ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 21/10/2019
גרסת הדפסה

ע"א 1303/07 - מחוזי, ארנונה

הסוכנות היהודית לארץ ישראל נ' עיריית צפת ואח'


12/3/2009

ע"א 1303/07

ע"א 38/08

הסוכנות היהודית לארץ ישראל

המערערת בע"א 1303/07

המשיבה מס' 2 בע"א 38/08

נגד

1. עיריית צפת

2. הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל בע"מ

המשיבה בע"א 1303/07

המערערת בע"א 38/08

משיבה פורמאלית בע"א 1303/07

משיבה מס' 1 בע"א 38/08

בבית המשפט המחוזי בנצרת

בפני: כב' סגן הנשיא, מנחם בן-דוד - אב"ד, כב' השופט, אברהם אברהם, כב' השופטת, אסתר הלמן

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעפולה (ס.נ. כב' השופט י' בן-חמו) מיום 18.12.2007

פסק דין

השופט אברהם אברהם

רקע

1. הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית לארץ ישראל בע"מ ("הקופה") היא חברה בע"מ, שהשליטה בה משותפת לעובדי הסוכנות היהודית, ולסוכנות היהודית ("הסוכנות"), בחלקים שווים.

לקופה ולסוכנות נכסי נדל"ן, ואלה מנוהלים על ידי חברת השתתפויות בנכסים בע"מ ("השתתפויות בנכסים").

2. בעת הרלוונטית היתה הקופה בעלים של בנין משרדים ברח' הפלמ"ח 49 בצפת ("הנכס" או "הבניין"). היא השכירה את הנכס לסוכנות. משך שנים חייבה עיריית צפת ("העירייה") את הסוכנות בארנונה עבור הנכס, תחת הסיווג 304, שהוא תת סיווג לסיווג הראשי "משרדים". סיווג 304 מגדיר:"תחבורה, חשמל, מרכולים, סופרמרקטים, רשתות שיווק, מוסדות או גופים וחברות ממשלתיות, רשויות ממלכתיות, סוכנות יהודית, הסתדרות כללית, או כל גוף ציבורי אחר שלא פורט לעיל."

3. מיום 1.1.1997 החזיקה הסוכנות אך ב-62 חדרים מתוך הבניין, 44 חדרים אחרים הושכרו לצדדים שלישיים, ושאר 22 החדרים חזרו לידי הקופה, ולא נעשה בהם כל שימוש.

4. ביום 9.1.1997 הודיעה השתתפויות בנכסים לעירייה על השינויים שחלו בהחזקה ובשימוש בחדרי הבניין. העירייה התעלמה מן ההודעה, והמשיכה לחייב בארנונה כקודם. השגה שהוגשה על החיוב בארנונה נדחתה בידי העירייה. על דחייה זו בא ערר של הקופה (על ידי השתתפויות בנכסים). אלא שהערר לא נדון משך שנים, חרף פניות אינספור מצד הקופה.

5. למען תתבהר התמונה אציין, כי עניינן של הקופה והסוכנות בפנייתן לעירייה נובע מן הפער שבשיעורי הארנונה תחת הסיווגים השונים, כאשר עבור הסיווג 301 ("משרדים") עמד שיעור הארנונה על 76.07 ₪ למ"ר לשנה, בעוד שיעור הארנונה תחת הסיווג 304 ("סוכנות") עמד על 181.86 ₪.6. ביום 24.1.2002 מכרה הקופה את הנכס לצד שלישי. על מנת לאפשר את ההעברה שילמה הקופה את הארנונה כפי שנתחייבה בידי העירייה, ואחר כך פנתה לבית משפט השלום בתביעה להשיב לידיה את הסכום ששילמה, לטעמה, ביתר.

7. בקליפת אגוז אציין, כי הסוכנות והקופה (יחדיו אכנה אותן להלן "התובעות") תקפו את חוקיות הסיווג 304, כיוון שאין הוא מתייחס לשימוש שנעשה בנכס (משרדים), כי אם לזהות המשתמש (סוכנות). משום כך, על כל החדרים במבנה צריך שתשתלם ארנונה בשיעור הקבוע למשרדים, כך טענת התובעות.

8. להגנתה שטחה העירייה טענות מטענות שונות, ובהן מעשה בי-דין, סופיות של השומות, התיישנות, שיהוי בהגשת התביעה, העדר יריבות עם הקופה והסוכנות (כיוון שלטענתה מי שהחזיקה במבנה היא השתתפויות בנכסים), ונוסף על אלה - טענות המבקשות להדוף את הטענה בדבר אי חוקיות החיוב בארנונה בשיעור מוגדל.

9. אלו הן, בקליפת אגוז, נקודות המחלוקת בין בעלות הדין. אוסיף וארחיב בהן בהמשך, במסגרת הדיון שאקיים בהן, ככל שהן רלוונטיות בערעור שלפנינו.

חוקיות הסיווג

10. התובעות טענו בפני בית המשפט קמא, כי סיווג המבנה הנדון על פי זהותה של הסוכנות היהודית הינו בלתי חוקי, באשר הוא מבוסס על זהות המחזיק ולא על השימוש בנכס (כבבניין משרדים). בית המשפט קמא קיבל טענה זו. על קביעה זו מלינה העירייה בערעורה שלפנינו.

11. בית המשפט קמא הרחיב הרחבה רבה בהנמקתו בסוגיה זו, ואין לי כי אם לאמצה. בקצירת האומר אציין, כי פסיקת בית המשפט העליון דחתה זה מכבר כבלתי חוקי סיווגו של נכס על יסוד זהותו של המחזיק (ראו למשל ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337 (2003); ע"א 4335/01 עיריית צפת נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נח(2) 17 (2003)). בעיקרו של דבר צריך הסיווג שבצו הארנונה להתבסס על סוג הנכס, השימוש שנעשה בו, ומיקומו, ודאי לא על זהותו של המחזיק, אלא אם זהות המחזיק עשויה להשליך על אופי השימוש בנכס, דבר שאיננו מענייננו כאן, באשר מדובר בשימוש רגיל שנעשה בחדרי הבניין כבמשרדים. לא יכולתי לראות כל מאפיין, העשוי לייחד את פעילות משרדיה של הסוכנות היהודית ולהבחין בינה לבין פעילות משרדית אחרת, כגון בניין משרדים המוחזק בידי חברה ממשלתית (כפי שארע בעניין "בזק" הנ"ל), גם לא בניין משרדים, המוחזק בידי בעלי מקצועות חופשיים או דומיהם. את הקביעה בדבר אי חוקיות הסיווג יש להותיר, אפוא, על כנה.

השבה

12. לאחר שבא בית המשפט קמא לכלל דיעה, כי הסיווג נגוע באי-חוקיות, הוא נתן דעתו לשאלה, האם יש לחייב את העיריה בהשבת הארנונה ששולמה ביתר.

13. אשר לסוכנות קבע השופט קמא הנכבד, כי זו אינה זכאית להשבה, כיוון שלא מחתה מעולם על החיוב הבלתי חוקי (להבדיל מהקופה, שעשתה כן באמצעות חברת השתתפות בנכסים).

14. אשר לקופה בחן השופט קמא האם נתקיימו נסיבות, העשויות להצדיק מתן פטור לעירייה מהשבת ההיטל ששולם ביתר. בתוך כך הוא מצא פגם בהתנהגותה של העירייה, שהמשיכה וחייבה את הקופה בארנונה בשיעור מוגדל, חרף פניות חוזרות ונישנות מצד הקופה אליה, ותוך שהיא מתעלמת מן הפניות ונוהגת בהן סחבת של שנים, ודוחה את הפניות (השגה וערר) בלא כל הנמקה. לצד הדברים הללו קבע השופט קמא, כי העירייה לא הוכיחה את טענתה, כאילו ההשבה עשויה להביא לפגיעה תקציבית בה.

15. אשר לסכום ההשבה קיבל בית המשפט קמא את חישוביה של הקופה, שלא נסתרו בידי העירייה, שלא עשתה כי אם להתכחש לתשלומים ששולמו ולאופן החישוב, בלא שהביאה משלה דבר וחצי דבר להוכחת עמדתה.

16. סופו של יום חייב השופט קמא את העירייה להשיב לידי הקופה סך 442,245 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. נוסף על כך חייב השופט קמא את העירייה בתשלום אגרת המשפט וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

17. על קביעות אלו משיגות הן הסוכנות (שתביעתה שלה נדחתה) והן העירייה (על חיובה להשיב לקופה את תשלומי היתר), בערעורים נפרדים שהניחו לפנינו. הערעורים נדונו במאוחד. אפתח תחילה בבחינת טענותיה של הסוכנות, ואחריה תבוא התייחסותי לעמדת העירייה בנוגע לחיובה בהשבת כספים לקופה. תחילה אזכיר את המסגרת הנורמטיבית לדיון, וזו תחומה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, וביתר פירוט - סעיפים 1-2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ("החוק"). סעיף 1(א) לחוק קובע את זכות ההשבה, לאמור:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה..."

בעוד סעיף 2 לחוק קובע פטור (מלא או חלקי) מן ההשבה, לאמור:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

18. מהוראות דין אלו מתבקש, כי מששילמה הסוכנות לעירייה כספים למעלה מן הדרוש על פי חוק, כי אז היא אוחזת בזכות להשבת הכספים לידיה, כאמור בסעיף 1 לחוק. השאלה שבכל זאת נשאל גדורה בגדרי סעיף 2 לחוק, והיא נוגעת לשאלת הפטור שיש לזַכות בו את העירייה. שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. עם זאת, ובטרם אתן דעתי לסוגיה גופה, אציין, כי בכך שהסוכנות לא הביעה מחאה כנגד התשלום אין, לפי נסיבות העניין, כדי לשלול את זכותה לקבלת כספים ששילמה ביתר. לכל היותר ניתן היה לשקול שיקול זה כשיקול אחד מיני אחדים אותם יש לשקול, על מנת להיווכח אם יש הצדקה להפטרת העירייה מהשבת כספים שקיבלה בלא זכות שבדין. תשלום בלי מחאה, כאשר מדובר בהיטל שמטילה רשות מינהלית, איננו עשוי ללמד על הסכמה, בהתנהגות, של הנישום לחוקיות הדרישה לתשלום, עד כי תישלל הימנו זכותו לדרוש את החזר התשלום, אם יימצא בעתיד, כי הדרישה לא היתה חוקית. תשלום שכזה הוא בבחינת כפיה של הרשות על האזרח, שאם לא יקיים אחריה הוא עשוי למצוא עצמו מותקף בהליכי גבייה. העדרה של מחאה לתשלום אינו עושה את התשלום ככזה שנעשה מתוך הסכמה לחוקיות הדרישה לתשלום, ואיננו שולל את זכות ההשבה.

19. ציינתי, כי העדרה של מחאה עשוי היה, לכל היותר, להישקל כשיקול אחד מיני אחדים, בבואנו לשקול את שצריך לשוקלו במסגרת סעיף 2 לחוק, משמע הענקת פטור לעירייה מהשבת התשלומים ששולמו ביותר. לפי טעמי, בנסיבות המקרה שלפנינו, שיקול זה -אפילו היה נשקל - לא היה שוקל כל משקל שהוא, משום שאינני רואה, בהקשר הנוכחי, כל הבחנה בין הקופה, שלפי קביעתו של השופט קמא הביעה לאורך כל הדרך את התנגדותה לחיוב בארנונה תחת הסיווג הבלתי חוקי, לבין הסוכנות שלא הביעה התנגדות מפורשת משלה, שכן אנו מדברים באותו בניין ובאותה עירייה, שידעה מפי הקופה, כי יש מי שסבור, כי החיוב בארנונה בסיווג המדובר איננו חוקי. על כן, ככל שמתוך העדרה של מחאה מצד הסוכנות יכולה היתה העירייה ללמוד על הסכמה לתשלום (ומכאן להסתמך על ההתנהגות המסכימה, ולבסס את התנהגותה התקציבית על התנהגות זו של הסוכנות), הרי שהעירייה ידעה היטב בעת ההיא, כי בבניין המדובר יש מי שמביע את דעתו, כי דרישת התשלום לפי השיעור המוגדל איננה חוקית, ולא סתם פלוני, כי אם מי שקשור קשר הדוק עם הסוכנות, ואף נושא את שמה בתוך שמו שלו, קרי הקופה. על כן לא יכולה העירייה להישען היום על הטענה, כי היא הסתמכה בשעתה על העדר מחאה מצד הסוכנות.

20. סיכומה של נקודה, בהקשר המדובר של הענקת פטור מן ההשבה, אינני רואה כל מקום להבחין בין הקופה לבין הסוכנות. מכאן אני בא לשאלה, העולה בערעורה של העירייה, משמע האם זכאית העירייה לפטור מהשבת הכספים שגבתה ביתר, ובתוך כך תינתן הדעת הן לקופה והן לסוכנות, בלא להבחין ביניהן.

21. על מנת לשכנע, כי לא היה מקום לחייבה בהשבת כספים שקיבלה ביתר, טוענת העירייה, כי פעלה בתום לב בקביעת הסיווג 304, ואי-החוקיות (אם תימצא כזו, חרף עמדתה, גם הנוכחית, כי הסיווג הינו חוקי) נובעת מפסיקה מאוחרת, פסיקה שאין ליישמה באורח רטרואקטיבי. היא מוסיפה וטוענת, כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי לתקופה ממושכת של שנים רבות, ובכגון דא יש לנהוג מתינות וריסון, ולא למהר בחיוב בהשבה, ודאי לא גורפת ובלתי מוגבלת, בזמן ובסכום. היא מוסיפה עוד וטוענת, כי התובעות לא הגישו משך השנים כי אם השגה אחת, אף כי הן בבחינת גופים מבוססים היטב, ובעלות אמצעים. היא טוענת עוד לגרעון כספי כבד ביותר, ולכן אם תחויב בהשבה לידי התובעות, היא תחויב בהשבה לבעלי נכסים אחרים בהיקף של עשרות מיליוני ₪, דבר העשויה למוטט אותה כלכלית. היא מוסיפה עוד וטוענת, כי יש מקום להחיל במקרה הנדון את עקרון הבטלות היחסית, משמע אף אם יבוטל הסיווג המדובר בשל אי חוקיות, יש לפוטרה מן ההשבה, בשל הקושי שיעמוד בפניה אם תחויב בהשבה.

22. אכן, שאלת ההשבה של היטל ששולם ביתר הינה שאלה נכבדה, וההכרעה בה צריכה שקילתם של שיקולים משיקולים שונים. את כולם יש לשקול בגדרה של הוראת סעיף 2 לחוק, המעניק שיקול דעת לבית המשפט לפטור מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, כאשר נסיבות העניין עושות את ההשבה בלתי צודקת. לפי טעמי, כאשר אנו שוקלים את השיקולים השונים הצריכים לעניין, אין בנמצא כל הצדקה ראויה לפטור את העירייה מחובת ההשבה, גם לא באורח חלקי. החיוב בארנונה נעשה ביתר. לתובעות נגרם חסרון כיס כספי ברור, ובסכומים גדולים, כשיעור הכספים שהגיעו לכיסה של העירייה, שלא כדין. משך כל התקופה המדוברת ידעה העירייה, כי התובעות טוענות לאי-חוקיות החיוב בשיעור המוגדל. כפי שציין השופט קמא, העירייה הקלה ראש בטענות אלו, ובפועל זלזלה ממש בתובעות, כשנהגה סחבת בהשגות שהוגשו לה, וכשכבר החליטה בהשגות - עשתה כן בלא הנמקה של ממש. בהתנהגותה זו היא לימדה על עצמה, כי אין היא לוקחת במלוא הרצינות את הטענות המופנות כלפיה אודות אי-החוקיות של החיוב. על רקע זה יש לראות גם את טענתה, המבקשת להתגונן מפני ההשבה בטענות תקציביות. נוכח טענותיהן של התובעות בדבר אי החוקיות של החיוב בארנונה היה בידה להיערך, בשעתה, באופן מתאים גם מבחינה תקציבית, כגון על ידי הפקדת הכספים העודפים (בין השיעור החוקי לבין השיעור שנטען לגביו כי אינו חוקי) עד כי תתברר הטענה. לא זו בלבד שהיא לא עשתה כן, כי אם נהגה זלזול וסחבת בטענות שהופנו אודות אי-החוקיות, וממילא לא עשתה דבר על מנת לגונן על עצמה מבחינה תקציבית.

23. על אלה אוסיף את שקבע השופט קמא, כי הפגיעה התקציבית לה טוענת העירייה לא הוכחה בפניו כלשהו. ואמנם, דברים שמציינת היום העירייה בערעור שלפנינו אינם מוצאים ביטוי בראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, ולכן אין לראותם היום כי אם כטענה שלא הוכחה.

24. סיכומה של נקודה, משנמצא, כי החיוב בארנונה היה חסר יסוד חוקי, כי אז נמצא, כי התובעות שילמו לעירייה תשלומים, שלא היה עליהן לשלמם. העירייה מחזיקה בסכומי כסף גדולים, שאין בידה כל זכות להחזיק בהם. לא ראיתי כל הצדקה לפטור את העירייה מהשבת הסכומים שהגיעו אליה שלא כדין. שלל הטענות שהיא שוטחת, ובכלל זה השנים הרבות שעבורן מתבקשת ההשבה וגו', אינן עשויות לסייע בידה, כאשר היא מחזיקה בכספים לא לה, כשהיא ידעה משך כל השנים הללו, כי יש מי שסבור, כי היא גובה אותם שלא כדין. בהקשר זה אציין, כי הטענה לבטלות יחסית אינה ממין העניין, באשר אין אנו מדברים על מקרה בו קיים קושי רב בהשבת המצב לנקודה שבטרם המעשה הבלתי חוקי. ההשבה אינה מערימה קושי, לבד מזה הנובע מן העובדה, כי על העירייה להוציא כספים מקופתה, כספים שמלכתחילה לא צריכים היו להגיע אליה.

25. בשולי הדברים אציין, כי לא ראיתי כל ממש בטענותיה של העירייה בדבר שיהוי בהגשת התביעה. התביעה הינה תביעה אזרחית, הנסמכת על עילת השבה, ובידי התובעות עומדות שבע שנות התיישנות להגשת תביעתן להשבת כספים שנלקחו מהן שלא כדין. לטענת השיהוי, העשויה להיטען בנסיבות חריגות במיוחד, אין כל מקום בנסיבות הסובבות את העניין שלפנינו.

26. בהקשר זה אוסיף עוד ואציין, כי בסיכום טענותיה לא שבה העירייה ולא טענה עוד, כי תביעת ההשבה התיישנה. מכל מקום, טענה זו נבחנה בידי השופט קמא ונדחתה, קביעה שאני שותף לה, על הטעמים שהטעים לה בית המשפט קמא.

27. העירייה טענה עוד לקיומו של מעשה בית דין. דבריה כוונו לכך, שבראשית נמחקה התביעה בבית המשפט קמא בשל חוסר סמכות עניינית, אלא שבמסגרתו של ערעור על פסק הדין הגיעו הצדדים לידי הסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיו הסעד ההצהרתי על אי-החוקיות איננו בסמכות בית המשפט קמא, בעוד סעד ההשבה מצוי בסמכותו. פסק דין זה, כך העירייה, הוא בבחינת מעשה בית דין, המונע הכרזה על החיוב בארנונה כבלתי חוקי, ומכאן שאין גם להורות על חיוב בהשבה.

טענה זו טוב היה לה שלא תיטען משנטענה. כוונת הצדדים, שקיבלה תוקף של פסק דין, היתה לשוב לבית המשפט קמא, על מנת שיבחן את שאלת ההשבה, ומשמעות הדבר היא, בחינת שאלת החוקיות, שהרי בלי לבחון שאלה זו - אין גם השבה. אם נכונה היתה טענת העירייה, מדוע הסכימה להחזרת הדיון לבית משפט קמא בשאלת ההשבה? מכל מקום, וכפי שהוסכם על הצדדים, סעד של הצהרה על אי-החוקיות אין בידי בית משפט השלום ליתן (דבר הנתון לבית משפט לעניינים מינהליים), אך סעד של השבה יש בסמכותו ליתן, וזה הרקע להסכמה המדוברת, שקיבלה תוקף של פסק דין. השבה זו אינה צריכה הצהרה בדבר אי-החוקיות כסעד נפרד שיינתן במסגרת פסק דין, כי אם קביעה אודות אי-החוקיות, הצריכה לשם הדיון בזכות ההשבה, וכך אמנם ארע בסופו של יום, כאשר בית המשפט קמא קבע את דבר אי-החוקיות, ואחר כך הורה על השבה (לקופה). הטענה נדחית, על כן.

28. בניסיון להדוף את התביעה על הסף טענה עוד העירייה, כי התובעות לא הגישו השגה על השומות שיצאו לשנים הרלוונטיות. השופט קמא דן בהרחבה בסוגיה זו ודחה אותה מן הבחינה העובדתית כשהוא קובע, כי הקופה הפנתה מכתבים לעירייה, אותם יש לראות כהשגות. בקביעות אלו של בית משפט השלום, עליהן מבקשת העירייה להשיג, אינני רואה טעם ראוי להתערבות. המכתבים, לפי תוכנם ומהותם, הם בבחינת השגה. אלא שחשוב מכך, אפילו לא היו מוגשות כלל השגות לשנים הרלוונטיות, הטענות המועלות כאן כנגד חוקיות הסיווג, אינן מסוג הטענות אותן יש להעלות במסגרת של השגה (וערר שיבוא בעקבות ההחלטה בה), כי אם כאלו שיש להפנות לבית משפט אזרחי (מינהלי - בתקיפה ישירה, ואזרחי שאינו מינהלי - בתביעה כספית, כשם שנעשה כאן).

29. אין בידי גם לקבל את טענת העירייה, לפיה לא עלה בידי הקופה להוכיח את התשלומים ששולמו ביתר. הנני שותף לעמדתו של השופט קמא בסוגיה זו. מלוא המידע בנושא זה מצוי ודאי בידיה של העירייה, שיודעת היטב את הסכומים ששילמה לה הקופה עבור הנכס המדובר, והנה כל שהיא עשתה אצל בית המשפט שלום היה להתכחש, כאחרון הנתבעים, לתשלום, בלא להביא משלה כל ראיה שהיא. מן הצד האחר, התובעות תמכו את עמדתן בראיות, ככל שיכולות היו לעשות, ובכך די היה כדי להרים את הנטל לפי מאזן ההסתברויות. בנסיבות אלו אני סבור, כי אין מקום להתערבותנו בסכום שפסק בית המשפט קמא כי על העירייה להשיב לקופה.

30. מן הטעמים הללו קבע השופט קמא את הסכום שעל העירייה להשיב לקופה, על פי הפירוט שבא בסעיף 66 לכתב התביעה (442,245 ₪). מאותם טעמים יש לקבוע את שיעור ההשבה לסוכנות, לפי שפורט בסעיף 67 לכתב התביעה, משמע סך 253,880 ₪. נוסף על כך יש לחייב את העירייה בתשלום אגרת המשפט ששילמה הסוכנות בבית משפט קמא (עבור סכום תביעתה שלה בלבד, לפי שיעורו היחסי מסך כל התביעה), וכן שכ"ט עורך דין בסך של 15,000 ₪ ומע"מ.

31. סוף דבר, לו דעתי נשמעת, יש לדחות את ערעור העירייה, ולקבל את ערעורה של הסוכנות, ולחייב את העירייה לשלם לסוכנות סך 253,880 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן יש לחייב את העירייה לשלם לסוכנות אגרת משפט ששולמה בבית משפט השלום עבור תביעתה שלה (לפי החלק היחסי מתוך סכום התביעה כולו), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמה האגרה לחלקיה, וכן שכ"ט עו"ד עבור הדיון בבית משפט קמא בסך כולל של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

נוסף על כך יש לחייב את העירייה לשלם לסוכנות את אגרת הערעור ששילמה, וכן שכ"ט עו"ד בערעור בסך 20,000 ₪.

הנשיא מנחם בן דוד

מסכים.

השופטת אסתר הלמן

מסכימה.

הוחלט איפוא פה אחד כאמור בחוות דעתו של כב' השופט אברהם אברהם.

ניתן היום ט"ז באדר, תשס"ט (12/03/2009) בהעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. סיווג הנכס   מאת: חיים    14/5/2009









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן