ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 20/10/2019
גרסת הדפסה

בש"א 162283/08 הוצל"פ 0121496085 - אגרת שמירה

ווגמן אברהם נגד מועצה אזורית גדרות


8/3/2009

בש"א 162283/08

תיק הוצל"פ 0121496085

המבקש: ווגמן אברהם

נגד

המשיבה: מועצה אזורית גדרות

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני: כבוד השופט יאיר דלוגין

[8.3.2009]

פסק דין

עסקינן בתביעה על סכום קצוב, שהוגשה בלשכת ההוצאה לפועל, על ידי המשיבה (להלן: "התובעת"), המועצה אזורית גדרות, אשר תבעה מהמבקש (להלן: "הנתבע"), תשלום סך של 20,448 ₪, בגין תשלומי ארנונה, שמירה וביוב.

התביעה

התובעת הינה רשות מקומית. הנתבע הינו הבעלים ו/או המחזיק בנכס המצוי בתחום שיפוטה במושב מישר. התובעת טוענת כי הנתבע חייב לה, סך של 20,448 ₪ בגין תשלומי ארנונה, שמירה וביוב עד יום 9.1.08, עבור הנכס שבבעלותו ו/או בהחזקתו, נכון למועד הגשת התביעה. מכתב הדרישה שנשלח אל הנתבע ביום 10.1.08, לא נענה. הנתבע לא הגיש כל השגה, התנגדות, ערר או ערעור בגין החוב אותו הוא נדרש לשלם.

ההגנה

הנתבע טוען כי לא קיבל כל מכתב ו/או דרישה לתשלום החוב הנטען. טענת ההגנה העיקרית של הנתבע הנה כי החוק החל לעניינו הינו חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), תשכ"א 1961 (להלן: "חוק השמירה").

לפי טענתו, חובתו של הנתבע לפי חוק השמירה, מסתכמת בכך שעליו למלא את חובת השמירה בעצמו ואם אין ביכולתו לעשות כן, עליו לדאוג להסדרת השמירה בדרך אחרת. לדידו, אין להמיר את השמירה תמורת תשלום כסף לרשות המקומית.

הנתבע נסמך בטיעוניו, על סעיף 3 לחוק השמירה ומציין כי אין בחוק השמירה כל התייחסות או אזכור לתשלום עבור שירותי שמירה וכן אין כל ספק כי חוק השמירה גובר על חוק העזר שהתובעת מסתמכת עליו.

הנתבע מציין כי התובעת כפתה עליו תשלומי שמירה בניגוד לחוק וכל בקשותיו להציב אותו בשמירה תחת תשלומי שמירה בפועל, נפלו על אוזניים ערלות.

כמו כן, טען הנתבע כי חיוב באגרת השמירה הינה בבחינת מיסים עקיפים ועל כן היא איננה חוקית.

הנתבע דרש במסגרת כתב ההגנה, כי התובעת תגלה את כל הסכומים שבהם חויב במשך השנים וטען שיש לקזזם מסכום התביעה או לחייב את התובעת לשלמם לנתבע.

דיון

ביום 18.9.08 התקיים דיון במעמד הצדדים בהתנגדות. בהמלצת בית המשפט, הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין לגופו של התיק, לאחר הגשת סיכומים בכתב. עוד הוסכם, כי אין מחלוקת על כך שהשמירה נעשתה בשטח המועצה באמצעות חברה חיצונית שהמועצה שכרה לצורך כך. כמו-כן, הוסכם כי כל צד יהיה רשאי לדרוש מסמכים ספציפיים מהצד שכנגד.

הנתבע שלח לתובעת דרישה לגילוי מסמכים (מאזנים, חשבוניות מס של חברת השמירה ומידע על מספר בתי האב בתחום השיפוט של התובעת). משלא נענתה התובעת לדרישה זו, הגיש הנתבע בקשה למחיקת כתב התביעה. לאחר עיון בטענות הצדדים, קבעתי כי המסמכים המבוקשים, אינם רלוונטיים לתביעה וזאת משטענת ההגנה היחידה שהועלתה בהתנגדות, הייתה כי חל חוק השמירה, אשר אינו מאפשר חיוב באגרת שמירה.

