי. הנתבע לא העלה טענה ברוח זו בפניי. עם זאת, נתתי את הדעת לתכליתו של מוסד נציבות קבילות הציבור. מוסד זה מיועד על פי טיבו לשרת בעיקרו ציבור רחב של אזרחים, אשר אינו יודע דין. שלילתה של הגנת חוק איסור לשון הרע בנסיבות של טעות מעין זו יכולה להיתפס כצעד מחמיר מדי עם אדם שהגיש תלונה מתוך טעות כנה ביחס לאפשרות הגשתה.

(ב) הנתבע לא העלה טענה של טעות בהקשר זה. יש להעיר, כי מן החומר שבפניי עולה כי הנתבע למד משפטים במשך כשנתיים (ראו עדותו, פרוטוקול עמוד 35, שורה 10). מעבר לכך, המדובר באדם בעל השכלה אקדמית. הנתבע שימש כמנהל מחלקה בעירייה, ואף כיושב ראש של ועדת הביקורת של העירייה (עמוד 40, שורה 6). בכל אלה יש כדי להחליש את האפשרות כי המדובר, אכן, בטעות. זאת ועוד, לנתבע ניתנה הזדמנות, על ידי משרד מבקר המדינה, להעלות כל טענה אשר היתה עשויה לגבש את סמכותו של משרד המבקר לברר את התלונה. הנתבע בחר שלא לנצל הזדמנות זו. במצב דברים זה, במקרה שבפניי המדובר בתלונה שהוגשה שלא כדין, אשר אין בה כדי להעמיד לנתבע הגנה לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

63. תום לב בתלונה. התלונה ליועץ המשפטי לממשלה הוגשה כדין. האם האמין הנתבע בתום לב באמיתות הטענות שהעלה נגד התובע? אני קובע, על פי החומר שבפניי, כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו לעניין זה3. אפרט.

64. (א) לגבי עניין כשירותו של התובע לתפקיד לו נבחר, טען הנתבע כי סמך על קורות החיים של התובע. הנתבע לא הגיש את קורות החיים. הוא לא מסר פרטים אודות המקור ממנו התקבלו. בנסיבות אלה, לא סיפק הנתבע ולו קצה חוט, אשר עליו היה יכול לבסס את הטענות שהעלה בנקודה זו.(ב) זאת ועוד, הנתבע העלה טענה בלתי נכונה, בדבר מועמד שהוא רואה חשבון, אשר היה עדיף על התובע בכישוריו, ואשר הסיר את מועמדותו בשל היותו של המכרז תפור. התברר בדיעבד, כי אין רואה חשבון בשם בו נקב הנתבע. הנתבע לא היה יכול שלא לדעת כי טענתו זו אינה נכונה. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי הנתבע אכן האמין בתום לב שבתובע לא התקיימו הדרישות החוקיות לשם מינוי כמבקר פנימי.

65. אשר לאירועי הישיבה בה נבחר התובע לתפקיד מבקר הפנים של העירייה. הנתבע טען כי נכח בישיבה זו (עמוד 69, שורה 16). בנסיבות אלה, הנתבע לא היה יכול שלא לדעת, כי המהומה שנוצרה במקום כלל לא היתה קשורה לתובע או לקרוביו, אלא היתה על רקע שונה לחלוטין, כמבואר בפירוט רב לעיל. במצב זה, אני קובע כי הנתבע לא הוכיח כי האמין בתום לב בטענות שהעלה לעניין זה.

66. אשר לטענה הקושרת את מינוי התובע לתנועת ש"ס. בחקירתו הנגדית התבסס הנתבע בהקשר זה על כך שאחיו של התובע פעילים בתנועה זו. בתוך כך טען, כי התובע עצמו קשור לתנועת שינוי. טענות אלה אינן מתיישבות זו עם זו בנקל. לא הונחה לאיזו מהן תשתית מינימלית. לא הוברר גם כיצד היה הנתבע יכול לסבור בתום לב, על רקע הבסיס הקלוש אותו הציג, כי התובע מונה כביכול בשל קשרים לתנועת ש"ס. לא שוכנעתי כי הנתבע אכן האמין בתום לב בטענות אלה שבפרסום.

