התובעת הינה מחזיקה ובעלים של נכס בשטח של 114 מ"ר ברחוב השומר 5 בבת-ים, הידוע כגוש 7160, חלקה 227, תת חלקה 2 (להלן: "הנכס").

בסוף שנת 2006 חייבה עיריית בת-ים (להלן: "העירייה" או "המשיבה") את התובעת באגרת מיכלי אשפה (להלן: "האגרה") בגין הנכס עבור שנת 2007, בסך של 91.28 ₪. סכום זה שולם ע"י התובעת באמצעות הוראת קבע בבנק. למיטב זכרונה, חויבה התובעת באגרה גם ביחס לשנת הכספים 2006, בהודעה שנשלחה אליה בסוף 2005 או בתחילת 2006.

ביום 3.5.07 הגישה התובעת תובענה מנהלית וכן בקשה לאישור התובענה כייצוגית (בש"א 30728/07), בגין גביית האגרה שלא כדין ע"י העירייה (להלן: "הבקשה" או "בקשת האישור"). המבקשת טענה כי האגרה שגבתה העירייה נגבתה בחוסר סמכות, שכן אין לעירייה סמכות לגבות אגרת מיכלי אשפה מכוח חקיקה ראשית, חוק עזר או צו הארנונה.

ביום 31.7.07 הודיעה העירייה על הפסקת גביית האגרה החל מיום 1.8.07 בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וזאת מבלי להודות בטענות המבקשת. עפ"י סעיף 9(ב) הנ"ל, משהודיעה הרשות הציבורית על חדילת הגבייה נשוא התובענה הייצוגית, מצווה בית המשפט לדחות את הבקשה לאישור התביעה כתביעה ייצוגית. יחד עם זאת, קובע סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, כי כאשר בית המשפט מחליט שלא לאשר בקשה לתביעה ייצוגית בהתאם לסעיף 9(ב), הוא רשאי לפסוק גמול למבקש/ת ולבא כוחו/ה, וזאת בהתאם לשיקולים המפורטים בסעיפים 22, 23 לחוק תובענות ייצוגיות.

לפיכך, בדיון שהתקיים בפניי ביום 18.11.07, הוריתי לב"כ העירייה להמציא לב"כ התובעת את הסכום לגבייה בו חייבה העירייה את התושבים בגין האגרה בתחילת שנת 2007 לשנת המס 2007, וכן הוריתי לצדדים להגיש סיכומים בשאלת הגמול למבקשת ושכר טרחה לב"כ המבקשת.

המבקשת טענה כי עפ"י הודעת העירייה, העירייה חייבה את תושביה בתשלום בסך של כ-2.3 מיליון ₪ עבור תקופות 1-4 (מתוך 6 תקופות לחיוב בשנה) לשנת המס 2007 בגין האגרה, כאשר היה עליה להגיש את הסכום לחיוב בגין שנת המס כולה, וכי לפי חישוב יחסי עבור כל תקופה, הסכום לחיוב בגין האגרה עבור השנה כולה נאמד בסך של כ-3.5 מיליון ₪.

לעניין הגמול לתובעת ושכר הטרחה לבאי כוחה, טענו באי כוחה, כי הפיצוי לתובע המייצג ובא כוחו הם הכוח המניע של מוסד התובענות הייצוגיות, וכן כי תחום המיסוי המוניציפאלי הוא תחום נישה הדורש התמחות מקצועית מיוחדת. כן סקרו ב"כ התובעת את הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה הקבועים בסעיפים 22 ו-23 לחוק התובענות הייצוגיות, וטענו כי לאור יישום הקריטריונים הנ"ל על המקרה דנן, יש לחייב את העירייה לשלם לתובעת גמול בסך של כ-105,000 ₪, ושכ"ט לב"כ התובעת בסך של כ- 523,000 ₪.

לעניין סכום החיוב לשנת 2007 בגין האגרה, טענה העירייה, כי עפ"י החישוב הנ"ל שהגישה, חייבה העירייה את תושבי העיר בת-ים עבור תקופות 1-4 לשנת המס 2007 (חודשים ינואר עד אוגוסט 2007) בסך של כ-2.3 מיליון ₪, כאשר בגין תקופות 5 ו-6 (חודשים ספטמבר עד דצמבר 2007) לא חוייבו התושבים ע"י העירייה, למעט התושבים ששילמו מראש בתחילת שנת המס 2007 סך של כ-98,500 ₪ בגין תקופה זו. לפיכך, העירייה חייבה את תושביה בסך של כ-2.4 מיליון ₪ בגין האגרה.

לעניין הגמול למבקשת ושכ"ט לבאי כוחה, טענה העירייה כי מאחר שהודיעה על הפסקת הגבייה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אין מקום ל"הענשתה" והעשרת התובע הייצוגי על חשבון הציבור כולו, שהרי כספי הגמול ושכר הטרחה משולמים מהקופה הציבורית. כן טענה העירייה, כי מאחר שהודיעה על הפסקת הגבייה, ולאור יישום הקריטריונים הרלבנטיים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, יש לדחות את דרישת הגמול למבקשת ושכר הטרחה לבאי כוחה, ולחלופין, לפסוק גמול ושכ"ט בשיעורים שנקבעו בפסיקת בית המשפט בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, ולכל היותר 35,000 ₪ לתובעת ו-5,000 ₪ לב"כ התובעת.

ביום 13.12.07, הגישה המשיבה הודעה מטעמה, הנתמכת בתצהיר של מר מנשה לוטן, הממונה על ההכנסות בעיריית בת-ים (להלן: "הודעת העירייה"), לפיה בשנת המס 2007 חייבה המשיבה את תושבי העיר בת-ים בסך של 2,318,467.81 ₪ עבור תקופות 1-4 לשנת המס 2007 (חודשים ינואר עד אוגוסט 2007) בגין "אגרת מיכלי אשפה". עפ"י הודעת העירייה, התושבים לא חויבו בגין תקופות 5 ו-6 (חודשים ספטמבר עד דצמבר 2007), למעט התושבים ששילמו מראש בתחילת שנת 2007, שהסכום ששילמו בגין תקופות אלה עומד על סך של 98,444.98 ₪. מכאן, שעפ"י הודעת עיריית בת-ים, העירייה חייבה את תושביה בשנת המס של 2007 בסך של 2,416,912.79 ₪ בגין האגרה.

המבקשת טענה, כי היה על העירייה להגיש את סכום החיוב השנתי לשנת המס 2007 בו חייבה את תושביה באגרה בתחילת שנת 2007, וכי לפי חישוב יחסי עבור כל תקופה מתוך 4 התקופות הראשונות בשנת 2007, בתחילת שנת 2007 חייבה העירייה את תושביה באגרת מיכלי אשפה בסך של 3,477,700 עבור שנת המס 2007.

העירייה טענה, כי ניסיונו של ב"כ התובעת לטעון כאילו הודעת העירייה אינה נכונה מקומם, משום שב"כ התובעת לא מצא לנכון להתייחס להודעה זו מטעם העירייה או להשיג עליה, ולא דרש לקיים דיון בבית המשפט ולחקור את המצהיר מטעם העירייה על הנתונים המספריים שהוצגו בהודעתה, ותחת זאת קבע באופן נחרץ ותמוה כי סך החיוב השנתי שחייבה העירייה את תושביה לשנת 2007 בגין האגרה עומד על 3,477,700 ₪.

בסיכומי התשובה, מפנה המבקשת להוראות סעיף 4 לחוק הרשויות המקומית (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, המאפשר פרעון של חיוב הארנונה השנתית בהסדר תשלומים, כאשר ההסדר הנפוץ ביותר, לפיו פועלת גם עיריית בת-ים, הוא פריסה לשישה תשלומים בשנה, ומכאן התייחסות העירייה ל-4 מתוך 6 תקופות חיוב בשנה. אלא שהתייחסות העירייה היא לפריסת התשלומים ולא לסכום החיוב המקורי השנתי, מטעה.

בהחלטתי בדיון שהתקיים ביום 18.11.07, הוריתי על המצאת הסכום לגבייה בו חייבה העירייה את התושבים בגין אגרת מיכלי אשפה בתחילת שנת 2007 לשנת המס 2007 לב"כ המבקשת, כאשר ההיגיון העומד מאחורי ההחלטה הוא, כי לצורך קביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה האמורים, יש לבחון את סכום הגבייה השנתי בגין האגרה, כפי שהיה נגבה אלמלא הופסקה הגבייה לאחר שהוגשה התובענה הייצוגית.

מאחר שחישוב זה התבקש כאן לצורך קביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה, ולא לצורך תביעת השבה, אין חשיבות מכרעת לקביעת הסכום המדויק שגבתה העירייה בגין האגרה לשנת המס 2007, שנע בין 2.4 מיליון ₪ לשנה,כגרסת המשיבה, ל-3.5 מיליון ₪ לשנה, כגרסת המבקשת.

א. הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול לתובע הייצוגי ולבא כוחו

סעיפים 9(ב), 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, קובעים כי:

"(ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.

(ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא-

(1) על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקשת בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב).

(2) לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23."

סעיף 22(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו גמול לתובע המייצג, קובע כדלהלן:

"בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי.;

(2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית."

סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו שכר טרחה של בא כוח המייצג קובע כדלהלן:

"(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.

(ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

(1) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

(2) מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

(3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;

(4) האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;

(5) הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.

(ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)."

מניתוח הקריטריונים הנ"ל, עולה כי קיימת חפיפה כמעט מלאה בין השיקולים לפסיקת הגמול לתובע המייצג לבין השיקולים לפסיקת שכר הטרחה לב"כ המייצג. יחד עם זאת, המחוקק הוסיף לשיקולים לפסיקת שכ"ט שני מדדים נוספים: האופן בו ניהל ב"כ המייצג את ההליך, והפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.

ב"כ המבקשת טוענים, כי מניתוח הקריטריונים שנקבעו בחוק התובענות הייצוגיות עולה כי ניתן לחלק את רשימת השיקולים לגמול לתובע המייצג ולשכר הטרחה לבא כוחו לשלוש קטגוריות עיקריות: שיקולי תשומה, שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת, ושיקולי הכוונה ציבורית. לעניין זה, מפנים ב"כ המבקשת למאמרו של ד"ר אלון קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט תשס"ז 131, בעמ' 158-162 (להלן: "קלמנט", "תובענות ייצוגיות").

ד"ר קלמנט במאמרו: תובענות ייצוגיות, מחלק את הקריטריונים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות, לשלוש קטגוריות. הראשונה, שיקולי התשומה, הם שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ועוה"ד, כגון שכר טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. מאחר שתובענות ייצוגיות לא יוגשו אלא אם כן יוכלו מגישיהן לצפות לרווח, צריכים הגמול שכר הטרחה לכסות, לכל הפחות, את עלויות הגשת התביעה הייצוגית, תוך התחשבות בסיכון שעלויות אלה לא יכוסו כלל משום שהנתבע יזכה בתובענה.

הקטגוריה השנייה, שיקולי התפוקה לקבוצה המיוצגת, הם שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת. בשיקולים אלה ייכללו הקריטריונים של התועלת לחברי הקבוצה המיוצגת, ואופן ניהול ההליך. מטרתו של הליך התובענה הייצוגית אינה לשרת את האינטרסים של התובע המייצג ובא כוחו, אלא את אלה של הקבוצה המיוצגת ושל הציבור בכלל.

הקטגוריה השלישית, שיקולי הכוונה ציבורית, הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מן התובענה הייצוגית ולהכוונה ראויה של המשאבים שמושקעים בשוק בחיפוש, הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. בשיקולים אלה ייכללו הקריטריונים של החשיבות הציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק. לתובענה הייצוגית מטרות נוספות פרט לפיצוי חברי הקבוצה המיוצגת. עליה לקדם את אכיפת הדין, להרתיע מפני הפרתו ולהיות יעילה והוגנת, בפרט מנקודת מבטו של הנתבע.

בע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 7.2.08)(להלן: "פסק הדין בעניין לויט"), קבע כב' השופט א' גרוניס כי השיקולים הקבועים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות מהווים רשימה לא ממצה. עוד קבע כי הסעיף נועד להתוות שיקול דעת לבית המשפט וכי אין לקבוע נוסחה קשיחה בעניין שכ"ט שנפסק לטובת ב"כ התובעת הייצוגי. כב' השופט גרוניס הצביע שם על שלושה סוגי שיקולים המשתקפים בקריטריונים המנויים בסעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות:

"סוג שיקולים אחד נוגע לסוגיית התמריץ להגשת תביעה ייצוגית. בעניין זה קיים מתח בין שני שיקולים נוגדים אשר יש לאזן ביניהם: יצירת תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות אל מול הצורך למנוע הגשתן של תביעות סרק ייצוגיות או מנופחות יתר על המידה (ראו, פרשת אנליסט, עמ' 259). מובן, כי ככל שגדלה החשיבות אותה יש לייחס לתובענה הייצוגית גדל העניין ביצירת התמריץ להגישה. מטעם זה מורה החוק כי בעת קביעת שכר הטירחה יש להתחשב באינטרסים שהוגשמו על ידי הגשת התובענה. בגדרה של נקודה זו ניתן משקל הן לאינטרס היחיד, שבא לידי ביטוי בקריטריון התועלת שצמחה לקבוצה המיוצגת (ס"ק (1)), והן לאינטרס הציבור, הבא לידי ביטוי בקריטריון של מידת החשיבות הציבורית הטמונה בתביעה (ס"ק (3))(ראו, פרשת אנליסט, עמ' 258). הצורך במתן תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות מכתיב גם התחשבות בשאלה מה היה היקף ההשקעה בהגשתה ובניהולה של התובענה הייצוגית ומה היתה מידת הסיכון הכרוכה בה (ס"ק (2)). זאת, שכן כגודל הקושי והסיכון שבתובענה כך הצורך באיזונו על ידי קביעת שכר הולם. מנגד, השאיפה למנוע הגשת תביעות סרק או ניפוחן מעבר לראוי מכתיבה את הקריטריון הקבוע בס"ק 5, לפיו יש להתחשב בפער בין הסעדים הנתבעים לסעדים שאושרו. קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס.

סוג שיקולים שני עניינו הכוונת התנהגות "בא כוח מייצג", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, בנוגע לאופן ניהול התובענה והבקשה לאישורה. החוק מבקש ליצור תמריץ לכך שהדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית ובתובענה עצמה ינוהל ביעילות ובהגינות. לאור מטרה זו קובע החוק כי בקביעת גובה שכר הטרחה יש להתחשב באופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את התובענה הייצוגית (ס"ק (4)).

סוג שיקולים שלישי המשתקף בסעיף הינו השאיפה כי יהיה יחס הולם בין שכר הטירחה לבין התובענה הייצוגית. היינו, כי שכר הטרחה יהיה סביר והוגן בהתחשב בכלל מאפייניה של התובענה הייצוגית. חלק מהגורמים המשפיעים על סבירותו של גובה שכר הטירחה הינם המאמץ שהושקע בה והתועלת שהיא הניבה לקבוצה. כך, לדוגמה, יש להקפיד כי שכר הטירחה לא יעקר למעשה את טובת ההנאה האמורה לצמוח לחברי הקבוצה או יפחית ממנה באורח בלתי סביר (פרשת אנליסט, עמ' 259)." (ההדגשות שלי - מ' א' ג').

הנה כי כן, השיקולים העיקריים בקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה לתובע הייצוגי ולבא כוחו, הם אלה המצויים בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, הגם שהניתוחים השונים מונים אותם בסדר אחר או בחלוקה לקטגוריות שונות. כפי שנקבע בפסק הדין בעניין לויט הנ"ל, אין מדובר ברשימה סגורה וממצה של שיקולים, אלא בשיקולים שעל בית המשפט להתחשב בהם בקביעת שיעור הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבא כוחו "בין השאר", כלשון החוק.

ב. הלכת "רונן" עליה התבססה התובענה הייצוגית

בטרם אבחן את יישום הקריטריונים הנ"ל לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה, אסקור את השתלשלות העניינים בת.א. 1690/01 משה רונן נ' עיריית בת ים (לא פורסם, ניתן ביום 10.2.03) (להלן: "עניין רונן"), שעניינה האגרה שגבתה עיריית בת-ים נשוא התובענה הייצוגית שבפניי, עליה התבססה התובענה הייצוגית דנן.

חשיבותו של עניין רונן לתביעה שלפניי, נובעת מכך שהיא משליכה על השיקולים השונים, כגון הטרחה שטרח בא כוח המייצג, מורכבות ההליך, הסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה וכיו"ב.

ביום 10.2.03 ניתן פסק דינו של כבוד השופט בדימוס, ד"ר גבריאל קלינג, בעניין רונן (ת.א. 1690/01 משה רונן נ' עיריית בת ים (לא פורסם, ניתן ביום 10.2.03). פסק הדין בעניין רונן דן בתובענה להשבת כספים שנגבו מבני הזוג רונן כאגרת החלפת מיכלי אשפה במסגרת חיוב הארנונה השנתי. הלכת רונן קבעה, כי לעירייה אין סמכות לקבוע חיובי ארנונה על בסיס שירותים ספציפיים שהיא מספקת ועל כן גביית האגרה נעשתה שלא כדין. כן עתרו בני הזוג רונן להכרה בתובענה כייצוגית בשם התושבים שחויבו ושילמו לעיריית בת-ים כספים בגין אגרה זו. בני הזוג רונן טענו, כי מקור סמכותו של ביהמ"ש להכיר בתובענה כייצוגית הוא תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנה 29").

כב' השופט בדימוס ד"ר קלינג קבע בפסק דינו, כי שאלת היכולת להיעזר בתקנה 29 על מנת שתשמש בסיס להגשת תובענה ייצוגית עמדה באותה עת להכרעה בפני ביהמ"ש העליון במסגרת רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכח אדם בע"מ פ"ד נז(3) 220 (להלן: "פסק הדין בעניין א.ש.ת."), אולם כל עוד אין הכרעה, אין לבית המשפט אלא לפעול על פי מיטב הבנתו, ובהתאם לכך קבע כי לדעתו אין כל מניעה שתקנה 29 תשמש בסיס לתובענה הייצוגית.

ביום 10.3.03 הגישה העירייה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"א 2375/03 עיריית ב-ים נ' משה ויעל רונן). ביום 2.4.03 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין א.ש.ת., שם נקבע כי בית המשפט לא יאפשר הגשת תובענות ייצוגיות מכוח תקנה 29, אלא ימתין לפועלו של המחוקק בנדון. בדיון הנוסף שנערך בעניין א.ש.ת. (דנ"א 5161/03 א.ש.ת. ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.9.05)) הוחלט שלא לשנות את התוצאה לפיה יש להמתין לפועלו של המחוקק בנדון.

באוקטובר 2005 הגישו הצדדים בקשות מוסכמות לביהמ"ש המחוזי והעליון למחיקתה ההליכים שהתנהלו בעניינם, לאור הלכת א.ש.ת.. ביום 11.10.05 הורה ביהמ"ש המחוזי על מחיקת התובענה והבקשה לאישור התובענה כייצוגית, וביום 16.10.05 הורה ביהמ"ש העליון על מחיקת ההליך בעניינם.

בתובענה דנן טענה התובעת הייצוגית, כי החלטת בית המשפט המחוזי בעניין רונן מדברת בעד עצמה, וכי אמנם בית המשפט העליון הפך את החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין אישור התובענה כייצוגית בהתבסס על תקנה 29, אולם קביעתו של בית המשפט המחוזי לגופו של עניין ביחס לגביית האגרה שלא כדין תקפה, כאשר חרף פסק הדין שניתן בעניין רונן, המשיכה העירייה לגבות את האגרה הנ"ל.

ג. יישום השיקולים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה במקרה דנן

(1) שיקולי תשומה (שכ"ט, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך)

ב"כ המבקשת טוענים, כי אל משרדם פונים מידי שבוע אזרחים המתגוררים ברשויות מקומיות שונות, ומעלים טענות כאלו ואחרות כנגד חיובים שונים ומשונים, כאשר ב"כ המבקשת בוחנים את החיובים השונים, ורק לאחר שנמצא שהתביעה מגובשת ומבוססת היא מוגשת לבית המשפט, כאשר היחס בין מספר התביעות שבסופו של דבר מוגשות הוא בערך 1 ל-30. באופן זה, לטענתם, פועלים ב"כ המבקשת כמי שמסננים תביעות שאינן ראויות. לטענתם, עלות סינון התביעות היא עלות עקיפה שיש לתמחר ולהתחשב בה במסגרת שיקולי התשומה.

לעניין הטרחה שטרחו ב"כ המבקשת, הם טוענים כי מעבר לעבודות עריכת והגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית בתיק דנן, הושקעו מאמצים כדי לבדוק שאכן לא הוגשה התובענה בשנית ע"י בני הזוג רונן או תושבים אחרים. לטענתם, במועד הגשת הבקשה, טרם פורסם פנקס התובענות הייצוגיות, ועל כן היה צורך לעבור על ידיעות שיפוטיות, גזרי עיתונות ואתרי אינטרנט וכן לדלות מידע מגורמים שונים על מנת לוודא שהתובענה לא הוגשה בשנית.

בנוסף טוענים ב"כ המבקשת, כי גם לאחר שהובהר להם כי התובענה לא הוגשה בשנית, הושקעו מאמצים רבים בהבנת השיקולים של בני הזוג רונן ובאי כוחם שלא להגיש את התובענה פעם נוספת, שכן הם חששו שמאהתובענה לא הוגשה שוב מאחר שבני הזוג רונן השתכנעו כי אין לה בסיס. וזאת לאור הטענות שהועלו ע"י העירייה במסגרת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הן ביחס לשאלה האם המחלוקת מתאימה לבירור כתובענה ייצוגית, והן ביחס לשאלה האם העירייה נוקטת בימים אלה מהלך על מנת להכשיר את הגבייה, שכן אז יתברר כי לא צפויה כל תועלת מהגשת התובענה דנן.

כן טוענים ב"כ המבקשת, כי תחום המיסוי המוניציפאלי הינו תחום נישה מורכב הדורש התמחות מקצועית מיוחדת. כך למשל, עורכי הדין העוסקים בתחום תשלומי החובה לרשויות מקומיות הם במקרים רבים בעלי השכלה נוספת בתחום החשבונאות או הכלכלה, וכך גם באי כוחה של המבקשת.

לעניין הסיכון בהגשת התובענה, טוענים ב"כ המבקשת, כאמור, כי העירייה, כרשות ציבורית, אינה יכולה להישמע בטענה כי פעולתה היתה כה בלתי חוקית, עד כי המבקשת ובאי כוחה לא נטלו על עצמם סיכון כלשהו. טענה זו מהווה חוכמה שבדיעבד, והיא מתעלמת מסיטואציה שפעולה כה חריגה של רשות שלטונית מעוררת חשש שמא היא מבוססת באופן כלשהו על אדני החוק. בני הזוג רונן ניהלו הליך ארוך ומתיש עם המשיבה במשך חמש שנים, שהסתיים בכישלון חרוץ. מעיון בהחלטות בתי המשפט בעניין רונן היה ברור למבקשת ולבאי כוחה כי מדובר ברשות מקומית עיקשת הנחושה להמשיך בגביית האגרה. על רקע זה, ההחלטה להגיש בכל זאת את התובענה והבקשה דנן, היוותה סיכון גדול ביותר שאף אחד אחר לא העז ליטול אותו על עצמו, וכל הנאמר בניגוד לכך, אינו אלא חוכמה שלאחר מעשה.

לעניין זה מוסיפים ב"כ ב"כ התובעת ומציינים, כי גם כשמדובר בתיק שבו הסעד המהותי נשען על יסודות מוצקים, עדיין אין פירוש של דבר שההליך יאושר כייצוגי באופן אוטומאטי, שכן ישנם מבחנים נוספים לאישור תובענה כייצוגית: נאותות התובע ובאי כוחו, העדר סעד חלופי, הפרה שיטתית ואחידה, סכומים פעוטים, זהות עילה וסעד בין חברי הקבוצה המיוצגת וקיומה של עילת תביעה אישית.

העירייה טוענת, כי המבקשת וב"כ לא הביאו ראיות להיקף העבודה והטרחה שהושקעו בהכנת הבקשה והתובענה ולא הציגו את פירוט שעות העבודה, ואף לא הגישו תצהיר ערוך כדין לאימות העובדות בעניין טרחתם, טענות שנטענות על ידם בפעם הראשונה במסגרת הסיכומים. בעניין זה ציינה העירייה, כי ב"כ המבקשת אף לא הציג בפני ביהמ"ש את הסכם שכ"ט שערך עם המבקשת.

ביחס למורכבות ההליך, טוענת העירייה כי מדובר בהליך שאינו מורכב וכי עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היתה שאלה משפטית מוגדרת הנוגעת לעניין סמכותה של העירייה לגבות תשלומים עבור החלפת פחי אשפה במסגרת צו הארנונה, כאשר המבקשת ובאי כוחה נשענו על פסק הדין בעניין רונן שניתן ע"י השופט קלינג ולמעשה נסמכו על מלאכתם על אחרים שהעמידו את הסוגיה הקונקרטית להכרעת בית המשפט בעבר.

כן טוענת העירייה כי המבקשת ובאי כוחה לא נטלו על עצמם כל סיכון, שכן הם נסמכו על פסק הדין בעניין רונן שניתן ע"י השופט קלינג, לאחר שהסוגיה עמדה להכרעת בית המשפט. בנוסף טוענת העירייה, כי הסיכון שנטלו המבקשת ובאי כוחה אינו רלבנטי מקום שהרשות נהגה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות והודיעה על הפסקת הגבייה בתוך הזמן שהוקצב לה.

כן טוענת העירייה כי יש להתחשב גם בכך שהעירייה קיצרה את ההליך כאשר כבר בתחילת הדרך פעלה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות והודיעה על הפסקת הגבייה, מה שהביא לחסכון בזמן, משאבים וטרחה לצד שכנגד, וכן בחסכון של זמן שיפוטי של בית המשפט. כן טוענת העירייה בהקשר זה כי יש לקחת בחשבון גם את העובדה שסיום ההליך לפי סעיף זה אינו מונע הגשת תביעות השבה פרטניות בעתיד של תובעים פוטנציאליים בעניין האגרה.

העירייה מפנה לת"מ 202/06 (בש"א 1543/06) התנועה להגינות שלטונית נ' מ"י (לא פורסם, ניתן ביום 20.8.07), שם הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בגין תשלומי אגרות פרוטוקול בבית המשפט העליון. בעניינים אלה נקבע שם כי:

"באשר לטרחה שעמדה ביסוד הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, לא הביאו המבקשים ראיות להיקף העבודה שהושקעו בהכנת העתירה ובניהולה, ולא הציגו את פירוט שעות העבודה... והסתפקו בהצהרה בעלמא, לפיה הושקעה בתיק עבוה רבה המצדיקה תשלום הוצאות בשיעור על עשרות אלפי שקלים. יתר על כן, עיקר השאלה היא משפטית- האם בדין נגבתה אגרת הפרוטוקול בבית-המשפט העליון- ולא נדרשה טרחה מיוחדת בכדי להניח תשתית עובדתית שתבסס תובענה ייצוגית. כמו כן, יש להתחשב בכך שההליך הסתיים בשלביו הראשונים...

בכל הנוגע לטענת המבקשים, בדבר הסיכון הרב שבו העמידו עצמם בעצם הגשת תובענה כנגד בית המשפט-העליון, אינני סבור כי מדובר במקרה שבו נטלו הללו על עצמם סיכון רב בהגשת התובענה הייצוגית, שהתמקדה כאמור בשאלה משפטית מוגדרת, ובפרט כאשר הקדימו והגישו עתירה לבג"ץ באותה סוגיה. מכל מקום, הסיכון הנטען, אינו אקוויוולנטי לפסיקת גמול והוצאות בסכומי העתק להם עותרים המבקשים." (ההדגשות שלי - מ' א' ג').

כמו כן, טוענת העירייה, כי הניסיון מלמד כי מקום בו נדחו תובענות ייצוגיות חויבו העותרים בהוצאות ושכ"ט נמוכים ללא יחס להיקף התביעה, כאשר היקף התביעות נגד רשויות וגופים ציבוריים בד"כ נאמדות במיליוני שקלים ואילו ההוצאות ושכ"ט בהם חויבו העותרים נעו בין 10 ל-50 אלף שקלים לכל היותר, וזאת לאור מגמת בתי המשפט שלא לחייב את התובעים הייצוגיים בהוצאות ריאליות מקום בו תביעתם נדחית, על מנת שלא ייחשבו כמי חוסמים דרכם של תובעים ייצוגיים.

ב"כ המבקשת משיבים, כי טענות העירייה ממחישות את הסיכון שנטלו במועד הגשת הבקשה, שכן חרף הודעתה על הפסקת הגבייה, העירייה עדיין אינה מודה שהגבייה נעשתה שלא כדין, או כי היא מסכימה לאיזו מטענות המבקשת. כן הם טוענים, כי בנוסף לעלויות הכרוכות בהכנת התובענה, המבקשת היתה עלולה להיות מחוייבת בהוצאות משפט ניכרות אם התובענה או בקשה לאישור התובענה כייצוגית היתה נדחית לגופה.

לעניין הטרחה והמאמצים שהושקעו בהליך, טוענת המבקשת כי במסגרת הדיון שהתקיים בפני ביהמ"ש ביום 18.11.07 ביקשה להגיש חוות דעת מסודרת בנושא, אולם בקשתה נדחתה, ובמידה ובית המשפט סבור כי יש בכך צורך, המבקשת מבקשת להוסיף ולהביא ראיות לעניין זה. בעניין תמיהתה של העירייה בגין העובדה שב"כ המבקשת לא הציגו את הסכם שכ"ט עימה, טוענים ב"כ המבקשת, כי עפ"י סעיף 23(א) לחוק תובענות ייצוגיות, הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו נקבעים ע"י ביהמ"ש ולא ע"י הצדדים, ויתרה מכך, לב"כ המבקשת אסור לקבל שכר מכל מקום אחר זולת השכר שנפסק ע"י ביהמ"ש, ומכאן גם הסיכון שנושאים בו עוה"ד המבקשים להגיש תובענה ייצוגית.

אמנם מדובר בתחום נישה שנדרשת בו מומחיות מיוחדת, אולם, משניתן פסק הדין בעניין רונן, הטרחה והסיכון שנטלו על עצמם המבקשת ובאי כוחה לא היה גדול. עניין זה יש בו כדי להצדיק הפחתה בשכר הטרחה. עניין נוסף המטה את הכף לכיוון הפחתה בשכר הטרחה, הוא העובדה שהמשיבה הסכימה שלא לנהל את ההליך לגופו, והודיעה על הפסקת הגבייה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, ובכך חסכה לצד שכנגד זמן וטרחה, וכן הביאה לחסכון בזמן שיפוטי.

יחד עם זאת, המבקשת ובאי כוחה נטלו סיכון כלשהו בהגשת התובענה ובקשת האישור, ואף אם הסיכון אינו גדול, יש לקחת בחשבון שמדובר במבקשת שהיא אדם פרטי ולא רשות ציבורית או גוף בעל כיס עמוק, ובעורכי דינה, שאף פסיקת הוצאות של אלפי שקלים מהווים סיכון מבחינתם. כמו כן, אין ספק כי ב"כ המבקשת טרחו ועמלו על הגשת התובענה, ועל כן יש לפסוק לטובתם גמול ושכר טרחה, כמקובל ועל דרך האומדן, ובהתחשב ביתר השיקולים לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה. לגבי טענת העירייה לפיה היה על ב"כ המבקשת להגיש לכל הפחות הסכם שכ"ט, חוק תובענות ייצוגיות קובע כי בית המשפט יקבע את שכר הטרחה וכי ב"כ התובע הייצוגי לא יקבל שכ"ט בסכום שעולה על הסכום שקבע ביהמ"ש (סעיף 23(א) לחוק), ולכן אין צורך בהצגת הסכם כזה, שבנסיבות אלה הוא אינו תקף.

(2) שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת (התועלת לחברי הקבוצה ואופן ניהול ההליך)

ב"כ המבקשת טוענים, כי מהודעת העירייה ניתן להסיק, כי הסכום שחייבה העירייה את תושביה בגין האגרה בתחילת שנת 2007 לשנת המס 2007 נאמד בכ-3.5 מיליון ₪. לפיכך, החסכון שהושג לתושבי העיר בת-ים כזרם תקבולים לחמש השנים הקרובות, מגיע לסך של כ-17.5 מיליון ₪. לפיכך, טוענים ב"כ המבקשת, כי התועלת הישירה מן התובענה לחברי הקבוצה המיוצגת, היא חסכון של כ-17.5 מיליון ₪. כן טוענים ב"כ המבקשת, כי חברי הקבוצה המיוצגת הפיקו גם תועלת רבה מהאפקט החינוכי-הרתעתי שיש בהליך זה על הרשות המקומית שלהם, שמעתה ואילך תנהג בזהירות בהטלת תשלומי חובה, ותפעל תוך ציות לחוק ולפסקי דין. לעניין אופן ניהול ההליך, טוענים ב"כ התובעת כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, וכי חזקה על בית המשפט שידע להעריך את הדרך שבה נוהל ההליך.

העירייה טוענת, כי לא הוכח ע"י המבקשת ובאי כוחה כי רק בעקבות הגשת הבקשה הופסקה גביית התשלומים בגין החלפת פחי אשפה. לטענתה, ספק אם הבקשה הביאה תועלת לציבור לאור העובדה כי העירייה יצאה ניזוקה מבקשה זו, שכן הפסקת הגבייה משמעותה הפחתת רמת השירותים הניתנים לתושבים על ידה לרבות אי יכולתה לבצע החלפת פחי אשפה ומיכלי אשפה הניזוקים, בין אם בשל בלאי ובין אם בשל מעשי ונדליזם, וזאת בשל העדר תקציב.

כן טוענת העירייה, כי טענת המבקשת לפיה יש להתחשב בחיסכון שהושג לתושבים העיר בת-ים ב-5 שנים הקרובות, תלושה מהמציאות, שכן חוק התובענות הייצוגיות ממילא מגביל את מספר השנים לגביהן יכול תובע ייצוגי להגיש תביעת השבה לתקופה של שנתיים שקדמו להגשת התביעה, ולכן ממילא מנוע בית המשפט מלהתייחס לאותן הוצאות "נחסכות" שכבר אינן רלבנטיות לאחר הפסקת הגבייה, ואף לא ניתן לדעת בוודאות אם תושבי העיר הנהנים מתוצאות התובענה הייצוגית יישארו בהכרח תושבי העיר בת-ים גם בעוד 5 שנים.

לגבי הסכום שנחסך לחברי הקבוצה בעקבות הפסקת גביית האגרה, אמנם חוק תובענות ייצוגיות מגביל תביעת השבה ייצוגית לתקופה של שנתיים שקדמו להגשת התביעה, אולם לעניין התועלת לחברי הקבוצה, יש להתחשב גם בחסכון העתידי שפועל לטובתם, שכן סביר להניח שאלמלא הוגשה התובענה הייצוגית, הרשות לא היתה מפסיקה את הגבייה גם בעתיד. מכל מקום, גם אם מדובר בחסכון לתקופה של שנתיים, סכום החסכון לכלל חברי הקבוצה נאמד בכ-7 מיליון ₪. (3.5 מיליון ₪ לשנה * 2), סכום גבוה כשלעצמו.

העירייה טוענת כי ספק אם הגבייה הופסקה רק בעקבות הגשת הבקשה, אולם אף לאחר תביעת בני הזוג רונן וקביעת הש' קלינג שם בעניין הגבייה לגופו של עניין, כאמור, המשיכה העירייה לגבות את האגרה. כמו כן, גם היום העירייה טוענת כי יש בהפסקת הגבייה כדי לפגוע בתושבים שלא יקבלו את השירות שהאגרה אמורה לממן, כך שנראה שאלמלא הוגשה התובענה, העירייה היתה ממשיכה לגבות את האגרה, ולכן יש לייחס את הפסקת הגבייה והתועלת שהפיקו מכך חברי הקבוצה המיוצגת לתובענה דנן.

לעניין טענת העירייה בדבר הפחתת רמת השירותים הניתנים לתושבים בעקבות הפסקת הגבייה, בשל העדר תקציב, טענה זו מוטב שלא היתה נטענת. בוודאי שאין להתחשב בה במסגרת השיקול של התועלת שהביאה הגשת התובענה לחברי הקבוצה. העירייה מוסמכת לגבות כספים מתושביה על מנת להעניק להם שירותים שונים על פי חוק, ועליה להתנהל במסגרת התקציב שברשותה. מובן שהעדר או חסר בתקציב אינו מצדיק הטלת תשלומי חובה על התושבים שלא כדין על מנת להגדיל את תקציב העירייה, גם אם לטענתה הדבר נועד, בסופו של דבר, לרווחת התושבים. העדר תקציב לא ישמש רשות ציבורית כאמתלה לגבייה שלא כדין, ואין לעודד רשויות מקומיות לפעול בניגוד לחוק.

לגבי האפקט החינוכי-הרתעתי שטענו לו ב"כ המבקשת, אני סבורה כי שיקול זה נכלל בשיקולי החשיבות הציבורית, שאדון בהם בהמשך.

לגבי אופן ניהול ההליך, אני סבורה שההליך התנהל באופן יעיל וראוי.

אם כן, התועלת לחברי הקבוצה היא חסכון של כ-7 מליון ₪ לכל הפחות, עבור תקופה של שנתיים של גביית האגרה (כ-3.5 מיליון ₪ לשנה).

(3) שיקולי הכוונה ציבורית (חשיבות ציבורית והפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק)

ב"כ המבקשת טוענים כי מידת התועלת הציבורית במקרה דנן גדולה הרבה יותר מהתועלת הישירה לחברי הקבוצה, שכן יש כאן אפקט הרתעתי שמחנך רשויות מקומיות בכלל ואת עיריית בת-ים בפרט, לקיים פסקי דין ולהימנע מהטלת אגרות ותשלומי חובה שאין להם אחיזה בחוק. לעניין זה מפנים ב"כ התובעת לדו"ח מבקר המדינה משנת 2005, שם עמד מבקר המדינה על כך שרשויות מקומיות רבות נוהגות בניגוד לדין וללא פיקוח ואכיפה של משרד הפנים בעניין השתת תשלומי חובה.

כן טוענים ב"כ התובעת, כי ברמה המאקרו כלכלית, השתת אגרות אשר אינן נסמכות על בסיס חוקי, ללא האישורים המתאימים לכך משר הפנים ושר האוצר, מהווה ניסיון לעקוף מדיניות כלכלית של הממשלה, באופן הפוגע בכלכלת המדינה והשגת היעדים הכלכליים, ואף לעניין זה יש תועלת ציבורית החורגת מהתועלת של חברי הקבוצה המיוצגת.

לעניין הפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק בתובענה הייצוגית, טוענים ב"כ המבקשת כי קריטריון זה נועד להבטיח שהסעדים הנתבעים במסגרת התובענה הייצוגית לא ינופחו יתר על המידה, כאשר במקרה דנן, הסעד התקבל במלואו מאחר שהמשיבה הודיעה על הפסקת הגבייה, ועל כן שיקול זה אינו רלבנטי בענייננו.

העירייה טוענת, כי התשלום בגין החלפת פחי אשפה הינו גבוה דיו כדי להצדיק תובענה פרטנית להחזר מס שנגבה ביתר ושלא כדין כטענת המבקשת, ואין לומר בהכרח שהתובענה דנן משרתת אינטרס של קבוצה שנזקו של כל אחד ממרכיבי קטן מכדי הגשת תביעה פרטנית.

לגבי הפער בין הסעד שנתבע לבין הסעד שנפסק טוענת העירייה כי חישובי המבקשת ובאי כוחה והערכותיה את סכומי הגבייה ש"נחסכו" לתושבי העיר מוטעים בבסיסם. שכן בניגוד לטענת המבקשת בסעיף 9 לתצהירה כאילו סכום ההשבה הנתבע בתובענה הוא 11,866,400 ₪, העירייה חייבה את התושבים בסך של כ-2.4 מיליון ₪ בגין האגרה בשנת 2007.

העירייה טוענת, כי נקודת המוצא של המבקשת לצורך חישוביה היתה שכל הנישומים בעיר בת-ים ללא יוצא מן הכלל משלמים את האגרה במועד ובשיעור המלא, כאשר היה עליה לכלול בתביעתה רק את הנישומים ששילמו בפועל את מלא התשלומים עבור החלפת פחי האשפה. כן טוענת העירייה, כי מאחר שהאגרה נגבתה במסגרת הארנונה הכללית, הרי שעל תשלום זה חלו כל ההנחות הקבועות בצו הארנונה כך שלמעשה חלק מהתושבים לא שילמו את האגרה כלל או שילמו תשלום מופחת בגלל ההנחות האישיות ששיעורן גבוה בעיר בת-ים, שכן כ-30% מתושבי העיר זכאים להנחה. זאת מאחר שקרוב לשליש משהתושבים הם קשישים, עולים חדשים ונתמכי הכנסה. כן טוענת העירייה, כי המבקשת התעלמה מהעבודה כי נישום ששילם מראש לכל השנה זכה להנחה בשיעור של 2% מהיקף הארנונה שהוטלה עליו, הכוללת גם את תשלום האגרה. לטענת העירייה, אין להתעלם מקריטריון זה שנקבע בחוק התובענות הייצוגיות, שכן בהשוואת שווי הסעד המבוקש לעומת שווי הסעד האמיתי יש כדי להעיד על רצינותם של המבקשת ובאי כוחה.

לגבי דו"ח מבקר המדינה משנת 2005 אליו מפנה המבקשת, טוענת העירייה כי סעיף 30(א) לחוק מבקר המדינה תשי"ח- 1958 (נוסח משולב), קובע כי דוחות מבקר המדינה אינם יכולים לשמש ראיה בהליך משפטי ( "דו"חות, חוות דעת או כל מסמך אחר שהוציא או הכין המבקר במילוי תפקידיו לא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי או משמעתי") ולכן ב"כ המבקשת אינו יכול להישען על דו"חות אלה.

כן מבקשת העירייה להתחשב בעובדה שהעניקה תמורה לתשלום כאשר החליפה את מיכלי האשפה. לטענתה, הסמכות לחיוב האגרה מצויה בחוק העזר העירוני, כאשר הפעלתו היתה ע"י דרישה תחילה של החלפת המיכל, ורק בהימנעותו של התושב מהחלפת המיכל, רשאית העירייה לחייב את חשבונו בסכומים המשקפים את ההוצאות הממשיות, כאשר נוכח מסורבלות ההליך החליטה מועצת העירייה לוותר על התשלום בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות והודיעה לביהמ"ש על כך. יחד עם זאת, מבקשת העירייה להתחשב בכך שבפועל נגרמות לה הוצאות בגין החלפת מיכלי האשפה, וכן בעתיד ייגרמו לה הוצאות נוספות בגין החלפתם. לטענת העירייה, תכלית התשלום הוא הענקת שירות לתושב והשירות אכן הוענק. כן טוענת העירייה, כי למעשה מדובר בפגם בהפעלת סמכות קיימת ולא בהעדר סמכות להטיל התשלום על התושב.

לעניין טענות העירייה בדבר הפער בין הסעד שנתבע לסכום האגרות המקורי, מסבירה המבקשת כי עפ"י נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העריכה כי בשנים הרלבנטיות לתביעה ישנם כ-65,000 מחזיקים, כאשר גובה האגרה שהטילה העירייה על כל מחזיק לשנים 2006-2007 עומד על סך של 91.28 ₪ ליחידת דיור, ולפיכך סכום ההשבה חושב כמכפלה של 65,000 המחזיקים, כפול סכום החיוב- 91.28 ₪, כפול 2 כיוון הסכום מתייחס לשנתיים, היינו 11,866,400 ₪. לטענתה, המבקשת לא ידעה ולא יכלה לדעת כי העירייה החילה על האגרה את ההנחות החלות על חיובי הארנונה, והדבר אף עומד בסתירה לטענות הקודמות של העירייה בעניין זה בפרשת רונן, שם טענה העירייה כי אין מדובר בחיובי ארנונה, אלא באגרה הנגבית מכוח "סמכות כללית". כמו כן טוענת המבקשת, כי היא ובאי כוחה לא יכלו לשער כי קרוב לשליש מתושבי העיר בת-ים מקבלים הנחות בארנונה, שכן מדובר בשיעור גבוה ביחס לכל קנה מידה. יחד עם זאת, עפ"י החישוב שערכה המבקשת, סכום האגרה לשנת 2007 עומד על סך של 5,933,200 ₪, ולאחר הנחה של 30% עומד סכום התובענה אשר הוערך ע"י המבקשת לשנת 2007 בסך של 4,153,240 ₪, סכום אשר כפי שנתברר בדיעבד, אינו רחוק מהסכום שהעירייה חייבה בפועל בתחילת שנת 2007, סך של כ-3.5 מליון ₪.

ב"כ המבקשת טוענים כי המדד בדבר הפער בין הסעד שנפסק לבין הסעד שנתבע נועד למנוע "ניפוח" מלאכותי של תביעות שמטרתו להטיל מורא על נתבע ייצוגי, להכפישו ולהציגו באופן שלילי, מתוך ידיעה שההליך הייצוגי זוכה בדרך כלל לסיקור תקשורתי. לטענתם, לצורך החישוב הם השתמשו במדדים סבירים כאשר הפער שבין סכום החיוב לסכום שננקב בבקשה היה בלתי צפוי ולא משמעותי. מכאן שנהגו בתום לב וכי אין לזקוף את הפער האמור לחובתם.

חשיבותה הציבורית של הגשת התובענה היא ביישום עקרון שלטון החוק, שכן סביר להניח שאלמלא היתה מוגשת, המשיבה היתה ממשיכה לגבות את האגרה שלא כדין. חשיבותן של תובענות ייצוגיות מעין זו נובעת גם מהאפקט ההרתעתי והחינוכי שהן מפעילות כלפי רשויות ציבוריות בכלל ורשויות מקומיות בפרט, לפעול על פי חוק, ולהימנע מהטלת אגרות ותשלומי חובה שלא כדין.

לעניין טענת העירייה לפיה יש להתחשב בכך שהעניקה תמורה לתשלום האגרה, איני סבורה כי יש בכך כדי להשליך על התועלת הציבורית שבהפסקת הגבייה ולהפחית ממנה, שכן על העירייה לספק את השירותים עליהם היא אמונה, במסגרת מגבלות התקציב שיש בידה. כפי שציינתי לעיל, העדר או חסר בתקציב אינו מצדיק הטלת תשלומי חובה על התושבים שלא כדין על מנת להגדיל את תקציב העירייה, גם אם לטענתה הדבר נועד, בסופו של דבר, לרווחת התושבים. העירייה, כפי שטענה בהליך זה, ידעה, למעשה, לאחר פסק הדין בפרשת רונן כי מדובר בגבייה בלתי חוקית, ולמרות זאת המשיכה בגבייה, כאילו "חיכתה" לעתירה זו, שלולא הגשתה הייתה ממשיכה בגבייה לא חוקית.

לעניין הפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק, קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות ייצוגיות בשיעור מופרז ובלתי מבוסס (ר' פסה"ד בעניין לויט הנ"ל). במקרה דנן, בדיקת שיעור החיוב שחייבה העירייה את התושבים בתחילת שנת 2007, מעלה כי מדובר בסכום של כ-3.5 מיליון ₪. המבקשת טענה שהסכום שמשלמים תושבי העיר בת-ים לעירייה בגין האגרה נאמד בכ-6 מיליון ₪ לשנה, כאשר בחישוביה לא התייחסה להנחות שניתנות לתושבים בתשלום הארנונה, כיוון שלטענתה לא היו ידועות לה, ובוודאי שלא שיערה שמדובר בהנחות בשיעור של קרוב לשליש.

מכאן, שלא מדובר בניסיון להפריז או להכפיש את שמה של המשיבה. מכל מקום, במקרה שלפניי, כלל לא נפסק סעד כספי לחברי הקבוצה, עפ"י ההסדר הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מאחר שהעירייה הודיעה על הפסקת הגבייה.

(4) שיקולים נוספים

המשיבה מבקשת כי בית המשפט ייקח חשבון את השיקול של הפגיעה הכלכלית בה, ואת השיקול של השמירה על הקופה הציבורית. כן היא מבקשת כי יילקח בחשבון השיקול של עידוד נתבעים שלא לנהל את התביעה לגופה, ואת העובדה שהיא חשופה לתביעות השבה פרטניות.

הערייה מפנה לעניין זה לע"א 8430/99 אנליסט אי.אמ.אס ניהול קרנות בנאמנות (1986) בע"מ נ' ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ, פ"ד נו (2) 247 (12.12.01, להלן: "עניין אנליסט"). העירייה

טוענת כי העיקרון העולה מפסק הדין בעניין אנליסט, הוא כי בפסיקת סכום שכ"ט לעו"ד המייצג, ייקח בית המשפט בחשבון כי ככל שיש לתמרץ את התובע הייצוגי ובא כוחו, הרי שתמריץ זה חייב להיעשות בזהירות ובמשורה ואין לפסוק שכר טרחה בשיעור שיהווה תמריץ להגשת הליכי סרק או באופן שיגרום לנטל מוגזם על כתפי הקבוצה המממנת את שכר הטרחה (סעיף 20 לפס"ד אנליסט).

כן טוענת העירייה להעדר פנייה מוקדמת ואי מיצוי הליכים, שכן המבקשת או בא כוחה לא פנו לעיריית בת-ים בקשה להפסקת גביית החיובים בגין האגרה, והזדרזו להגיש את התובענה והבקשה לאישור. לטענתה, מיצוי הליכים, במיוחד מול רשות מנהלית, בטרם הגשת הליך לביהמ"ש לעניינים מנהליים, הוא תנאי הכרחי, המלמד על תום לב, וייתכן כי לו היתה המבקשת ממצה את ההליכים מול הרשות טרם הגשת הבקשה, היתה חוסכת את הגשת הבקשה והטרחה הכרוכה בהגשתה.

כן טוענת העירייה, כי במסגרת השיקול בדבר תום ליבו של התובע הייצוגי ובא כוחו, יש לשקול גם את השאלה אם תכליתה של התובענה הייצוגית שאישורה מבוקש הוא אכן הפסקת הגבייה. עפ"י ההלכה הפסוקה, על המבקש להראות כי התביעה הייצוגית מוגשת בתום לב לתיקון פגיעה ולא לשם רווחים מניהול התביעה עצמה. לטענת העירייה, העדר פנייה לרשות במשך שנים בהם שולמו התשלומים, ולפתע הזדרזות בהגשת התביעה, מטילים ספק רב בדבר תום ליבה של המבקשת ובדבר תכליתה האמיתית של הבקשה. לעניין זה מפנה העירייה לת.א (ת"א) 1590/01 (בש"א 8813/01) הראל נ' א.א. מוקד (לא פורסם, ניתן ביום 21.3.02), וכן לת.א (ת"א) 1613/03 אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 12.9.05).

העירייה הוסיפה וציינה, כי המבקשת עובדת במשרדם של באי כוחה בתובענה דנן כמתמחה ולמעשה באי כוחה הם גם מעסיקיה. העירייה טוענת כי עובדה זו צריכה להיות מונחת בפני ביהמ"ש בעת שהוא פוסק גמול ושכ"ט לעובדת ומעבידיה שלטענתה עשו במבקשת שימוש על מנת לזכות בשכר טרחה.

ב"כ המבקשת טוענים כי המבקשת אינה עובדת ומעולם לא עבדה במשרדם, וכי כל שצוין במסגרת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית הוא, כי המבקשת הינה מתמחה במשרד עורכי דין, דבר האמור להעיד על היותה ראויה לשמש כתובעת ייצוגית ותו לא.

לעניין טענת העירייה בדבר העדר פנייה מוקדמת ואי מיצוי ההליכים, טוענים ב"כ המבקשת, כי טענה זו כשלעצמה חסרת תום לב, שכן היא באה מצידה של רשות שניהלה במשך שנים ארוכות, מאבק עיקש על מנת לשמר את הגבייה נשוא הליך זה, בשתי ערכאות. לטענתם, העירייה התעלמה מהלכת רונן ומהוראות הדין והמציאות מוכיחה כי מתן התראה בעניין זה ממילא לא הייתה משנה דבר.

כן טוענים ב"כ המבקשת, כי הדרישה למיצוי הליכים לפני הגשת תובענה ייצוגית אינה מתיישבת עם מוסד התובענות הייצוגיות, שכן היא שוללת את יסוד התמריץ הכלכלי העומד בבסיס התובענה הייצוגית. זאת מאחר שמשתינתן התראה על הגשת תובענה ייצוגית, יוכל תובע אחר למהר ולהגיש את התובענה ובכך יימנע מהתובע האמיתי מלקבל את הגמול המגיע לו. כב' השופט עמירם בנימיני עמד על כך בת.א 1065/05 אמיר שהי שאול נ' תדיראן מוצרי צריכה בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 14.2.08):

"אכן, בתי המשפט פסקו לא אחת כי העדר פניה לנתבע טרם הגשת התביעה עלולה להשליך על שאלת תום הלב. עם זאת, הודגש באותם פסקי דין, כי אין כל חובה למצות את ההליך טרם הגשת התובענה הייצוגית...

לדעתי, אין להקפיד יתר על המידה בעניין פניה מוקדמת לנתבע בטרם הגשת תובענה ייצוגית, כאשר ברור כי פניה שכזו תביא לכל היותר לפיתרון הבעיה האישית של הפונה, ולא לפיתרון בעייתה של הקבוצה כולה. מטרת התובענה הייצוגית היא לאכוף את החוק בנוגע לכלל הקבוצה. פניה מוקדמת לנתבע הייצוגי, מעוררת חשש שהנתבע יזדרז להסיר מעל דרכו את העילה האישית של הפונה, שהיא בדרך כלל בסכום פעוט, על מנת למנוע את הגשת התובענה הייצוגית, ובכך תקופח זכותה של הקבוצה כולה...

לאור כל אלו, לדעתי יש להעניק משקל לטענה בדבר העדר פניה קודמת רק כאשר היא מועלית בתום לב על-ידי הנתבע ייצוגי, אשר יכול לשכנע את בית המשפט כי לו היו פונים אליו לפני הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, היה מגלה נכונות להיענות לדרישת הקבוצה כולה- לא רק לפיתרון בעייתו האישית של המבקש. אין זה המקרה שבפנינו."

במקרה דנן, גם לאחר ההכרעה בעניינם של בני הזוג רונן, העירייה המשיכה בגביית האגרה. אמנם ההליכים שיזמו בני הזוג רונן נמחקו בהסכמתם, לאור הכרעת ביהמ"ש העליון בעניין א.ש.ת. כאמור, לפיה אין להגיש תובענה ייצוגית מכוח תקנה 29, ויש להמתין לדברו של המחוקק בנדון, אולם כב' השופט בדימוס, ד"ר קלינג, קבע, לגופו של עניין, כי גביית האגרה נעשתה שלא כדין. על כן, טענת העירייה לפיה לכאורה לו ידעה על הפגם שבפעולתה ייתכן שהיתה מפסיקה את הגבייה והתביעה היתה נחסכת, חסרת בסיס ואף חסרת תום לב.

בשני פסקי הדין אליהם מפנה המשיבה לעניין העדר פנייה מוקדמת, נבחן תום הלב של המבקשים במסגרת בחינת התקיימות התנאים לצורך אישור התובענה כייצוגית. פסק דינו של כב' השופט קלינג בעניין הראל הנ"ל, בוטל בהסכמת הצדדים והוחזר ע"י ביהמ"ש העליון שקבע שהמערערים הוכיחו עילה אישית, לביהמ"ש המחוזי, על מנת שיכריע בשאלה אם מתקיימים התנאים להגשת תובענה ייצוגית. ביהמ"ש המחוזי, קבע בפסק דינו מיום 12.10.04, מפי כב' השופטת סירוטה, כי אין ממש בטענות המשיבים כנגד חוסר תום הלב של המבקשים.

בערעור על פסק הדין בעניין אביב, ע"א 10262/05 אביב שירותים משפטיים בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 11.12.08), נקבע בעניין חובת תום הלב כי:

"אשר לתום-הלב, לא מצאנו כי העובדה שהמערערים לא הקדימו פנייה רצינית לבנק עובר להגשת בקשתם מצדיקה את הקביעה שלא נהגו בתום-לב. לנוכח תכליותיה של התובענה הייצוגית קשה גם לקבל כי פנייה של התובע הייצוגי להשבת כספו-שלו תהווה תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה."

יתרה מכך, במקרה דנן, יש לקחת בחשבון את העובדה שהוגשה תביעה באותו עניין קודם לכן ע"י בני הזוג רונן, שם, על אף שהיה קושי באישור התובענה כייצוגית כיוון שהתובענה הוגשה לפני חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, קבע הש' קלינג, לגופו של עניין, כי גביית האגרה נעשתה שלא כדין. אף על פי כן, בחרה העירייה להמשיך ולגבות את האגרה שלא כדין, ובעשותה כן נטלה סיכון שהתממש, ואין לה להלין על כך אלא על עצמה.

כמו כן, אין לקבל את טענת המשיבה, לפיה בפסיקת הגמול ושכר הטרחה על ביהמ"ש להביא בחשבון את השיקול של מניעת עידוד יתר של תביעות ייצוגיות. משעה שהודיעה המשיבה על חדילת הגבייה, יש לראות- לצרכי פסיקת הגמול ושכר הטרחה, את התביעה כתביעה מוצדקת, וככל שהדבר נוגע לתביעות מוצדקות, יש לעודד את הגשתן ולא להיפך. גם אין לקבל את טענות המשיבה לפיהן יש להביא בחשבון את הפגיעה הכלכלית במשיבה, ואת השיקול של מניעת פגיעה בקופה הציבורית. שיקולים אלה הם שהנחו את המחוקק לתת לרשויות ציבוריות את ההטבה שבסעיף 9 לחוק תובעות ייצוגיות, שהמשיבה כאן ניצלה אותה, ולכן לא נדרשה להשיב את מלוא הסכומים שגבתה ביתר. אין להביא שיקול זה פעם נוספת בחשבון, כאשר נבחן נושא הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו (ת"מ 111/08 (בש"א 30948/08) זמיר נ' עיריית רמלה (לא פורסם, ניתן ביום 6.1.09)).

ד. שיעור הגמול ושכר הטרחה המבוקשים לתובעת הייצוגית ולבאי כוחה

ב"כ התובעת מבקשים לפסוק להם שכר טרחה כמפורט: עבור התשומות הישירות שהושקעו בתיק, הם מבקשים 75,000 ₪; עבור התפוקה והתועלת לקבוצה המיוצגת, הם מבקשים 10% מהתועלת הישירה לשנת 2007 (או לחילופין 2% מהתועלת ל-5 השנים הקרובות), בסך של 347,700 ₪; עבור הכוונה והתועלת הציבורית הם מבקשים 100,000 ₪, ובסה"כ- 522,770 ₪.

בעניין זה טוענים ב"כ המבקשת, כפי שפירטתי לעיל, תחום המיסוי המוניציפאלי הוא תחום נישה הדורש התמקצעות מיוחדת, וכי עו"ד רבים העוסקים בתחום הם בעלי השכלה נוספת בתחום החשבונאות או הכלכלה, כך גם באי כוחה של המבקשת. לטענתם, כתוצאה מכך, הייעוץ המשפטי בעניין תשלומי החובה פועל כולו על בסיס הצלחה, כאשר נהוג לגבות שכר הנע בין 15 ל-45 אחוזים מסך כל חסכון של הנישום. כך גם כאשר מדובר בייעוץ משפטי הניתן לרשויות המקומיות עצמן, בעד טיפול במיצוי פוטנציאל הגבייה, שם נהוג לגבות 9-25 אחוזים מסך תוספת הגבייה.

לעניין סכום הגמול לתובעת, מבקשים ב"כ התובעת לפסוק לטובתה סך של 104,554 ₪, שהם כ-20% מהסכום המבוקש כשכר טרחתם, בהתאם לפרקטיקה השיפוטית שהתפתחה בעניין.

העירייה מפנה למספר פסקי דין בהם נדחו בקשות לאישור תובענות כייצוגיות ונפסקו גמול ושכר טרחה בהתאם להליך הקבוע בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, בהם הסכומים שנפסקו נעים בין 20 ל-40 אלף שקלים סה"כ (גמול ושכ"ט יחד), וטוענת כי אלה הסכומים שנהוג לפסוק בהליך מעין זה.

כן טוענת העירייה, כי ניסיונם של ב"כ המבקשת לגזור את היקף שכ"ט המגיע להם מהיקף שכ"ט הנהוג לשיטתו בתחום הייעוץ המשפטי בעניין תשלומי חובה הפועל כולו על בסיס הצלחה ונע בין 15 ל-45 אחוזים אין בו ממש ואינו נוגע כלל לענייננו, משום שחוק התובענות הייצוגיות התווה את השיקולים לקביעת שכ"ט לב"כ התובע הייצוגי, ושיקול/קריטריון זה אינו נמנה בין השיקולים לקביעת שכ"ט. כמו כן, על ב"כ המבקשת היה להוכיח נוהג זה בדבר התשלום עבור הייעוץ המשפטי בתחום תשלומי החובה באמצעות תצהיר, הצעת הסכמי שכ"ט עם לקוחותיו או הבאת דוגמאות מפסקי דין הנוגעים לאגרות והיטלים בהם נפסק ע"י ביהמ"ש שכ"ט בהיקפים הנטענים. המבקשת וב"כ גם נמנעו מלפרט את שיעור שכר הטרחה שהוסכם ביניהם למקרה שהתביעה תידחה ואף מנעו את בירורו של סכום זה.

לחלופין, ולמען הזהירות, טוענת העירייה כי ככל שביהמ"ש יבקש לפסוק שכ"ט בהתאם למקובל, הרי שעליו לפסוק, אם בכלל, לב"כ המבקשת, שכר טרחה בהתאם לתעריף המינימלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורכי דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי) התשל"ז-1977, ולאור היקף התביעה סכום של 41,960 ₪ (הסכום הקבוע בתקנות לתביעה מעל 895,630 ₪).

אני מקבלת את טענת העירייה לפיה יש לקבוע את שיעור שכ"ט לב"כ התובעת הייצוגית עפ"י השיקולים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות ולא עפ"י היקף שכ"ט הנהוג בתחום הייעוץ המשפטי בעניין תשלומי חובה. מאותה סיבה אני סבורה כי אין לקבוע שיעור זה עפ"י התעריף המינימאלי שנקבע לעניין שכר טרחת עורכי דין בכללי לשכת עורכי הדין.

לעניין פסקי הדין אליהם מפנים הצדדים בעניין זה, ישנם פסקי דין בהם נפסקו גמול ושכ"ט בסכום של למעלה מ-80,000 ₪ (ת.מ 304/07 אלפסי נ' עיריית חיפה (לא פורסם, ניתן ביום 13.4.08; ת"מ 111/08 (בש"א 30948/08) זמיר נ' עיריית רמלה (לא פורסם, ניתן ביום 6.1.09), וישנם פסקי דין בהם נפסקו סכומים שנעים בין 20 ל-40 אלף ₪, מסיבות כאלה ואחרות. יש לציין כי בעניין אלפסי בחן ביהמ"ש בקשה לאישור תובענה כייצוגית בנושא גביית אגרת חנייה ע"י עיריית חיפה בניגוד לחוק העזר העירוני הרלבנטי, כאשר העירייה הודיעה על הפסקת הגבייה לפי סעיף 9(ב). עפ"י הודעת עיריית חיפה, העלות השנתית של האגרה עבור הציבור עמדה על סך של כ-155,000 ₪. ביהמ"ש קבע שם גמול כולל לתובע הייצוגי ובא כוחו, בסך של 80,000 ₪, דהיינו- למעלה ממחצית הסכום ש"נחסך".

אשר למקרים בהם נפסקו סכומים נמוכים יותר, אלו נפסקו בנסיבות הקשורות לאותם הליכים, ולא כעקרון כללי. כך, בחלק מהמקרים נפסק סכום נמוך יחסית, משום שבית המשפט שדן בתובענה לא השתכנע שהגבייה הופסקה כתוצאה מהגשת התובענה (ת"מ 203/06 זאב אייזנברג נ' מחסני ערובה נעמן והיועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, ניתן ביום 31.8.06); ת"מ 112/06 חיים אלבז נ' עיריית חולון (לא פורסם, ניתן ביום 10.6.07); ת"מ 202/06 (בש"א 1543/06) התנועה להגינות שלטונית נ' מ"י (לא פורסם, ניתן ביום 20.8.07)). עם זאת, בעניין אייזנברג, ציינה כב' השופטת וסרקרוג, כי התובע ובא כוחו זכאים לבוא על שכרם לאור חשיבות הבאת הנושא לידיעת הציבור. בדומה, בעניין אלבז, קבע כב' השופט ע' מודריק, כי יש בהגשת התובענה הייצוגית חשיבות ציבורית גדולה משום שהיא עשויה ליתן לקח טוב לעירייה שתזהר בהטלת קנסות חניה באופן לא חוקי.

במקרים אחרים לקח בית המשפט בחשבון את התנהלות ב"כ המבקש (ת"מ 125/06 (בש"א 31985/06) יוסף אלוני נ' עיריית חולון (לא פורסם, ניתן ביום 8.10.07). נימוק נוסף היה שאין בהגשת התובענה חסכון לתושבים. בעניין ת"מ 139/06 (בש"א 32626/06) ליאור וורסל נ' עיריית רמת-גן (לא פורסם, ניתן ביום 10.7.07). באותו עניין הוגשה בקשה לאישור התובענה כייצוגית בטענה לגביית יתר של העירייה במדחני החנייה הפזורים בעיר רמת גן. העירייה החליטה לתקן את שיעור אגרת הסדר החנייה באופן רטרואקטיבי, ולכן נקבע כי יש לפעול עפ"י סעיף 9(ב). ביהמ"ש פסק לב"כ המבקשים שכ"ט בסך של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ, ואילו למבקש פסק גמול בסך של 5,000 ₪. אולם, כב' השופטת קובו ציינה בהחלטתה כי אין מחלוקת בנוגע לסכום ההטבה הישיר לציבור, אולם לא ניתן לקבוע כי מדובר בהטבה עתידית בה זכה הציבור שכן העירייה באותו עניין נקטה בהליכים של שינוי חוקי העזר שלה באופן שיכשירו את גביית תעריפי מדחני החנייה.

מכל מקום, לא השתכנעתי כי קיים נוהג בדבר שיעור הגמול ושכר הטרחה שיש לפסוק במקרים שבהם הודיעה הרשות על הפסקת הגבייה עפ"י סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אלא ששיעור הגמול ושכ"ט נפסקים בכל מקרה על פי נסיבותיו, ולאור השיקולים הקבועים בסעיפים לחוק תובענות ייצוגיות.

בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהרשות הודיעה על הפסקת גביית האגרה, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית.

יש לזכור, כי הבסיס הרעיוני לגמול ולשכר הטרחה הוא בעשיית עושר, וכי יש לגמול לתובע הייצוגי ולבא כוחו שהטיבו עם הקבוצה המיוצגת ועם הציבור כולו, וזאת על מנת לקדם את מכשיר התובענות הייצוגיות במקרים הראויים. אחד השיקולים המרכזיים במקרה זה הוא שהעירייה שהייתה ערה לפסיקת השופט קלינג בעניין רונן, לפיה גביית האגרה אינה חוקית, אך המשיכה בגבייה עד להגשת תביעה זו.

לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את העירייה לשלם לתובעת גמול בסך של 100,000 ₪, ולב"כ התובעת 320,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכומים אלה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח בשבט, תשס"ט (22/02/2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תודיע לצדדים.

בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס המתנהל לפי חוק זה.