1. התביעה שלפנינו היא תביעה כספית שנכון ליום הגשת התביעה היא הועמדה ע"ס של 105,433.10 ₪ . התביעה היא בגין "ארנונה" ותשלומי חובה אחרים. הנתבעת מחזיקה בנכס, שפרטיו יובאו להלן, המצוי בשטחה של התובעת.

2. ויצ"ו היא עמותה רשומה כדין בישראל , הפועלת לטובת הציבור כמלכ"ר. אחד ממטרותיה העיקריות של העמותה היא "להקים בישראל מוסדות ושירותים בתחומים של רווחה וחינוך". הנכס נשוא התביעה הוא מעון יום לילדים עד גיל 3 המונה כ-90-100 ילדים המצוי, כאמור, בתחומה של התובעת.

3. ויצ"ו טענה טענות כדלהלן:

א. התובעת מנועה ומושתקת מלתבוע את ויצ"ו בגין חוב ה"ארנונה" הנטען.

ב. ביחסים שבין הצדדים חל הדין הישראלי. בהקשר זה טענה הנתבעת שהיא פטורה מתשלום "ארנונה" מכוח הוראות פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן- הפקודה) החלה בישראל.

ג. הנתבעת פטורה מתשלום "ארנונה" מכוח סעיף 5(י) לפקודה - בהיותה "מוסד מתנדב".

4. בהקשר זה טענה הנתבעת :

א. שהיא מפעילה "מעון ילדים". לעניין זה הפנתה הנתבעת להתקשרות חוזית שבין המועצה לבינה משנת 1986 ובהסכם זה צויין במבוא כך " והואיל והמועצה פנתה לויצ"ו על מנת שזו תנהל ותתפעל מעון יום לילדים". לעניין זה טענה הנתבעת שלא מדובר בהתקשרות מסחרית רגילה אלא התקשרות בין רשות מקומית מתוקף צורך חיוני בהפעלת מעון ילדים בתחומה, לבין מוסד חינוכי-התנדבותי ללא כוונת רווח שמסייע לרשות למלא צורך חיוני זה.

ב. בשנת 1994, לאחר שההסכם משנת 1986 הסתיים, צויין בסעיף המפרט את כל התשלומים שויצ"ו תשלם, תשלום בגין "אגרת פינוי אשפה". אך לא נרשם "ארנונה". ו"ארנונה" לא נכללה באותה מסגרת, ולא רק שלא נכללה המילה "ארנונה", אלא שבמודע לא נכללה ולאחר שהנתבעת ביקשה מהתובעת להשמיט תשלום זה ולכלול במקומו "אגרת פינוי אשפה".

ג. המועצה נמנעה במשך 17 שנים מלגבות "ארנונה" בגין החזקת המעון ויצרה מצג שלפיו אין בכוונת המועצה לגבות מהנתבעת "ארנונה" בגין החזקת המעון ויצרה מצג ברור עליו הסתמכה ויצ"ו לפיו אין בכוונת המועצה לגבות ממנה ארנונה.

5. המועצה מאידך השיבה שיש לדחות את טענות הנתבעת בנקודה זו מ-3 טעמים:

א. אין בהסכמים הללו מילה או חצי מילה בדבר פטור ממיסים.

ב. גם אם היתה הוראה כזו בהסכם, הרי שלא היה לה תוקף "כי רשות מקומית חייבת על פי דין לגבות את המיסים המתחייבים לפי דין ובכללם ארנונה".

ג. אין החיוב בדמי פינוי אשפה, מצביע על פטור מארנונה בהיותו חיוב בגין שירותים שמקבלת ויצ"ו.

6. אכן אין בהסכמים מהשנים 1986 ו-1994 מילה הפוטרת את הנתבעת מתשלום ארנונה ואכן "רשות מקומית חייבת על פי דין לגבות את המיסים המתחייבים לפי דין ובכללם ארנונה". דא עקא שבעניין אי הכללת הארנונה היתה התכתבות בין הנתבעת לתובעת. אי איזכור הארנונה במסגרת התשלומים שחלים על הנתבעת נעשה במודע ולא מבלי משים. במכתב הנתבעת אל התובעת מיום 13.9.94 נכתב באשר לסעיף 6 להסכם כך:

"מאחר שאנו חייבים בתשלום אגרת פינוי אשפה בלבד לפי מלכ"ר סוג מוסד חינוכי, אנא החליפו את המילה "מיסי ארנונה" במילים "אגרת פינוי אשפה".

ההסכם שבין התובעת והנתבעת משנת 1994 אכן הזכיר בין התשלומים שבהם חייבת הנתבעת "אגרת פינוי אשפה" ולא הזכיר "ארנונה" ; לאמור, התובעת אימצה את בקשת הנתבעת.

מעבר לכך, התובעת פעלה לפי ההסכם ולא תבעה תשלומי ארנונה מהנתבעת, כך שאכן גם ויתרה בכתובים ובמודע על תשלומי ארנונה וגם התנהגה כך במשך 17 שנים.

במישור העקרוני ניתן היה לטעון, וכך למעשה טענה התובעת, שזכותה לגבות ארנונה היא זכות חוקית הנתונה לרשות מקומית ואין לתת פטורים מתשלום אלא בהתאם לחקיקה הקיימת בעניין זה. ולא היא! החוזה שבין התובעת לבין הנתבעת הוא חוזה שכירות. התובעת כבעלת הנכס המושכר, משכירה אותו לנתבעת בתנאים שנקבעו בהסכם שביניהם. מקובל שהשוכר משלם את דמי הארנונה בגין הנכס המושכר לו; אך צדדים יכולים להסכים ביניהם שהמשכיר יישא בתשלומים אלה. מאחר ובמקרה דנן, התובעת היא זו שאמורה לקבל את דמי הארנונה, היא יכולה כחלק מההתקשרות החוזית לוותר על תשלומי ארנונה כפי שבפועל עשתה.

במקרה שלנו אף יש הגיון לכך שהמשכירה (קרי-המועצה) תספוג את תשלום הארנונה, מפני שהנתבעת אינה שוכרת רגילה. היא מפעילה מעון יום לילדים ועושה זאת לאחר שהמועצה ביקשה זאת ממנה (ויש להניח מפאת צרכי ציבור תושבי המועצה). במקרה שכזה ניתן להבין מדוע פטרה התובעת את הנתבעת מתשלום ארנונה והשיתה על הנתבעת אך ורק הוצאות תפעול הנכס כמו: חשמל, מים גז , סולר, סתימות ביוב ותיקוני חשמל וכדומה.

7. כפועל יוצא מהאמור לעיל, הנני סבור שאי איזכור תשלום ה"ארנונה" בחוזה השכירות איננו בבחינת "לקונה" או אי איזכור שמצביע על אי מתן פטור מפורש לנתבעת, ועל חיוב הנתבעת בתשלום הארנונה, אלא אי איזכור שמצביע על "הסדר שלילי" קרי-ויתור על תשלום הארנונה. התמורה על ויתורים אלה היא קיום "מעון יום" לרווחת תושבי המועצה המקומית. הנתבעת היתה רשאית להסתמך על המצג שהציגה לו התובעת, שכפי שהיה במשך 17 שנה לפני כן, היא לט תגבה מהנתבעת תשלומי ארנונה, ושינוי של המצב הנ"ל יהיה בו כדי לגרום לשינוי מצבה לרעה. הנני סבור שמטעם זה יש לפטור את הנתבעת מתשלום ארנונה , כפי שבפועל נעשה במשך 17 שנה. לכן, מקבל אני את טענת הנתבעת שאכן יש מקום, במקרה דנן, להמשיך ולפטור את הנתבעת מתשלומי ארנונה מכוח דיני המניעות.

8. לעניין הטענה השנייה שהעלתה הנתבעת אבהיר שהמשפט הישראלי איננו חל באיו"ש. התובעת אינה מועצה מקומית ישראלית . הדין שחל עליה, וכך גם חל על יישובים אחרים באיו"ש הוא המנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) מס' 2, התשכ"ז-1967, אשר לפיו "המשפט שהיה קיים באזור ביום כח' באייר תשכ"ז (7 ביוני 1967) יעמוד בתוקפו עד כמה שאין בו משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו שיינתנו על ידי ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא ההגנה לישראל". לכן, חוקי מדינת ישראל אינם חלים אוטומטית על שטחי איו"ש אלא אם כן אומצו ע"י צווי מפקד האזור.

9. ב"כ הנתבעת הפנה לסעיף 15 להסכם משנת 1994 שבו נקבע ש"הצדדים מסכימים כי על הסכם זה יחול דין מדינת ישראל". כמו כן הפנה לסעיף 7 להסכם הנ"ל שלפיו "קבלת ילדים תיעשה ע"י ויצ"ו, כפי הכללים הנוהגים המקובלים במעונות יום בישראל" ולסעיף 8 להסכם שלפיו "סדרי ומועדי הרישום למעון וגובה התשלום עבור אחזקת ילד במעון יהיו בכפוף לכל תקנה, צו או הוראה של ממשלת ישראל...". אין ללמוד מכל הסעיפים הללו שהחוק החל בעניין ארנונה הוא הפקודה כפי שתוקנה וחלה בישראל. משמעות כל הסעיפים הללו היא להחיל את הדין הישראלי לעניין חוזה השכירות, לעניין כללי קבלת ילדים למעון היום ולעניין סדרי ומועדי הרישום למעון וגובה התשלום עבור אחזקת ילד במעון. אך אין בכל אלו כדי לשנות את הדין החל באיו"ש לעניין ארנונה ופטור מארנונה.

10. כפועל יוצא מהאמור לעיל, הדין הקובע לענייננו הוא פקודת מסי הממשלה ומסי העירייה (פטורין) המקורית, שהיתה בתוקף ביום 7 ביוני 1967. במילים אחרות, כל התיקונים שנעשו לפקודה זו בישראל, אינם חלים באזור יו"ש. לכן, נדחות בזה כל טענות המשנה של הנתבעת שבהתבסס עליהן טענה הנתבעת לפטור מארנונה לפי הדין הישראלי.

11. הנתבעת הסתמכה על סעיף 5(י) לפקודה וטענה שמכוחו מגיע לה פטור. סעיף 5(י) הנ"ל קובע פטור

ל"כל רכוש (לרבות רכוש המדינה) שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור, בתנאי שאותו מוסד יתאשר ע"י שר הפנים לצורך פיטורין עפ"י סעיף זה". סעיף 5(י) לפקודה בנוסחה המקורי פוטר מ"ארנונה" "כל רכוש שמוסד מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור, בתנאי שאותו מוסד יתאשר על ידי הנציב העליון". סמכויות הנציב העליון הואצלו לראש המינהל האזרחי ואח"כ ל"ממונה על הישובים היהודיים ביהודה ושומרון" (להלן- הממונה) באזור יו"ש.

12. הנתבעת טענה שבשנת 1959 אישר שר האוצר דאז, לוי אשכול, ז"ל, את היותה של ויצ"ו "מוסד מתנדב" לפי הוראות סעיף 5(י) לפקודה [1]. מכוח אישור זה פטורים מוסדות הנתבעת מארנונה בכל רחבי הארץ. אישור אשר כזה כוחו יפה בישראל. היה על הנתבעת להשיג אישור דומה באיו"ש. לפיכך, לא תוכל להיבנות מאישור זה. אפילו נניח שמדובר ב"מוסד מתנדב", עדיין אין בידי הנתבעת אישור שלפיו היא פטורה מתשלום.

13. מסתבר שהתובעת פנתה לגורמים שונים כדי לברר האם קיים פטור לנתבעת. נעשו פניות לממונה באיו"ש, לייעוץ המשפטי, למשרד הפנים ולראש המינהל האזרחי. מסתבר שלנתבעת לא ניתן פטור. ב"כ התובעת צירפה לסיכומיה נוהל לבקשת וקבלת פטור אשר אין מחלוקת שלא נעשה ואף אין כל טענה מצד הנתבעת שנעשה. לפיכך, אין היא יכולה ליהנות מהפטור שבסעיף 5(י) לפקודה.

"4. למרות כל האמור בפקודת העיריות, 1934:-

א. "ארנונה" כללית לא תוטל על כל בניין או קרקע

תפוסה אשר...

4. הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד

חינוך,בתנאי שהבניין או הקרקע התפוסה

משמשים לאותו מוסד חינוך:-

א. כגן ילדים...

בתנאי כי לא יפטרו ממס כל בניין או קרקע תפוסה...

אם אותו מוסד חינוך משתמש בבניין או בקרקע התפוסה לאיזה צורך שתכליתו הפקת רווח כספי".

כפי שנפסק בביהמ"ש העליון ברע"א 8879/99 עיריית ת"א נ' המכללה לביטוח ומדינת ישראל [2], תכליתו של הפטור הקבוע בסעיף 4(א)(4) הנ"ל הוא לשחרר מנטל ה"ארנונה" מוסד חינוך 'ללא כוונת רווח' המשתמש בנכס שבידיו לאחד מן הצרכים המנויים בסעיף. זהו פטור המוענק בשל אופי הפעילות בנכס. פסה"ד קבע שעל מנת שיוענק הפטור מתשלום "ארנונה" כללית מכוח סעיף 4(א)(4) הנ"ל צריך שיתקיימו 4 תנאים מצטברים:

א. שמדובר במוסד חינוך;

ב. שהבעלות וההחזקה בנכס שלגביו נתבקש הפטור מ"ארנונה" הן בידי מוסד החינוך;

ג. שהנכס משמש את מוסד החינוך לאחת מן המטרות שמנויות בפסקאות 4(א)(4)(א) עד (ג);

ד. שהפטור אינו מוענק לנכס שהשימוש בו הוא לשם הפקת רווח כספי.

15. אתמקד בתנאי הראשון והרביעי מהתנאים הנ"ל. נושאים אלה לא יכולים להיקבע עפ"י הבל פיו של ב"כ הנתבעת. יש צורך להצטייד באישור מאת הרשות המוסמכת כדי ליהנות מפטור מארנונה [3]. מסתבר שנשלח לויצ"ו שאלון שנכלל בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 299 שבעזרתו, למשל, ניתן לקבוע אם המוסד מקיים או שלא מקיים את הקריטריון של "הפקת רווח כספי". ויצ"ו לא השיבה על השאלון [4]. כל טענות הנתבעת בסיכומיה שהיא מוסד חינוך או שאין היא מוסד להפקת רווחים לא יכולות לסייע לה. יש צורך בקביעה פוזיטיבית של הגורמים המוסמכים לפי הפקודה, שמדובר במוסד חינוך או במוסד שלא להפקת רווחים. את מסקנות הרשות המוסמכת ניתן לתקוף, אך קודם לכל יש לפנות אל אותה רשות, היא אמורה לבדוק את הבקשה ולקבוע עמדתה. דבר זה לא נעשה ע"י הנתבעת. לכן, בידי ויצ"ו לא היה אישור על פטור ובאין אישור אין פטור.

16. בטרם סיום פסה"ד אציין שאין מחלוקת בין הצדדים שהחל מיום 1.1.08 תהא ויצ"ו זכאית לפטור מארנונה בגין מעונות יום וזאת לפי סעיף 77ב(ה)(4) לצו מס' 167 של של מפקד כוחות צה"ל באיו"ש. התובעת טענה שמתיקון זה ניתן ללמוד שלא היה פטור לפני כן. מאידך, הנתבעת טענה שלאור התיקון יהיו כיום שני מקורות שמתוקפם זכאית הנתבעת לפטור. סבורני שאין להסיק כל מסקנות מהתיקון. תיקוני חקיקה נעשים ממטרות שונות, חלקן לשנות מצב קודם, חלקן להסדיר באופן כתוב מצב קודם . ואף כי היה מונהג ואף פעלו לפיו, מעולם לא הועלה על הכתב. מכל מקום, נוכח המסקנה אליה הנני מגיע שהפטור המגיע לנתבעת אינו מכוח הפקודה אלא מכוח דיני המניעות, אין כל צורך להכריע בשאלה הנ"ל.

17. כפועל יוצא מהאמור לעיל, הנני מחליט שיש להמשיך ולפטור את הנתבעת מארנונה מכוח דיני המניעות וההשתק ולא מכוח הוראות הפקודה. לפיכך, הנני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין אין מקום לחיוב התובעת בהוצאות.

על המזכירות לשלוח עותק מפסה"ד אל ב"כ הצדדים.

ניתן בהעדר הצדדים היום 11.3.09 טו' באדר תשס"ט.

_______

1. האישור שפורסם ברשומות צורף כנספח טו' לבקשה למתן רשות להתגונן, בש"א 63/04.

2. רע"א 8879/99 עיריית ת"א נ' המכללה לביטוח ומדינת ישראל, פ"ד נז (5) 577

3. ראו, למשל, סעיף 14 לפקודה.

4. דוגמא של השאלון צורפה לסיכומי התובעת.