67. (א) הנתבע אינו מפנה בתצהירו למקורות מידע עליהם נשען בטענותיו לעניין שימוש לרעה של התובע בכוח המשרה. הוא טוען בתצהירו, כי הפרסום נשוא התביעה התבסס לעניין זה על רדיפתו האישית על ידי התובע (ראו בפיסקה 36 לתצהירו המתוקן של הנתבע; ראו גם את הסברו של הנתבע בדבר הנסיבות שהביאו לכתיבת המכתב, בפיסקה 5 לתצהיר שהוגש בהליך אחר, וצורף כנספח א.ב. 26 לתצהיר העדות הראשית של התובע). הוא אינו טוען כי הפרסום בנקודה זו התבסס על רדיפתם הנטענת של אחרים, דוגמת עובד או חליווה. מכאן, כי העדויות האחרות אשר הובאו להוכחת האמת בפרסום, אינן יכולות לסייע לטענת תום הלב של הנתבע.

(ב) בחקירתו הנגדית, טען הנתבע כי הרדיפה של התובע, והעובדה שהוא רודף ומשתמש בתפקידו לרעה, היא דבר הידוע בכל טבריה (עמוד 61, שורות 25 - 29). טענה זו היא כבושה. היא לא הועלתה בתצהירו. לא אוכל לקבל, בנסיבות אלה, כי תלונתו למשרד מבקר המדינה היתה מבוססת על תובנה נטענת זו.

(ג) בהקשר זה, אזכיר כי מצאתי קשיים ניכרים בגירסתו של הנתבע לעניין הרדיפה, כביכול, בנוגע לאגרת שלטים. על רקע הקשיים האמורים, לא אוכל לקבל כי הנתבע האמין בתום לב בטענותיו אלה.

(ד) אוסיף, כי טענות אישיות אחרות שהעלה הנתבע, כפי שפורט לעיל, הינן דלות ובלתי מפורטות. עמדתי על כך לעיל. הן אינן מלמדות בהכרח על סגירת חשבונות עם התובע. הן מתיישבות גם עם תפיסת תפקיד אקטיביסטית של התובע, אשר אפשר שלא עלתה בקנה אחד עם תפיסת הנתבע.

(ה) בכל מקרה, טענותיו של הנתבע בפרסום הן חמורות וגורפות. הנתבע טען כי עבודתו של התובע נגזרת ברובה מסגירת חשבונות. תהום עמוקה פעורה בין טענה זו, ובין דלותן של הטענות שהובאו לביסוס אמונתו הנטענת של הנתבע בה. על רקע פער זה, לא אוכל לקבל כי הנתבע אכן האמין בתום לב באמיתות טענותיו.

(ו) אשר לתובענה המשמעתית אשר הוצגה כראייה, הרי שזו הוגשה בשנת 2006. המדובר במועד המאוחר בשלוש שנים לעשיית הפרסומים על ידי הנתבע. ממילא ברור, כי הגשתה של התובענה לא היתה יכולה לבסס את אמונתו של הנתבע באמיתות טענותיו. גם הנתבע אינו מעלה טענה כזו בתצהירו.

הנתבע האמין בתום לב באמיתות טענתו זו.

68. אף לגבי הטענות שהעלה הנתבע ביחס לפעולות התובע בקשר לסניף "שינוי" בטבריה לא שוכנעתי כי הנתבע האמין בתום לב באמיתותן בעת שעשה את הפרסומים. חוסר אמינותו של הנתבע, העולה מקביעות שונות השזורות בפסק דיני, מקשות עד מאד לקבל טענה של תום לב. הנתבע נקלע לאי התאמות מהותיות בקשר לסוגיה זו. אף בכך יש כדי להקשות על קבלת טענתו זו. הוא גם לא הביא ראיות ממשיות, בדבר מקור ידיעתו על הטענות האמורות. אני דוחה את טענת תום הלב גם לגבי עניין זה.

69. לכל האמור יש להוסיף, כי ממכתבו של הנתבע ניתן להבין כי בחר לעזוב את עבודתו מרצון. טענה זו אינה מתיישבת עם החומר שבפניי, ממנו עולה כי מועצת העירייה החליטה על פיטוריו לאחר שימוע שנערך לו, על רקע טענות שעלו בקשר לתפקודו, לרבות בדו"ח של מבקר העירייה (ראו פרוטוקול השימוע מיום 23.3.99, מוצג א.ב. 21 לתצהיר התובע). יש להוסיף, כי הנתבע לא כפר בעובדת פיטוריו, בחקירתו הנגדית (ראו עמוד 65 שורות 5 - 6). במצב זה, בהצגת דברים במכתב יש כדי להטעות. על רקע זה, קשה עוד יותר לקבל את טענת הנתבע לתום לב במובן האמור, של אמונה בנכונות הדברים.

70. התוצאה היא, כי אני דוחה את טענת הנתבע כי עומדת לו הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. יוצא, כי הנתבע לא ביסס איזו מן ההגנות להן טען.

71. (א) מעבר לנדרש אוסיף, כי לנתבע לא עומדת טענה של תום לב גם על פי העקרונות הכלליים החלים על סוגייה זו. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (2006), עמד כב' השופט א' ריבלין על עקרונות אלה, בציינו כי השיקולים אשר יש להביא בחשבון, בין היתר, הם

"... הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום - האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת .... את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום .... ; את נושא הפרסום ומושאו - האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן; את מידתיות הפרסום - לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום ... במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי .... וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת"

(בפיסקה 32 לפסק הדין).

(ב) הפרסום בו מדובר הכיל, כמוסבר לעיל, טענות גורפות ומרחיקות לכת. כפי שהוסבר בהרחבה, לא הובאו ראיות הקרובות לביסוסן של הטענות. לא הובאו ראיות בדבר נקיטתם של אמצעים סבירים לבירור מצב הדברים לאשורו. פער זה מקשה על קבלת טענה של תום לב במובן האמור. הוא אף מתיישב יותר עם כוונה לפגוע, מאשר עם היפוכו של דבר.

(ג) זאת ועוד. כפי שכבר ציינתי לעיל, הפרסום נעשה בשנת 2003. הוא מתייחס לאירועים שהתרחשו בין השנים 1996 - 1999. אין בפניי ראייה או טענה כי מאז שפוטר הנתבע בשנת 1999 היה בין הצדדים קשר, או כי התובע פעל נגד הנתבע. במצב זה, קשה מאד להשתכנע, כי היה מניע תם לב לעורר את הטענות החמורות שהעלה הנתבע, שנים כה ארוכות לאחר האירועים הרלוונטיים.

(ד) על רקע זה, העובדה שהתובע הוא אדם הממלא תפקיד ציבורי בכיר אינה מסייעת לנתבע. אכן, לעובדה זו ניתן משקל משמעותי כאשר מדובר בטענות שהן בגדר הבעת דעה. לא כך הוא, מקום בו מדובר בטענות שבעובדה. לגבי טענות מסוג זה, אשר אמיתותן לא הוכחה, אין העובדה שנשוא הפרסום הוא אישיות ציבורית גורעת מקיומה של עילת לשון הרע (ראו בהקשר זה בפיסקה 11 לפסק הדין הנ"ל בעניין הרציקוביץ').

72. על רקע קביעות אלה, אדון בטענות התובע לסעדים להם הוא זכאי. תחילה לסעד של פיצויים.

73. מסגרת השיקולים אותם יש להביא בחשבון בפסיקת פיצויים בגין הוצאת לשון הרע נקבעה ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה(5) 510, (2001). באותה פרשה פסק כב' הנשיא ברק (בעמודים 524 - 525) כי

74. כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? מן האמור לעיל עולים יסודות אשר יש בהם כדי להחמיר את הפגיעה בתובע. הפרסום היה חמור וקיצוני. הבסיס העובדתי לו היה רופף ודל. הוא הטיל דופי ביושרו של התובע, מבקר פנים של עירייה, אשר יושרו עומד בבסיס יכולתו למלא את תפקידו ובבסיס אמון הציבור בו. הוא נעשה בלא טעם ענייני של ממש, שנים לאחר האירועים הרלוונטיים. הנתבע לא האמין בתום לב באמיתות הדברים. הוא לא טרח לבדקם. הנתבע גם ניהל הליך מורכב וממושך, בו עמד על אמיתות טענותיו. בכל אלה יש כדי להחמיר את הפגיעה בתובע.

75. (א) מנגד, המדובר בפרסום שהופץ באופן מוגבל, בעיקר לגורמים רשמיים העוסקים באכיפת החוק ובתקינות המינהל, וכן לנשיא לשכת המבקרים הפנימיים. מבקר המדינה כלל לא בירר את התלונה. היועץ המשפטי לממשלה דחה אותה תוך זמן קצר. אין ראייה של ממש, כי בקרב לשכת המבקרים הפנימיים ייחס מאן דהוא משקל רב לפרסום.

(ב) זאת ועוד, לא הוכח נזק ממוני לתובע כתוצאה מן הפרסום. הטענה כי קידומו נבלם בשל הפרסום היא ספקולטיבית. אין ראיות של ממש לביסוסה. אין גם ראייה ממשית כי עבודתו של התובע הושפעה בדרך כלשהי ממשלוח המכתב. לא ניתן לשלול, ככל שקידומו של התובע נעצר, ובעניין זה אין תשתית קונקרטית, כי הדבר קשור להליכים משמעתיים המתנהלים בעניינו. על הליכים אלה עמדתי לעיל. יש להוסיף לכל האמור, כי במקרה אחד, הוא המקרה של חליווה, עלה כי התובע נהג באופן בעייתי, כאשר עסק כמבקר בעניינים הקשורים לחליווה, באופן שהיה יכול לפגוע באחרון, בעת שבין השניים קיים סכסוך.

(ג) בנסיבות אלה, לא מצאתי הצדקה לעתירת התובע לפיצויים עונשיים. בהתחשב במכלול השיקולים עליהם עמדתי, אני מחייב את הנתבע לפצות את התובע בסכום של 35,000 ₪.

76. התובע עתר כי בית המשפט יחייב את הנתבע להעביר לידיו מכתב התנצלות המופנה לכל הגורמים אליהם העביר הנתבע את המכתב, בו הוא חוזר בו מן ההשמצות שבמכתב. לא מצאתי מקום לסעד זה. ראשית, חוק איסור לשון הרע אינו מדבר על התנצלות, כי אם על תיקון והכחשה (סעיף 9(א)(2) לחוק). שנית, לא ראיתי צורך בתיקון והכחשה. כאמור, הפרסום לא יצר בנסיבות העניין רושם מוטעה בקרב משרד מבקר המדינה או היועץ המשפטי לממשלה. גם לגבי לשכת המבקרים הפנימיים, אין ראיות קונקרטיות בדבר פגיעה משמעותית בתובע. בנסיבות אלה, לא ראיתי צורך במתן סעד זה.

התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סכום של 35,000 ₪. התשלום ייעשה עד ליום 15.3.09. כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות התובע בסך של 1,050 ₪. סכום זה משקף את החלק היחסי של אגרת בית המשפט הנגזר מן הסכום שנפסק. הנתבע ישא בשכר טירחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה נקבע בהתחשב בעבודה הרבה שנדרשה בתיק זה, ובסכום שנפסק בסופו של דבר, על רקע סכום התביעה מלכתחילה. גם סכומים אלה ישולמו עד ליום 15.3.09.

ניתן היום ט' בשבט, תשס"ט (03/02/2009) בהעדר הצדדים