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

יובהר מיד, כי לא הועלתה מצד הנתבע, כל טענת הגנה לגבי חיובי הארנונה וביוב, אלא רק כזו המתייחסת לאגרת השמירה. מפירוט החוב שצורף לתביעה, עולה כי חלק מסכום התביעה, מתייחס גם לתשלומי ארנונה ואגרות ביוב. בעניינים אלה, אין לנתבע כל הגנה. עוד יצוין כי הנתבע שילם לאחר הגשת התביעה, ועל חשבון סכום התביעה, סך של 10,000 ₪, כעולה מהודעת התובעת בעניין זה.

האם חוק השמירה חל על המקרה דנן

סעיף 2 לחוק השמירה קובע כי [ההדגשות אינן במקור-י.ד.]:

"2. (א) הממשלה רשאית להחליט כי בשטח פלוני תהיה השמירה נתונה בידי המשטרה (להלן – שטח שבאחריות המשטרה).

(ב) אלוף הפיקוד או מי שהוא הסמיך, ובשטח שבאחריות המשטרה – מפקד משטרת מחוז או מי שהוא הסמיך, רשאי למנות ממונה על השמירה.

(ג) שר הפנים רשאי לאחר התייעצות עם שר הביטחון, ולגבי שטח שבאחריות המשטרה-לאחר התייעצות עם שר המשטרה, להטיל בצו חובת שמירה על תושבי ישוב או ישובים (להלן-צו שמירה)".

סעיף 3 לחוק השמירה קובע כי [ההדגשות אינן במקור-י.ד.]:

"3. ניתן צו שמירה, תסדיר הרשות המקומית שבתחומה נמצא הישוב או הישובים שעליהם חל צו השמירה, בחוק עזר, את ביצועה של החובה על ידי התושבים, לרבות קביעת הגילים והסוגים החייבים בשמירה, זמני השמירה ודרכי הפטור מחובת בשמירה; על חוק עזר לפי סעיף זה יחולו בעיריה הוראות פרק שלושה-עשר לפקודת העיריות, ובמועצה מקומית הוראות סימן ג' בפרק ב' לפקודת המועצות המקומיות, הכל בכפוף להוראות סעיף 16".

הנתבע מציין כי סעיף 1 של חוק השמירה מגדיר "רשות מקומית", ככוללת גם "מועצה מקומית". לדידו, ממילא חל חוק השמירה על התובעת שהינה מועצה מקומית. בהתאם לכך, מציין הנתבע כי אין הרשות המקומית רשאית להטיל על תושב, חיובים כלשהם, אף לא חיובים כספיים, אלא אך ורק בהתאם להוראות חוק השמירה.

התובעת סבורה כי חוק השמירה כלל לא רלוונטי לענייננו. התובעת טוענת כי תנאי לתחולתו של חוק השמירה הנו כי ניתן צו שמירה כמפורט בסעיף 3 לחוק השמירה. כמו כן, טוענת התובעת כי הנתבע לא טען כלל כי ניתן צו שמירה ובוודאי לא הוכיח זאת.

עיינתי בחומר שלפני, והגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענות התובעת. לאור סעיף 3 לחוק השמירה, עולה כי תנאי לתחולתו, הנו הוצאת צו שמירה על ידי שר הפנים.

במקרה דנן, לא הוכח לפני וגם לא נטען על ידי הנתבע, כי הוצא צו כאמור.

יתרה מכך, אף אם לא עלה בידי הנתבע להפנות את בית המשפט לצו שמירה שניתן לתובעת, קיומו של צו שמירה שכזה אינו הכרחי ואינו מובן מאליו.

לעניין זה, מצאתי בדברי ההסבר של הצעת חוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), התשכ"א - 1961, כי החוק בא להנהיג בהסדר של קבע, את ההוראות שנקבעו עד לאותו זמן בתקנות שעת חירום, שמטרתן הייתה לאפשר לישובים להטיל את חובת השמירה על תושביהן (הצעות חוק 472, כ"א בסיוון תשכ"א, 5.6.1991, עמ' 281 ,283).

העולה מדברי ההסבר של הצעת החוק הוא, שלא כל יישוב אשר בפתחו מוצבים שומרים, יזכה לתחולת חוק השמירה. החוק והסדריו יחולו אך ורק על יישובים אשר נמצאים בסיכון בטחוני גבוה, עליהם חלו בזמנו תקנות שעת חירום ואשר נדרשת שם שמירה מפני פעולות איבה.

לא רק שכאמור, לא הוכח לפני כי ניתן צו שמירה, אלא שגם לא הוכח ולא נטען כי התובעת נמצאת מבחינה גיאוגרפית במקום רגיש מבחינה ביטחונית, אשר מצריך הטלת צו חובת שמירה על תושבי הישוב בהתאם לסעיף 2(ג) לחוק.

למעלה מן הדרוש, אציין כי גם אם היה ניתן לתובעת, צו שמירה מכוח החוק, אינני משוכנע שלא ניתן להטיל היטל כספי בגין שירותי שמירה. כך למשל, בבש'א (כ"ס) 4228/06 דוד אגמון נ' הועד המקומי של מושב גן חיים (פורסם באתרים משפטיים) נקבע:

"מעבר לכך, לא מצאתי כי החוק האמור שולל חיוב תושבים בהיטל שמירה, שכן הוענקה לרשות המקומית הסמכות להסדיר את ביצוע חובת השמירה על ידי התושבים ואין מניעה לביצועה של זו על דרך תשלום היטל שמירה תחת שמירה בפועל".

מאחר ולא ניתן צו שמירה במקרה דנן, אינני נדרש להכריע בסוגיה זו, היינו האם חוק השמירה מאפשר הטלת חיוב כספי ועל כן עניין זה יוותר בצריך עיון.

פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") וחוק עזר לגדרות (שירותי שמירה) התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק העזר")

התובעת מסתמכת בתביעתה על חוק עזר, אשר נחקק מכוח סעיף 22 לפקודה:

"22. (א) אישרה המועצה חוק עזר, יחתום עליו ראש המועצה וחוק העזר יפורסם ברשומות.

(ב)לא יפורסם חוק עזר כאמור בסעיף קטן (א), אלא כעבור ששים ימים מהיום שהביא ראש המועצה את חוק העזר לידיעת השר;הודיע השר או מי שהוא הסמיכו לכך כי אין לו התנגדות לחוק העזר, יפורסם חוק העזר אף לפני תום מועד זה.

(ג)השר רשאי תוך התקופה האמורה בסעיף קטן (ב) להורות על עיכוב פרסום חוק העזר, ובלבד שלא יחליט כאמור אלא לאחר שהשר או מי שהסמיכו לענין זה פירט את הסתייגויותיו ונתן לראש המועצה או למי שהוא הסמיכו לכך הזדמנות לטעון את טענותיו נגד עיכוב פרסום חוק העזר."

בסעיף 4 לחוק העזר נקבע:

"4. מחזיק ישלם למועצה אגרה בעד הנכסים שבהחזקתו, בשיעורים ובמועדים שנקבעו בתוספת".

עיינתי בחוק העזר ושוכנעתי כי בכוחה של התובעת להטיל אגרת תשלום שמירה מכוח חוק זה. מועצה אזורית, כמוה ככל רשות מקומית לרבות עירייה, אשר רשאית להטיל מיסים שונים על התושבים הנמצאים בשטח שיפוטה.

סמכות זו נתונה למועצה האזורית מכוח חוק, שלא כפי שסבור הנתבע, כך גם ראינו בעת"מ (חי') צמני חיים נ' איתן המועצה האזורית מטה אשר (פורסם במאגרים משפטיים), אשר מפנה לסעיף 14 לפקודה, הקובע כי:

"14. הסמכות להטיל תשלומי חובה

בכפוף להוראות צו-הכינון, תהא למועצה מקומית סמכות להטיל, באישור הממונה, תשלומי-חובה אלה:

(1)ארנונות, לרבות ארנונת חינוך, על נכסים הנמצאים בכפר או בקבוצת הכפרים או באזור או ברובע, שישולמו על ידי בעליהם או מחזיקיהם; ארנונת חינוך לפי פיסקה זו מותר להטילה בנוסף על כל ארנונת-חיונך המוטלת לפי סעיף 12 של פקודת החינוך;

(2)אגרות בעד רשיונות או כל דבר אחר, וכן היטלים שעיריות מורשות אותה שעה להטילם או שמועצה מקומית רשאית להטילם לפי כל חיקוק;

(3)אגרות בעד הספקת שירותים על ידי המועצה המקומית, שישלמו הנהנים מאותם שירותים;

(4)דמי-השתתפות מצד תושבי הכפר או קבוצת-הכפרים או האזור או הרובע למטרות-חינוך או למטרות אחרות, אלא שהממונה רשאי לפטור מתשלום דמי-השתתפות כאמור בני-אדם או סוגים של בני-אדם שלפי דעתו אין ההשתתפות מיועדת להנאתם או להנאת ילדיהם;

(5)ארנונת-גולגולת שתוטל על תושבי הכפר או קבוצת-הכפרים או האזור או הרובע."

כמו כן, פסק-הדין הנזכר לעיל, מפנה גם לסעיף 68(א) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות),תשי"ח- 1958, הקובע את מקור סמכותה של מועצה אזורית להטלת חיובים כספיים שונים על תושביה, דבר הרלוונטי לענייננו:

"68. מיסים ושילומם

(א)המועצה רשאית להטיל בתחום המועצה או בכל חלק ממנו את האגרות, ההיטלים ודמי ההשתתפות, למעט ארנונה(להלן-מסים), שמועצה רשאית להטילם לפי הפקודה".

אם כן, חוק העזר, אשר חוקק מכוח הפקודה, הואהחוק החל במקרה דנן והטלת אגרת השמירה על ידי התובעת נעשתה במסגרת סמכותה החוקית.

לפיכך, משהחלטתי כי הטלת אגרת השמירה על הנתבע בדין יסודה, דינן של שאר טענות ההגנה של הנתבע להידחות.

כך נדחית טענת הנתבע, שלפיה נושא מוגדר כגון הסדרת שמירה בישוב המוסדר בדין ספציפי, גובר על דין כללי. טענה כזו ראויה להישקל במקום בו קיימת תחולה מקבילה של שני חוקים בו זמנית ואילו במקרה דנן, לא ניתן צו שמירה לתובעת ועל כן, קיימת תחולה של חוק אחד בלבד בענייננו והוא חוק העזר מכוח הפקודה.

בעניין זה ראה גם ת.א. (פ"ת) 2381/00 ועד מקומי כפר מע"ש נ' גולדשטיין חיים (פורסם באתרים משפטיים), בו הנתבע שם, ביקש לפסול חוק עזר, הסותר חקיקה ראשית בשל טענת חוסר סמכות. בית המשפט לא קיבל הטענה וקבע:

"במקרה שבפנינו לא הוצא צו שמירה לכפר מע"ש. האמור בחוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה) הנ"ל, אינו חל על כפר מע"ש, ואין כל חובת שמירה על תושבי המקום. חוק העזר לדרום השרון (שרותי שמירה), התשנ"ז-1996, אינו עומד, על כן, כלל, בסתירה לחוק האמור, אשר מתייחס למצב ולסיטואציה אחרים לגמרי".

כמו כן, נדחית טענת הנתבע, שלפיה יש להעביר התיק למסלול דיוני של סדר דין רגיל, טענה אשר תמוהה היא בעיני, נוכח ההסדר הדיוני שאליו הגיעו הצדדים, שלפיו הוסכם כי בית המשפט ייתן פסק דין לגופו של עניין, לאחר הגשת סיכומים. למעלה מן הדרוש, יצוין כי הטענה האמורה, אשר לא רק שאינה רלוונטית כאמור, נטענה רק בסיכומים ואין בה ממש גם לגופה, שכן התובעת צירפה דו"ח מפורט לתביעה, אשר מפרט בהרחבה את חובות הנתבע לתקופה 2004-2007 לעניין שרותי ארנונה, אגרת שמירה, אגרת ביוב, וכד'.

כך גם טענת ההתיישנות, שהעלה הנתבע לראשונה בסיכומיו, מהווה הרחבת חזית ומשלא הועלתה בהזדמנות הראשונה, דינה להידחות.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה, בהפחתת הסך של 10,000 ₪ שאין מחלוקת ששולמו על חשבון החוב. הנתבע ישלם לתובעת את סכום החוב העדכני בתיק ההוצל"פ (כשהוא מעודכן לאחר הפחתת הסכום ששולם כאמור) וכן בנוסף, את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד, בסך של 2,000 ₪ + מע"מ. כל הסכומים שנפסקו, ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבע, שאם לא כן, התובעת רשאית להמשיך בהליכי הוצאה לפועל בתיק מס' 0121496085, כדי לגבות את החוב בתיק ההוצל"פ וכדי לגבות את ההוצאות ושכר טרחה שנפסקו בפסק הדין ואשר יצורפו לחוב הקיים בתיק ההוצל"פ, ככל שלא ישולמו על ידי הנתבע עד למועד שנקבע כמפורט לעיל.

ניתן היום, י"ב באדר, תשס"ט (8 במרץ 2009), בלשכתי.

יאיר דלוגין, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן