התובעת הינה רשות מקומית. הנתבע הינו הבעלים ו/או המחזיק בנכס המצוי בתחום שיפוטה במושב מישר. התובעת טוענת כי הנתבע חייב לה, סך של 20,448 ₪ בגין תשלומי ארנונה, שמירה וביוב עד יום 9.1.08, עבור הנכס שבבעלותו ו/או בהחזקתו, נכון למועד הגשת התביעה. מכתב הדרישה שנשלח אל הנתבע ביום 10.1.08, לא נענה. הנתבע לא הגיש כל השגה, התנגדות, ערר או ערעור בגין החוב אותו הוא נדרש לשלם.

הנתבע טוען כי לא קיבל כל מכתב ו/או דרישה לתשלום החוב הנטען. טענת ההגנה העיקרית של הנתבע הנה כי החוק החל לעניינו הינו חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), תשכ"א 1961 (להלן: "חוק השמירה").

לפי טענתו, חובתו של הנתבע לפי חוק השמירה, מסתכמת בכך שעליו למלא את חובת השמירה בעצמו ואם אין ביכולתו לעשות כן, עליו לדאוג להסדרת השמירה בדרך אחרת. לדידו, אין להמיר את השמירה תמורת תשלום כסף לרשות המקומית.

הנתבע נסמך בטיעוניו, על סעיף 3 לחוק השמירה ומציין כי אין בחוק השמירה כל התייחסות או אזכור לתשלום עבור שירותי שמירה וכן אין כל ספק כי חוק השמירה גובר על חוק העזר שהתובעת מסתמכת עליו.

הנתבע מציין כי התובעת כפתה עליו תשלומי שמירה בניגוד לחוק וכל בקשותיו להציב אותו בשמירה תחת תשלומי שמירה בפועל, נפלו על אוזניים ערלות.

כמו כן, טען הנתבע כי חיוב באגרת השמירה הינה בבחינת מיסים עקיפים ועל כן היא איננה חוקית.

הנתבע דרש במסגרת כתב ההגנה, כי התובעת תגלה את כל הסכומים שבהם חויב במשך השנים וטען שיש לקזזם מסכום התביעה או לחייב את התובעת לשלמם לנתבע.

ביום 18.9.08 התקיים דיון במעמד הצדדים בהתנגדות. בהמלצת בית המשפט, הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין לגופו של התיק, לאחר הגשת סיכומים בכתב. עוד הוסכם, כי אין מחלוקת על כך שהשמירה נעשתה בשטח המועצה באמצעות חברה חיצונית שהמועצה שכרה לצורך כך. כמו-כן, הוסכם כי כל צד יהיה רשאי לדרוש מסמכים ספציפיים מהצד שכנגד.

הנתבע שלח לתובעת דרישה לגילוי מסמכים (מאזנים, חשבוניות מס של חברת השמירה ומידע על מספר בתי האב בתחום השיפוט של התובעת). משלא נענתה התובעת לדרישה זו, הגיש הנתבע בקשה למחיקת כתב התביעה. לאחר עיון בטענות הצדדים, קבעתי כי המסמכים המבוקשים, אינם רלוונטיים לתביעה וזאת משטענת ההגנה היחידה שהועלתה בהתנגדות, הייתה כי חל חוק השמירה, אשר אינו מאפשר חיוב באגרת שמירה.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

יובהר מיד, כי לא הועלתה מצד הנתבע, כל טענת הגנה לגבי חיובי הארנונה וביוב, אלא רק כזו המתייחסת לאגרת השמירה. מפירוט החוב שצורף לתביעה, עולה כי חלק מסכום התביעה, מתייחס גם לתשלומי ארנונה ואגרות ביוב. בעניינים אלה, אין לנתבע כל הגנה. עוד יצוין כי הנתבע שילם לאחר הגשת התביעה, ועל חשבון סכום התביעה, סך של 10,000 ₪, כעולה מהודעת התובעת בעניין זה.

סעיף 2 לחוק השמירה קובע כי [ההדגשות אינן במקור-י.ד.]:

הנתבע מציין כי סעיף 1 של חוק השמירה מגדיר "רשות מקומית", ככוללת גם "מועצה מקומית". לדידו, ממילא חל חוק השמירה על התובעת שהינה מועצה מקומית. בהתאם לכך, מציין הנתבע כי אין הרשות המקומית רשאית להטיל על תושב, חיובים כלשהם, אף לא חיובים כספיים, אלא אך ורק בהתאם להוראות חוק השמירה.

התובעת סבורה כי חוק השמירה כלל לא רלוונטי לענייננו. התובעת טוענת כי תנאי לתחולתו של חוק השמירה הנו כי ניתן צו שמירה כמפורט בסעיף 3 לחוק השמירה. כמו כן, טוענת התובעת כי הנתבע לא טען כלל כי ניתן צו שמירה ובוודאי לא הוכיח זאת.

עיינתי בחומר שלפני, והגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענות התובעת. לאור סעיף 3 לחוק השמירה, עולה כי תנאי לתחולתו, הנו הוצאת צו שמירה על ידי שר הפנים.

במקרה דנן, לא הוכח לפני וגם לא נטען על ידי הנתבע, כי הוצא צו כאמור.

יתרה מכך, אף אם לא עלה בידי הנתבע להפנות את בית המשפט לצו שמירה שניתן לתובעת, קיומו של צו שמירה שכזה אינו הכרחי ואינו מובן מאליו.

לעניין זה, מצאתי בדברי ההסבר של הצעת חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), התשכ"א - 1961, כי החוק בא להנהיג בהסדר של קבע, את ההוראות שנקבעו עד לאותו זמן בתקנות שעת חירום, שמטרתן הייתה לאפשר לישובים להטיל את חובת השמירה על תושביהן (הצעות חוק 472, כ"א בסיוון תשכ"א, 5.6.1991, עמ' 281 ,283).

העולה מדברי ההסבר של הצעת החוק הוא, שלא כל יישוב אשר בפתחו מוצבים שומרים, יזכה לתחולת חוק השמירה. החוק והסדריו יחולו אך ורק על יישובים אשר נמצאים בסיכון בטחוני גבוה, עליהם חלו בזמנו תקנות שעת חירום ואשר נדרשת שם שמירה מפני פעולות איבה.

לא רק שכאמור, לא הוכח לפני כי ניתן צו שמירה, אלא שגם לא הוכח ולא נטען כי התובעת נמצאת מבחינה גיאוגרפית במקום רגיש מבחינה ביטחונית, אשר מצריך הטלת צו חובת שמירה על תושבי הישוב בהתאם לסעיף 2(ג) לחוק.

מאחר ולא ניתן צו שמירה במקרה דנן, אינני נדרש להכריע בסוגיה זו, היינו האם חוק השמירה מאפשר הטלת חיוב כספי ועל כן עניין זה יוותר בצריך עיון.

פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") וחוק עזר לגדרות (שירותי שמירה) התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק העזר")

התובעת מסתמכת בתביעתה על חוק עזר, אשר נחקק מכוח סעיף 22 לפקודה:

כמו כן, פסק-הדין הנזכר לעיל, מפנה גם לסעיף 68(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות),תשי"ח- 1958, הקובע את מקור סמכותה של מועצה אזורית להטלת חיובים כספיים שונים על תושביה, דבר הרלוונטי לענייננו:

אם כן, חוק העזר, אשר חוקק מכוח הפקודה, הואהחוק החל במקרה דנן והטלת אגרת השמירה על ידי התובעת נעשתה במסגרת סמכותה החוקית.

לפיכך, משהחלטתי כי הטלת אגרת השמירה על הנתבע בדין יסודה, דינן של שאר טענות ההגנה של הנתבע להידחות.

כך נדחית טענת הנתבע, שלפיה נושא מוגדר כגון הסדרת שמירה בישוב המוסדר בדין ספציפי, גובר על דין כללי. טענה כזו ראויה להישקל במקום בו קיימת תחולה מקבילה של שני חוקים בו זמנית ואילו במקרה דנן, לא ניתן צו שמירה לתובעת ועל כן, קיימת תחולה של חוק אחד בלבד בענייננו והוא חוק העזר מכוח הפקודה.

בעניין זה ראה גם ת.א. (פ"ת) 2381/00 ועד מקומי כפר מע"ש נ' גולדשטיין חיים (פורסם באתרים משפטיים), בו הנתבע שם, ביקש לפסול חוק עזר, הסותר חקיקה ראשית בשל טענת חוסר סמכות. בית המשפט לא קיבל הטענה וקבע:

כמו כן, נדחית טענת הנתבע, שלפיה יש להעביר התיק למסלול דיוני של סדר דין רגיל, טענה אשר תמוהה היא בעיני, נוכח ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, שלפיו הוסכם כי בית המשפט ייתן פסק דין לגופו של עניין, לאחר הגשת סיכומים. למעלה מן הדרוש, יצוין כי הטענה האמורה, אשר לא רק שאינה רלוונטית כאמור, נטענה רק בסיכומים ואין בה ממש גם לגופה, שכן התובעת צירפה דו"ח מפורט לתביעה, אשר מפרט בהרחבה את חובות הנתבע לתקופה 2004-2007 לעניין שרותי ארנונה, אגרת שמירה, אגרת ביוב, וכד'.

כך גם טענת ההתיישנות, שהעלה הנתבע לראשונה בסיכומיו, מהווה הרחבת חזית ומשלא הועלתה בהזדמנות הראשונה, דינה להידחות.